ה"תיאטרון הקאמרי" - אוסף תעודות מ-75 שנותיו הראשונות

בשנת 2002 חנך תיאטרון הקאמרי את משכן הקבע שלו, בו הוא פועל עד היום, במתחם לאמנויות הבמה בשד’ שאול המלך בתל אביב. אלא שעד לרגע החגיגי הזה עבר התיאטרון בין אכסניות שונות, (כולן בתל אביב), בדרך ארוכה, קשה ורצופת משברים.

אולם מוגרבי בתל אביב בשנות הארבעים לערך. ויקיפדיה

האכסניה הראשונה של התיאטרון, המשרד ומוקד הדיונים הראשוני על אופיו, היה ברחוב עליה 1 – דירה קטנה בבעלות יצחק קדישזון. משהתגבשה הקבוצה, התנהלו חייה, כולל חזרות, כקואופרטיב בחדרם השכור של יוסף וימימה מילוא ברחוב אחדות העבודה. עד מהרה עבר התיאטרון למקום מרווח יותר – בניין “הפועל” ברחוב נחמני, וזמן קצר לאחר מכן, בסוף שנת 1945 שכר את קומת הייסוד בקולנוע מוגרבי בפינת הרחובות אלנבי ובן יהודה. במקביל נמשכה הפעילות בבניין “הפועל” ברחוב נחמני ובשנת 1953, נרכש המקום ושופץ. החל מפברואר 1955 הועלו בבניין “הפועל”, ובשמו המחודש, “אולם נחמני” מופעים במקביל לפעילות בבניין מוגרבי השכור. בעלי הנכס, בני משפחת מוגרבי, דרשו מדי פעם להעלות את שכר הדירה וכן להצר את תנאי השימוש. הנהלת התיאטרון ראתה בכך סחיטה ואף פנתה בעניין אל שר החינוך “… איש זה [מוגרבי] שעיניו רק לבצעו יורד לחיינו על ידי סחיטת שכר שאין הדעת סובלתו… ועל ידי התערבות והצרת רגלינו בכל אשר נפנה…” (תלונה על עושק שכר הדירה). הסכסוך בין הצדדים הגיע גם לערכאות משפטיות. הצעות פשרה שונות לא הצליחו להאריך ימים ובחודש ינואר 1954 אף הפקיע שר האוצר את האולם התחתון של קולנוע מוגרבי לטובת “הקאמרי”. הסדר פשרה שהושג מספר חודשים לאחר מכן הביא לביטול צו ההפקעה. במקביל לסכסוך עם משפחת מוגרבי, רכש, כאמור, התיאטרון את בניין “הפועל” ברחוב נחמני ושיפץ אותו מתוך כוונה לקיים בו ובקולנוע מוגרבי הצגות במקביל ובכך להעלות את הכנסותיו. “הקאמרי” אכן העלה הצגות במקביל בשני האתרים עד לתחילת שנת 1958. במועד זה, בסמוך לעזיבתם של יוסף מילוא ויצחק קדישזון ותחת ההנהלה החדשה, עזב התיאטרון את קולנוע מוגרבי ומיקד את כל פעילותו באולם ברחוב נחמני.

האולם הקטן והאינטימי ברחוב נחמני היה גם הוא רחוק מלהיות משכן ראוי לתיאטרון שביקש להיות מוביל בחיי התרבות בישראל והנהלת “הקאמרי” פנתה למשרדי ממשלה ולגופים שונים בבקשות לסיוע תקציבי להקמת בניין ייעודי עבור התיאטרון. האתר שנבחר היה בניין “פילץ” – פאסז’ הוד ברחוב דיזינגוף-פינת פרישמן. (מצבו הכספי של הקאמרי והמעבר לבנין פילץ)

הפניות למשרד האוצר לקבלת הלוואות להכשרת הבניין היו כרוכות, באופן פאראדוכסלי, לא אחת גם בבקשת עזרה כספית לקיום התיאטרון ולתפעולו השוטף: עזרה בסילוק חובות ובקשות דחופות לעיכוב גביית מסים ופטור ממכס וממס קנייה, לא רק כדי לסייע בבניין משכן התיאטרון אלא גם כדי למנוע את סגירתו. שר האוצר לוי אשכול הקצה לתיאטרון תמיכה מתקציב המשרד, ואף פנה לחברת יכין-חקל בבקשת סיוע. (אשכול מבקש לגייס תרומה). חברת הכשרת הישוב, בערבות עיריית תל-אביב, הלוותה כספים לתיאטרון (ודרשה מאוחר יותר את פרעון ההלוואה (דרישה לפרעון ההלוואה), וקרן ישראל-אמריקה התבקשה גם היא לסייע בדחיפות (בקשת סיוע דחוף מקרן ישראל-אמריקה). שמעון פרס, בתפקידו כמנכ”ל משרד הביטחון, שמח לשמוע כי בנק לאומי העניק לתיאטרון הקאמרי הלוואה לתקופה של שנתיים והצהיר בפני סמנכ”ל משרד האוצר כי: “הנני מתחייב בזאת התחייבות אישית לעשות הכל למען גיוס סכום זה תוך שנתיים ימים ולהעמידו לרשות הבנק הלאומי לכיסוי ההלוואה הנ”ל, בהתאם לדרישתך.” (פרס ערב להלוואה).

לאחר יישוב המשברים הפיננסיים עבר בסוף שנת 1961 תיאטרון הקאמרי למשכנו החדש ברחוב דיזינגוף. שר האוצר, לוי אשכול, הוזמן באופן חגיגי לכבד בנוכחותו את הצגת הבכורה של המחזה “כנרת כנרת” שנבחרה להיות זו שתחנוך את היכל התיאטרון החדש (אשכול מוזמן לבכורה).

אלא שגם בהיכל הייעודי החדש והרחב לא היה די כדי לענות על צרכיו המתרחבים ותכניותיו העתידיות של התיאטרון שהפך להיות אחד משני התיאטראות הגדולים בישראל. כבר בסוף שנת 1969, הגישו מנהל “הקאמרי”, ישעיהו וינברג ונשיא אגודת הידידים של התיאטרון, מאיר וייסגל, לראש עיריית תל אביב, יהושע רבינוביץ, הצעה להקים בעיר מרכז תיאטרוני גדול שיכלול את תיאטרון הקאמרי, תיאטרון לילדים, מרכז קונצרטים וכן מכון ללימוד אמנות הבמה. הרעיון אכן התקבל ואף נבחר אדריכל לפרויקט, אך מחוסר מימון, לא הגיעה התכנית לכלל ביצוע.

באמצע שנות ה-80, בתקופת כהונתו של שלמה להט (“צ’יץ”) כראש העירייה, הוחלט על בניית מרכז תרבות גדול בתל אביב (מרכז גולדה) שיכלול את מוזיאון תל אביב, ספריית בית אריאלה ואת המשכן לאמנויות הבמה ובו משכנם של האופרה הישראלית ושל תיאטרון הקאמרי. למנכ”ל הפרויקט המתהווה מונה בשנת 1986 אורי עופר שסיים באותה עת תקופת כהונה בת עשר שנים כמנכ”ל “הקאמרי”. לאדריכלים המובילים של הפרויקט נבחרו יעקב רכטר ובנו אמנון שעובדת היותם בן-זוגה ובנה (בהתאמה) של חנה מרון, גיבורת תרבות ישראלית ואחת משלוש “הגברות הראשונות” (בצד אורנה פורת ובתיה לנצט) של תיאטרון הקאמרי, קשרה אותם באופן מובהק ביותר לבניית משכן הקבע של “הקאמרי”. בשל העלויות הכספיות העצומות הכרוכות בפרויקט, הוחלט לחלקו לשני חלקים. בשלב ראשון נבנה בית האופרה ונחנך בשנת 1994. קשיים כספיים מתמשכים כמעט והביאו לגניזת השלב השני של הפרויקט, אך בתקופת כהונתו של רוני מילוא כראש העיר, נמצא פתרון בדמות שיתוף פעולה בין העירייה לבין מפעל הפיס, וכך הונחה בשנת 1997 אבן הפינה למשכן הקבע של התיאטרון. בשלהי 2002 נחנך ברוב פאר בית הקבע של “הקאמרי” במשכן לאמנויות הבמה בשדרות שאול המלך בתל אביב.

המשכן החדש של הקאמרי במרכז גולדה בתל אביב. ויקיפדיה

לפרק הבא: אמרת חנוך לוין – אמרת “מלכת אמבטיה” – אמרת “הקאמרי”