המחזאי חנוך לוין, ויקיפדיה
בשנותיו הראשונות העלה תיאטרון הקאמרי מחזות של מחזאים שונים, ישראלים ושאינם ישראלים. כמעט כל מחזות אלו בוימו על ידי יוסף מילוא. מסוף שנות השישים הלך ותפס המחזאי חנוך לוין בהדרגה את מקומו כמחזאי הבולט והמשפיע ביותר בתיאטרון הישראלי, ורבים רואים בו את גדול מחזאי ישראל. לוין כתב למעלה מ-60 מחזות וביים 22 מהם, רובם הגדול עבור תיאטרון הקאמרי. חלק מיצירותיו של לוין מתאפיינות בהצגה חריפה ובוטה, ולעתים גם מכמירת לב, על מרכיבים בקיום האנושי וביקורת פוליטית חדה על המיליטריזם הישראלי וזחיחות הדעת עקב הצלחות צבאיות (כמו במלחמת ששת הימים). לוין עושה בכמה ממחזותיו שימוש בשפה בוטה, רווית דימויים מיניים בולטים, חד משמעיים ונטולי עכבות. הוא מתייחס באופן מקאברי למוות ולשכול, כולל זה הצבאי, ולא מהסס לשחוט פרות קדושות שהתקבעו בזהות הקולקטיבית של החברה הישראלית כמו מעמדן של אלמנות מלחמה. כל אלו עוררו עליו ביקורות נוקבות מצד הציבור והממסד ולצדן הפך לנערץ על רבים שהעריכו את כשרונו העצום.
נראה כי המחזה שקשר במובהק בין חנוך לוין, הסטיריקן והמחזאי המבריק מחד, והשנוי במחלוקת מאידך, לבין תיאטרון הקאמרי על תדמיתו החדשנית והפתוחה הוא ה”רביו סאטירי” (כפי שהוגדר מלכתחילה) של לוין “מלכת אמבטיה” שהועלה על בימת “הקאמרי” בחודש ינואר 1970 בבימויו של אחיו – דוד לוין. המחזה נתפס עד היום כביטוי הראשוני של הצגת מחאה תרבותית נגד סדרי חברה וממשל המועלה על ידי גוף הנתמך בכספי ציבור, וכביטוי של חופש אמנותי גם כשהוא מעורר מחלוקת עזה. המחזה מציג באופן גרוטסקי, וולגרי ונלעג את דמותה של החברה הישראלית שלאחר מלחמת ששת הימים ועוסק בצורה ישירה ובוטה בניפוץ מיתוסים ופרות קדושות. לוין מציג בו חברה חסרת כיוון ואובדת דרך, בעלת אידיאולוגיה כוזבת וגאווה עצמית חסרת כיסוי שגם מלחמת ההתשה המתמשכת והקורבנות בנפש שהיא גובה, אין בהם כדי לעורר את הציבור ואת פרנסיו ולהצילם מניהיליזם וחורבן.
משהועלתה ההצגה, היא עוררה סערה ציבורית חסרת תקדים בעצמתה ובהיקפה. הביקורות לא חסכו במילים קשות כדי להביע את עמדתם: “מכלול דיאלוגים דפקטיביים”, “התעללות זדונית באלפי הורים שכולים”, “מן המחזבל משתמע כי כולנו רוצחים מתועבים”, ועוד. צופים התפרעו במהלך ההצגות ואף הושלכו פצצות סירחון באולם. מועצת פועלי ירושלים החליטה שלא לאפשר את העלאת המחזה בבירה והתכנית להעלות את ההצגה בחודש מאי באולם מיטשל – בוטלה. למרות תביעתם של גורמים פרטיים וציבוריים משר החינוך יגאל אלון לבטל את התמיכה הכספית הציבורית המוענקת לתיאטרון, החליט אלון שלא לעשות זאת. בתשובתו לחיים בסוק, סגן ראש עיריית תל אביב מיום 15 בפברואר 1970, כתב: “..אני מתנגד לשימוש בשוט התקציבי להכתבה צנזורלית החורגת מזו שאושרה בחוק והמופעלת, הלכה למעשה, על ידי משרד הפנים….הדמוקרטיה, כשיטת ממשל, נוטלת על עצמה – מדעת – סיכונים רבים, החופש הרפרטוארי הוא אחד מהם…לצערי, איני רואה דרך אחרת לגבור על חולשתה זו של הדמוקרטיה, חולשה שהיא גם מקור כוחה.” 
וביקש משר החינוך לחזק בדחיפות “תחושה של הזדהות ושייכות אינטגרטיבית, היסטורית ונוכחית לעם ישראל ולארץ ישראל” לנוכח “דברי בלע ונאצה קשים ומסוכנים” שהועלו במחזה. שר החינוך כתב בתשובתו: “את דעתי על ‘מלכת האמבטיה’ השמעתי בפומבי…לשמחתי, עמד “הקאמרי” על שגיאתו והסיר את ההצגה לפי החלטתו הוא…אני מסכים עמך כי יש פגמים בחינוך הניתן לנוער… דומני כי כולנו משלמים עתה את מחיר הזלזול באידיאולוגיה שהיה ה’בון-טון’ במדינתנו משך שנים רבות…” 
