בעקבות הפרעות עזבו רבים מיהודי תימן את בתיהם, ברחו לעדן, שהייתה אז מושבה בריטית, והתרכזו שם במחנות שהקים עבורם ארגון הגו'ינט. אל מחנה 'גאולה' בעדן הגיעו יהודי תימן בקבוצות קטנות לאחר מסע מפרך ברגל או על גבי חמורים, שבמהלכו סבלו מהתנפלויות של שודדים ומהתנכלויות של אוכלוסייה עוינת. בדרך גם נאלצו לשלם סכומי כסף גבוהים לשלטונות הנסיכויות, שבשטחן עברו, ולשלם תשלום מיוחד עבור ספרי התורה שלקחו איתם. תנאי הדרך הקשים גרמו לתמותה רבה, ובמיוחד של תינוקות וילדים. אלה שהגיעו לעדן סבלו מאפיסת כוחות, מחלות ורעב. דו"ח למשרד העלייה על ביקור בעדן ב- 20 – 23 באוקטובר 1949 מתאר באופן מפורט את שלבי הבריחה של יהודי תימן עד הגעתם לעדן ואת מצבם בעת הגעתם:
מן הדו"ח של דר' מושיץ, אוקטובר 1949
הדו"ח מתאר את תנאי שהותם של העולים בעדן, הטיפול הרפואי בהם ותנאי מגוריהם במחנות המעבר עד עלייתם למטוס בדרך לישראל. לפי הדו"ח בעבר היו החולים המגיעים למחנות מתים ממחלותיהם אבל המצב השתפר לאחר שהתארגנו שירותי רפואה:
מן הדו"ח של דר' מושיץ, אוקטובר 1949
רופא בודק משפחה במחנה חאשד בעדן, 12.1.1949 צלם: דוד אלדן, אוסף לע"ם
