עליית יהודי אתיופיה לישראל, 1948 - 1985

ב.1 | תשובת הרב עובדיה יוסף והכרת הממשלה בזכות יהודי אתיופיה לעלות לישראל

תשובת הרב יוסף לחזי עובדיה, תיק ג-7031/7, ע’ 215

פריצת הדרך בעליית יהודי אתיופיה נוצרה עם פסיקתו ההצהרתית של הרב עובדיה יוסף במארס 1973, שאישרה את יהדותם של חברי קהילת “ביתא ישראל”, על בסיס פסיקות קודמות של רבנים כגון הרב עזריאל היילדסהיימר והרב א. י. הכהן קוק (תעודה 12) . עם זאת הרבנות עדיין דרשה מהעולים לעבור “גיור לחומרא”, שכלל טקס של “חידוש הברית”. פסיקת הרב יוסף נמסרה בתשובה לפנייתו של חזי עובדיה (ראו פרק א), שעמד בראש הארגון הראשון של עולי אתיופיה בישראל (מכתבו לרב יוסף נמצא בתיק נ-340/7, עמ’ 366).

קטע מראיון עם חזי עובדיה (עובד), “היום”, 27 בינואר 1967, תיק נ 340/6, ע’ 175.

בעקבות החלטת הרב עובדיה (שאושרה על-ידי הרב הראשי האשכנזי, שלמה גורן  (תיק א-4388/3 ע’ 95), חל שינוי גם בעמדת המדינה לעליית יהודי אתיופיה. חזי עובדיה פנה לנשיא המדינה, לראש הממשלה, למשרד הפנים ולגופים שונים בעניין זכותם של היהודים לעלות ארצה לפי חוק השבות (ראו תיק נ 340/7). לדברי שלמה הלל, איש מפלגת העבודה (המערך), שכיהן כשר הפנים במשך כמה חודשים בשנת 1974, הוא שיזם את השינוי בגישת המדינה למעמדם של יהודי אתיופיה (עוד בשנות הששים כיהן הלל כמנהל מחלקת אפריקה במשרד החוץ ופעל למען יהודי אתיופיה במסגרת עבודתו). עד אז היה משרד הפנים בשליטת המפלגה הדתית הלאומית, ולדברי הלל, ראשיה התנגדו להכרה בעולי אתיופיה.

מכתב שכתב שלמה הלל ב-1983 ליהודה דומיניץ, מראשי מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, על טיפולו בעליית יהודי אתיופיה במשרד הפנים, ג-7031/11 ע’ 275

ההחלטה להחיל את חוק השבות על יהודי אתיופיה, תיק ג-7031/9, עמ’ 31

בראשית 1975 כתב שר המשפטים חיים צדוק לראש הממשלה, יצחק רבין, שהוחלט להקים צוות כדי לדון בשאלת ההחלה של חוק השבות על יהודי אתיופיה. בינתיים יוכלו 300-200 יהודים לעלות ארצה במסגרת חוק הכניסה לישראל. ביולי 1975 התקבלה החלטה בפורום שכלל שרים, כמה מראשי הסוכנות היהודית ופקידי משרד הפנים,  להחיל את חוק השבות על בני העדה. אולם, כשחזר הלל למשרד הפנים ב-1977 גילה, לדבריו, שבתקופת הביניים שוב לא הייתה התקדמות בטיפול בעלייתם ארצה של יהודי אתיופיה.

ב.2 | ניתוק היחסים עם אתיופיה וההפיכה הצבאית

סמל הדרג, ויקימדיה

בינתיים חל שינוי במשטר באתיופיה וביחסיו עם ישראל. באוקטובר 1973, בעקבות מלחמת יום הכיפורים, ניתק הקיסר היילה סלסי את קשריו עם מדינת ישראל. זמן קצר אחר כך סולק בהפיכה צבאית על-ידי קבוצה בשם “הדרג”, ויותר מאוחר תפס את מקומו כשליט אתיופיה מנגיסטו היילה מרים מנגיסטו הנהיג צעדים אכזריים נגד מתנגדיו, שזכו לכינוי “הטרור האדום”, וכונן משטר מרקסיסטי, חתר לאינטגרציה ואחדות, וכקודמו, אסר על יציאת אזרחים מן המדינה. דני קוטנר, אז צוער במשרד החוץ, תיאר בסקירה  שכתב בשנת 1984, את מדיניותו של מנגיסטו,  ואת השלכותיה על הקהילה היהודית: מנגיסטו שאף לסטנדרטיזציה וחילון של החינוך. במשך זמן מה נאסר על בני העדה ללמוד עברית ובתי כנסת נסגרו. הגבלות ההגירה הקודמות הוחמרו וסכנת ההתבוללות גברה (תעודה 49). בשל התנאים באתיופיה רק יהודים בודדים הצליחו להגיע לישראל.

עם זאת, המשיכה מדינת ישראל לשמור על קשרים ביטחוניים עם המשטר בהיקף מוגבל. גם יהודי העולם שמרו על קשרים עם יהודי אתיופיה באמצעות ארגון “אורט” שהציע תכנית פיתוח כפרי באזור גונדר וקיבל אישור לפתוח בתי ספר ולהציע סיוע טכני בתחום החקלאות. חלק מפעילותו מומן על-ידי ארגון הג’וינט ( JDC).

ב.3 | הקמת האגודה האמריקנית למען יהודי אתיופיה (AAEJ)

באותו זמן גברה התעניינותם של מספר יהודים בארצות הברית בגורל יהודי אתיופיה, וב-1974 הם הקימו את ה-AAEJ, האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה (American Association for Ethiopian Jews). ראשי ה-AAEJ היו יהודים בעלי דעות ליברליות שראו בפעילותם המשך למאבק המשותף עם הקהילה האפרו-אמריקנית למען שוויון זכויות. הם הטיחו ביקורת חריפה בממשלת ישראל בשל היעדר פעילותה למען העלאת יהודי אתיופיה.

למעשה היו כמה ניסיונות להוציא יהודים צעירים מאתיופיה בחשאי, אך בשל מעורבות המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים (המוסד), לא יכלה הממשלה לחשוף בפני הפעילים בחו”ל את כל המאמצים שנעשו. לפי דוח של יהודה דומיניץ, מראשי מחלקת העלייה והקליטה בסוכנות היהודית, מאז אוקטובר 1976, לא צלחו ניסיונות אלו. המוסד ניסה להגיע להבנות עם השלטון על איחוד משפחות, אך התוצאות היו דלות (תיק נ 340/7, ע’ 321). במכתב שכתב פרופ’ הווארד לנהוף, מקליפורניה, שהפך לפעיל מרכזי ב-AAEJ, לנשיא אפרים קציר בראשית דצמבר 1976, הוא הזהיר מפני הפגנות מצד יהודים אמריקנים נגד ממשלת ישראל והתעלמותה מהסכנה המאיימת על חיי היהודים באתיופיה. לדבריו מאמינים העולים מאתיופיה, החיים בישראל, שתביעותיהם להעלות ארצה את קרוביהם מוצדקות אך אינן זוכות לאוזן קשבת מצד הפקידים. אילו פעלה הממשלה בנחישות ניתן היה להביא לאיחוד משפחות כפי שהובטח. לנהוף האשים את עוזי נרקיס, מראשי הסוכנות, את רפאל בורג (כנראה הכוונה ליוסף בורג, שר הפנים, אותו הרבה לנהוף לתקוף) ואחרים בהכשלת המהלך לטובת העלייה מברית המועצות.

מאמצי לנהוף לרתום את הציבור היהודי למאבק למען עליית יהודי אתיופיה זכו להצלחה ניכרת, במיוחד בקרב סטודנטים בקליפורניה, והעלו את הנושא לסדר היום. אולם שיטות העבודה שלו הביאו לא פעם לעימות עם נציגי ישראל ואף עם ההנהגה בירושלים. מכתבו לנשיא קציר הועבר לראש הממשלה רבין, שהגיב ב”סלידה מופגנת ואף נרגזת, הן מן התוכן והן מן הסגנון, וקבע שאין לשתף כל פעולה עם אנשים המתייחסים לנושא כה עדין בגישה כה בלתי-אחראית ויומרנית“ (מכתב מיועץ ראש הממשלה יהודה אבנר לצבי ברוש,  20 בדצמבר 1976, נ-340/7, ע’ 475).

דר’ גריינום ברגר (מימין) , מייסד האגודה למען יהודי אתיופיה, ופרופ’ הווארד לנהוף, נשיא הארגון בשנים 1982-1978.באדיבות AAEJ Archives Online

ב.4 | ממשלת הליכוד – עידן חדש ביחס לעליית יהודי אתיופיה?

במאי 1977 נבחר מנחם בגין לראשות הממשלה. נראה שבשל גורל הוריו ואחיו שנספו בשואה, חש בגין הזדהות עם מיעוטים, פליטים ובוודאי עם קהילה יהודית נרדפת על רקע נאמנותה למסורת וכמיהתה לעלות ארצה. הממשלה החלה לבחון מחדש את הנושא. בספטמבר 1977 סיכם מזכיר הממשלה אריה נאור, במכתב לחברי ועדת השרים לענייני ביטחון, את תשובתו של הרב עובדיה יוסף ואת פעולות הממשלה הקודמת למען העלאת יהודי אתיופיה. נאור נפגש עם דומיניץ, שמסר לו דוח, המבוסס על נתונים שהציג לו המוסד. לפי הדוח חיים באתיופיה 28 אלף יהודים, המפוזרים ב-1,492 כפרים. רק כ-300 מהם הגיעו לישראל עד כה. אנשי המוסד סברו שניתן להגיע להסכמה עם ממשלת אתיופיה ולהוציא משם כמה אלפי יהודים. עם זאת ציין דומיניץ כמה קשיים מרכזיים בביצוע המשימה: זיהוי היהודים בתוך כלל האוכלוסייה, תנאי המלחמה נגד המורדים באריתריאה ונגד סומליה, הפיזור הגיאוגרפי של היהודים וקשיי הקליטה הצפויים. ועדת השרים לענייני ביטחון החליטה ב-4 בספטמבר 1977 שהממשלה תתייחס בחיוב להעלאת יהודי אתיופיה והסמיכה את ראש הממשלה לפנות לשליט אתיופיה בעניין זה. הממשלה מצידה הסמיכה את המוסד והסוכנות היהודית לקבוע כמה עולים ניתן להביא בשלב זה. לפי דוח נוסף של דומיניץ מאוקטובר 1977, בעקבות ההחלטה, העביר נציג המוסד לשליט אתיופיה מנגיסטו איגרת מראש הממשלה, בבקשה לאפשר ליהודי אתיופיה לעלות לישראל. בתשובה ניתנה הסכמה עקרונית ליציאת יהודים לארץ באופן חשאי (תעודה 13, וגם התכתבות אריה נאור, תיק א-4328/2).

במשך כמה חודשים יצאו יהודים מאתיופיה במספרים קטנים. יונה בוגלה ממנהיגי העדה ופעיל העליה פרדה אקלום, מורה ומנהל בית ספר מאזור תיגראי, איתרו את המועמדים לעלייה, שיש להם בני משפחה בישראל, והעבירו את שמותיהם לאנשי המוסד. המשטר קיבל בתמורה משלוחי נשק.

הרב שלמה גורן והרבנית עם הרב יוסף הדנה וקבוצת עולים במרכז קליטה בעפולה, 1978. ארכיון אישי הרב שלמה גורן,  טס 11131/254

אולם שיטת פעולה זו הופסקה בפברואר 1978, עת הודה שר החוץ משה דיין בפני עיתונאים בשווייץ שישראל מספקת נשק לאתיופיה, במלחמתה נגד סומליה, והוסיף דברים על חשיבותה האסטרטגית של אתיופיה לחוף הים האדום (תעודה 14). לפי דיווח בתקשורת (חצ 6911/5, עמ’ 76), דיין התנגד להסכם עם אתיופיה, בת בריתם של הסובייטים, על רקע תמיכת האמריקנים בסומליה. באותם חודשים, לאחר ביקור נשיא מצרים אנוואר סאדאת בישראל, ניהלו מנהיגי ישראל שיחות עם הממשל האמריקני של הנשיא ג’ימי קרטר, כדי לקדם הסכם שלום עם מצרים. הממשל חתר להסכם המבוסס על החלטה 242 של מועצת הביטחון ונסיגה בשטחים, תכנית שלא הייתה מקובלת על ישראל. בשעה שבגין רצה להמשיך בסיוע לאתיופיה, חשש דיין לפגוע ביחסים עם האמריקנים, נוכח תגובתם השלילית לקשרי ישראל עם אתיופיה. גם מדברי דיין לשר החוץ הגרמני הנס דיטריך גנשר, ב-12 בפברואר 1978, אפשר להבין שהאמריקנים לא היו מרוצים מכך שישראל מספקת נשק וחלקי חילוף לאתיופיה. דיין הצדיק את קשרי ישראל עם אתיופיה בטענה שהם עניין של מסורת “מאז שמלכת שבא באה לבקר את שלמה המלך”, והוסיף שחשוב לה לישראל לשמור על קשרי ידידות עם מדינה השולטת בנתיב הימי אליה. הוא לא הזכיר את עניין יהודי אתיופיה כלל (חצ 6911/5 , ע’ 116-108).

הנשיא ג’ימי קרטר ובכירי הממשל מקבלים את משה דיין בבית הלבן, 21 במארס 1978. צילום: משה מילנר, לע”מ

“פליטת הפה” של דיין היתה מכה קשה ליהודי אתיופיה, שהתכוננו לעלייה. ניתן ללמוד על תגובתם ממכתב שכתב יונה בוגלה מאדיס אבבה לבנו זכריה יונה, שכבר הגיע לישראל. המכתב, שתורגם לעברית והגיע לידי ראשי משרד החוץ, מתאר אכזבה קשה בקרב בני הקהילה: חלק מהעולים בכוח כבר מכרו את רכושם והתפטרו ממקומות עבודתם ומצבם קשה. גם הוא עצמו נאלץ להתפטר מעבודתו בארגון אורט (תעודה 15).  ישראל ניסתה לחדש את הקשרים עם המשטר באתיופיה. ראש מחלקת תפוצות במשרד החוץ, שאול רמתי, כתב לשגרירות בוושינגטון שההסכמה העקרונית של מנגיסטו לשחרר כמה מאות יהודים לא בוטלה (תעודה 17).

בינתיים המשיך ה-AAEJ בפעילותו. אליו הצטרפו ארגונים שונים של יוצאי אתיופיה בישראל שהתחילו לדרוש איחוד עם בני משפחותיהם שנותרו באתיופיה. גם אזרחים מן השורה התעוררו והחלו לשלוח מכתבים ללשכת הנשיא, התומכים בעלייתם של יהודי אתיופיה. בחודש מארס 1978 הגיש הווארד לנהוף לראש הממשלה תכנית מפורטת להגברת קצב העלייה שהגה ברוך טגניה, אחד מחניכי כפר בתיה שהצליח לעלות לישראל כבר באמצע שנות ה-50 (ראה בפרק הקודם). במרכז התכנית עמדה הצעה להביא אל גבול סודן אלפי יהודים מכפריהם באזור גונדר, ומשם להעבירם במשאיות או ברכבת אל פורט סודן. באישון ליל הם יעלו על אניות, שלא יזוהו כאניות ישראליות, ויגיעו לישראל. (ראו גם “כוחו של יחיד, עוצמתה של קהילה”, פרסום פורום ירושלים על ברוך טגניה). לנהוף וטגניה העריכו שניתן להסתייע במורדים מקומיים נגד המשטר ולנהל את המבצע באמצעות ישראלים בני העדה (תעודה 16). חלק ממרכיבי התכנית של לנהוף וטגניה נמצאים בשיטת הפעולה שאימצה מדינת ישראל להעלאת יהודי אתיופיה מסודן שלוש שנים לאחר מכן, ועל כך בהמשך.

ב-14 באוגוסט 1978 נערך דיון על מצבם של יהודי אתיופיה אצל סמנכ”ל משרד החוץ שמואל דיבון בהשתתפות נציגי הסוכנות היהודית והמוסד, רמתי ופקידים אחרים, על בסיס דוח שהכין המוסד. בפגישה נבחנו מספר דרכים להוצאת יהודים מאתיופיה, כולל פנייה לגורמים בינלאומיים, לשם איחוד משפחות. נבחנה גם אפשרות היציאה דרך סודן (ראו תיק חצ- 7327/15). אבל במהלך שנת 1978 לא חל שינוי של ממש במצב וחלק מאנשי משרד החוץ הביעו תסכול ואכזבה מהטיפול של המוסד והסוכנות בעלייה מאתיופיה. לאחר שאלון ליאל, איש מחלקת התפוצות, שמע מאלי תורג’מן, נציג אורט באתיופיה, שלדעתו ניתן להוציא אלפי יהודים מאתיופיה, נאמר לו על ידי הנהלת המשרד “לרדת מן הנושא”. רמתי, ששהה באותו זמן בניו יורק, כתב למנכ”ל המשרד יוסף צ’חנובר ומחה על כך. הוא הוסיף: “קשה לי להאמין שאנו רק מעמידים פנים ובעצם איננו מעוניינים להציל את הפלשים” והזהיר מפני הנזק שייגרם לישראל בארצות הברית “אם יתברר שלא היינו כנים במאמצינו לעזור לפלשים” (שם). רמתי תמך בדעתו של תורג’מן בעניין הפעולה בסודן וניסה ללחוץ על הנהלת משרד החוץ לפעול, למרות שהוחלט בממשלה שהאחריות לנושא היא בידי המוסד והסוכנות ולא בידי משרד החוץ. הוא קבע שמדובר ב“בעיה אנושית לאומית בעלת חשיבות רבה” והשיקול המרכזי של משרד החוץ צריך להיות תרומתו להצלת היהודים (רמתי לזאב סופות, 7/11/1978, שם). הוא ציין גם ש“בהבאת אלפי יהודים שחורים לישראל רואים הארגונים היהודים בארצות הברית ערך ההסברתי רב מול הארגונים האפרו-אמריקנים והעולם השלישי”(רמתי למנכ”ל, 4/12/1978, שם).

בנובמבר 1978 נערכה פגישה בבית הנשיא עם הרב הדנה, זכריה יונה וזימנה ברהני, נציגי משפחות העולים מאתיופיה. הם טענו שמאז פטירת הנשיא בן-צבי הם מרגישים שאין להם “אבא” בקרב השלטונות בישראל. לדבריהם, בעקבות הרפורמה בקרקעות שהנהיג המשטר החדש באתיופיה בשנת 1976, מצב היהודים דווקא הורע. בעלי הקרקעות הפיאודליים מתעללים בהם, כדי למנוע מהם לקבל אדמות. רבים נמכרו לעבדות וסבלו עינויים. חלק מהיהודים נאלצו לברוח מכפריהם בחוסר כול (סיכום ישיבה בבית הנשיא: נ- 340/7, ע’  242-240). במכתב לנשיא יצחק נבון מדצמבר 1978 הם הודיעו שהחליטו לקיים הפגנות בכנסת, ליד משרד ראש הממשלה ובית הנשיא, כדי למחות בפני הציבור בישראל ובעולם היהודי על המצב (שם, ע’ 238).

גם בעיתונות הופצו ידיעות על מצבה הקשה של העדה. בידיעות באו לידי ביטוי חילוקי דעות בשאלה אם היהודים סובלים מרדיפות בשל מוצאם או שמדובר בתנאים הקשים השוררים באתיופיה ממילא. בתגובה לידיעות שהופצו על-ידי ארגוני העולים ולכתבה בנושא בעיתון “דבר” טענו אנשי משרד החוץ שהדיווחים על עינויים וחטיפות, הם מוגזמים, ושיהודי אתיופיה סובלים כתוצאה מהמצב הכללי במדינה. הם הביעו חשש שבעקבות הפרסומים אכן תיווצר באתיופיה “בעיה פלאשית” (תעודה 18).

בעקבות התסיסה בקרב המשפחות נפגש ראש הממשלה בגין עם נציגי העדה ועם אריה טרטקובר מהוועד למען יהודי אתיופיה ב-7 בינואר 1979. ראש הממשלה אמר בפגישה ש “היהודים ה’פלאשים אינם קורבן של מדיניות אנטי יהודית של שלטונות אתיופיה אלא של התוהו ובוהו בארצם”. בפגישה השתתפו גם אפרים פורן, המזכיר הצבאי של בגין, יהודה אבנר, היועץ לענייני התפוצות, דומיניץ וחיים הלחמי מארגון היאס (Hebrew Immigrants Aid Society –  “החברה לסיוע למהגרים עבריים”). בגין הבטיח שממשלת ישראל תעשה כל מאמץ להוציא את היהודים, אך פעולה ציבורית עלולה לגרום נזק ויכולה להיתפס כפרובוקציה על ידי ממשלת אתיופיה. נציגי העדה דחו את טענת ראש הממשלה וקיימו הפגנה על יד משרדו  (תעודה 19). וכך סיפר תא”ל עזריאל נבו, שהחליף את אפרים פורן כמזכיר צבאי, על עמדתו של בגין בעניין יהודי אתיופיה:

קטע מהראיון עם עזריאל נבו, המזכיר הצבאי לראש הממשלה

ב-9 בינואר, יומיים לאחר הישיבה פנה בגין שוב למנגיסטו (תיק א-4328/2,  ע’ 171 –172). הוא הזכיר לשליט אתיופיה את בקשת העזרה שלו מישראל ביולי 1977, כשהמשטר עמד בסכנת התמוטטות, בקשה שבגין העביר לנשיא קרטר (ראו רישום שיחת בגין-קרטר, 19 ביולי 1977, תיק א-4349/4, עמ’ 110-109).

לאחר שלא קיבל תשובה ממנגיסטו, ניסה בגין בסוף מארס 1979 להעביר אליו איגרת באמצעות הנשיא קרטר והשגריר האמריקני, אך שליט אתיופיה סירב לקבל את האיגרת. לבסוף נמסרה האיגרת לשר החוץ האתיופי שדחה את התביעה, לאפשר יציאת יהודים, בטענה שהשלטונות דוחים כל ניסיון מצד זרים לתת חסות למיעוטים בתוך אתיופיה.

תרגום לעברית של פניית ראש הממשלה בגין לשליט אתיופיה, מנגיסטו, שנשלח לרב עובדיה יוסף, אפריל 1979. תיק א 4328/2, ע’ 140. המקור באנגלית בע’ 153.

ב.5 | יצירת נתיב בריחה דרך סודן ופעילותו של פרדה אקלום

נתיב העלייה דרך סודן, ויקימדיה

בסוף שנת 1978 החלו רבים מיהודי אתיופיה לעבור את הגבול לסודן. הם היוו חלק קטן מתנועת הגירה רחבה של פליטים שסבלו מהמצב הכלכלי והמלחמות הפנימיות באתיופיה. הפליטים שוכנו במחנות באזור גדאריף (Gedarif) שבדרום סודן וטופלו בידי הצלב האדום, נציבות האו”ם לפליטים וארגונים הומניטריים אחרים. התנאים במחנות היו קשים מאד ובדרך סבלו היהודים מרעב, ממחלות ומהתנכלויות מצד שודדים וחיילים סודנים. אבל גם באתיופיה כאמור היו התנאים קשים. בשיחתו של אלון ליאל עם תורג’מן, שהוזכרה למעלה, טען תורג’מן שדווקא מתנגדי המשטר מתנכלים ליהודים. לדעתו ניתן למסד נתיב בריחה דרך סודן (ליאל אל לשכת המנכ”ל, 17.10.1978,תיק חצ-7237/15). בתחילת 1979 נמסר בדיווחי משרד החוץ על מעצר של ארבעה מורים מטעם ארגון אורט והתנכלות להוראת עברית בבתי ספר (שם).

סיכויי הפעולה בסודן נראו מבטיחים. סודן היתה מדינה פרו-מערבית, והשליט ג’עפר נומיירי היה מקורב לסאדאת נשיא מצרים, עמה חתמה ישראל על הסכם שלום במארס 1979. סודן היתה מעוניינת להיפטר מהפליטים הרבים מאתיופיה שהכבידו על כלכלתה, אך בהיותה מדינה ערבית מוסלמית חששה להתיר בגלוי עליה לישראל.

פתק מאת יהודה אבנר לראש הממשלה בגין על מעבר היהודים לסודן, 30/10/1978. תיק א-4328/2 ע’ 190.

בסוף מאי 1979 העריכו ראשי ה-AAEJ שהגיעו בין 500 ל-700 יהודים מאתיופיה לסודן. חלק מהם התרכזו בבירה חרטום והועברו לישראל על-ידי ארגון היאס. מי שסייע למוסד במאמצים אלו היה פרדה אקלום, שעוד ב-1975 סייע לרשת אורט בהקמת בתי ספר בגונדר. על רקע פעילותו למען העלייה, נאלץ ב-1979 לברוח לסודן כדי להימלט מצו מאסר. משם שלח מכתבים למכרים בז’נבה ובארצות הברית, בבקשה שיסייעו לו לעלות ארצה. מכתבו הועבר לשלטונות בישראל, ששלחו לחרטום את דני לימור, נציג המוסד, כדי להיפגש איתו.  אקלום הצליח לשכנע את לימור שניתן להוציא את היהודים דרך סודן. כך החלה צעדה של יהודים ברגל מהכפרים באתיופיה למחנות הפליטים בסודן. משם העבירום נציגי המוסד לחרטום ובדרכים שונות הטיסו אותם לישראל. פרדה אקלום המשיך לסייע בהעברת סיוע כספי למחנות הפליטים ובהעברת יהודים לחרטום, עד שנחשף ונאלץ לברוח לאירופה, משם עלה לישראל ביוני 1980. לאחר כמה שנים שב לפעילות למען העליה (ראו בפרק הבא, ובתיק א-4328/3, ע’ 177-176).

דני לימור עם קבוצת יהודים בסודן. פרדה אקלום בצד ימין, מוסתר. צילום: “מנהיגות פורצת דרך: סיפור גבורתו של פרדה יזזאו אקלום ז”ל”, באדיבות פורום ירוסלם

ב.6 | המעבר לפעילות גלויה ופעילותם של עולים מאתיופיה בתפוצות

מספר היהודים שיצאו מאתיופיה לסודן היה עדיין קטן, והתלונות נגד ממשלת ישראל הלכו ותכפו. במאי 1979 כתב דניאל מוקדי, איש הקונסוליה בלוס אנג’לס, מרכז פעילותו של לנהוף, שהפעילים היהודים אינם מבינים מדוע ישראל אינה מרעישה עולמות למען העליה מאתיופיה, כפי שהיא עושה עבור יהודי ברית המועצות וסוריה,  “אלא אם כן באמת לא רוצים שהפלשים יגיעו ארצה” ( א 4328/2 ע’ 138). ביוני 1979 נפגש ראש הממשלה עם לנהוף ואישים אמריקנים אחרים המעורבים בנושא העליה והבטיח להם שהממשלה תיתן עדיפות גבוהה להצלה ותשתף פעולה עמם בהוצאת היהודים. עם זאת, ביקש בגין מהם להפסיק פעולות עצמאיות שהם ארגנו בסודן בעזרת פעיל בשם ביל הלפרן ובעזרת ברוך טגניה (ראו יוסף יעקב למשה עופר, 4/7/1979; ודוח אבנר על הפגישה, תעודה 20, חצ -7237/15). התעורר חשש שפעילות ה-AAEJ תסכן את מאמצי המוסד לייצר מסלול קבוע לעלייה דרך סודן.

לאחר שרק 32 יהודים הצליחו לעלות ארצה במהלך שנת 1979, החליטה הממשלה על שינוי בעמדתה ואישרה מסע הסברה פומבי למען עליית יהודי אתיופיה בישראל ובעולם. בספטמבר 1979 כתב מנכ”ל משרד החוץ, יוסף צ’חנובר, לשגריר בוושינגטון כי הוסר הווטו על פעילות גלויה של ארגונים יהודים בארצות הברית (חצ-7237/15). אולם בראשית אוקטובר נדחתה הפעלת המדיניות החדשה על רקע התנגדות מצד דומיניץ (שם).

ידיעה בעיתון “מעריב”, 31 באוקטובר 1979, תיק א 4328/2 עמ’ 4

באוקטובר-נובמבר 1979 התקיימו מספר הפגנות עולים מאתיופיה (למשל ההפגנות ליד הכנסת ב-30 באוקטובר וב-1 בנובמבר ליד משרדי הסוכנות היהודית בתל אביב). לדעת פעילי העלייה תרמו הפגנות אלו לתפנית בעמדת הממשלה. ב-14 בנובמבר הודיע השר משה ניסים על החלטת הממשלה לעבור לפעילות גלויה בדיון במליאת הכנסת (ראו תיק א-4328/2 עמ’ 112, ראו גם דברי הכנסת, 14/11/1979, ע’ 443-432).

בעקבות החלטת הממשלה, הוקמה ועדת תיאום בין-משרדית בראשותו של המזכיר הצבאי, אפרים פורן. בינואר 1980 שלח ראש הממשלה מברק ברכה לכנס ה- NJCRAC (המועצה הארצית ליחסים בין-קהילתיים, מועצה המאגדת ארגונים יהודים בארצות הברית) והבטיח שהממשלה תשתף פעולה עם הוועדה לעניין יהודי אתיופיה שהקימה המועצה. משלחת מטעם אותה ועדה ביקרה בוושינגטון ונפגשה עם חברי בית הנבחרים וסנאטורים ועם אנשי מחלקת המדינה. אבל נציגי ישראל בצפון אמריקה עדיין חשו בלחץ מצד הפעילים המקומיים ובאי אמון מצד ראשי הקהילה היהודית, שהתקשו להאמין שישראל אכן נותנת להצלת יהודי אתיופיה עדיפות עליונה.(על הפעילות בארצות הברית ראו תעודה 21).

האוארד לנהוף (ראשון מימין) ופעילי AAEJ מפגינים מול הקונסוליה של ישראל בלוס אנג’לס, 1980. באדיבות AAEJ Archives Online.

גם פעילים מתוך קהילת העולים מאתיופיה השתתפו במאמץ ההסברה. בדצמבר 1979 יצא ברוך טגניה לניו יורק כדי לגייס תמיכה במאבק לעליית יהודי אתיופיה. ארבעה נציגים מהקהילה השתתפו בכינוס יהודי קנדה, ביניהם יונה בוגלה, שעלה ארצה באוקטובר 1979, בנו זכריה יונה ורחמים אלעזר, ממנהיגי העולים בישראל. רחמים אלעזר יצא לסבב הרצאות בקהילות יהודיות, ולא תמיד נמנע מהתקפות על גורמים בישראל, שלדבריו, מתנכלים לעלייה.

במקביל למאמצי ההסברה ביקשה ממשלת ישראל לפנות למדינות זרות שיש להן השפעה על אתיופיה. ב-19 בנובמבר 1979 כתב ראש הממשלה לראש ממשלת שוודיה ובקש ממנו לפנות לשליט אתיופיה כדי שיאפשר יציאת יהודים לצורך איחוד משפחות (תיק א-4328/2, ע’ 116-114). תכניות נוספות כללו פנייה באמצעות אנשי עסקים יהודים אמריקנים לממשלת קובה, שהגישה לאתיופיה סיוע צבאי, כדי להציע סיוע בקבלת מוצרי מזון תמורת יציאת יהודים. בפגישות עם סנאטורים יהודיים ולא יהודיים העלו את האפשרות שחברי הקונגרס יפעלו להגדלת משלוחי המזון לאתיופיה וירמזו למשלחת האתיופית לאו”ם על אפשרות להגדלת משלוחי מזון אם תסכים אתיופיה ליציאה שקטה של יהודים. אך למרות הפעילות ההסברתית והדיפלומטית הפומבית נשמרה ההבחנה בינה לבין פעולות, שעל החיסיון שלהן יש להמשיך להקפיד, כדי שלא להרגיז את ממשלת אתיופיה (ראו גם תיקים חצ-9292/1 , חצ-8720/12 וחצ 8720/13). 

בפברואר 1980 סיכם שאול רמתי בדוח לראש הממשלה את הפעולות הדיפלומטיות שנעשו בנושא העלייה בחודשים האחרונים ואת ההתפתחויות מאז הוחלט להפיץ מידע לממשלות ידידותיות ולגורמים יהודיים. רמתי ציין את פעילותו של יונה בוגלה שהיה שותף לדיונים בארץ. בוגלה חייב פעילות באתיופיה לעידוד היציאה לסודן, על אף הסכנות, וראשי הציבור של יוצאי אתיופיה בארץ הצטרפו לדעתו. לפי הדוח נשלח שליח שהפיץ בקרב בני העדה את הידיעה שאם יצליחו לברוח לסודן, משם תדאג מדינת ישראל להעלותם ארצה. רמתי סיכם באמירה ששיתוף הפעולה עם הארגונים היהודיים במסע הפומבי והדיפלומטי ביחד עם הפעלה סדירה של הבריחה דרך סודן “עשויים לתקן במידת מה את המצב שנוצר כתוצאה של אי העשייה למען הפלאשים בתקופת שקדמה לממשלה הנוכחית“, שגרמה לדבריו לחוסר אמון בכנותה של ממשלת ישראל (תעודה 22).

הנתונים אכן מצביעים על מגמת עלייה במספר היוצאים דרך סודן (תעודה 23), אולם היציאה המשיכה להיות כרוכה בקשיים ובסיכונים. אחת הבעיות שהקשו על העלאת פליטים יהודים מסודן היתה זיהויים בתוך המוני הפליטים במחנות. רבים חששו להזדהות כיהודים, בשל התנכלויות מצד פליטים נוצרים או מוסלמים מקומיים. ישראל פנתה אל נציבות האו”ם לפליטים ולבכירים סודנים לסיוע באיתור היהודים, אולם אלו התקשו לעזור כיוון שברישומיהם לא נרשמו פליטים יהודים, שכנראה הופיעו תחת זהות אחרת, והיו גם נוצרים שהזדהו כיהודים.  כך, למשל, בפגישה עם מתווך שהתקיימה ברומא בינואר 1980 התקבלו 25 שמות, מתוכם 17 שכבר נבדקו והתברר ש-8 מהם נוצרים (רמתי לאבילאה,  27/1/1980, חצ-8720/12, ע’ 225). בתחילת מארס 1980 הגיעה לגרמניה קבוצת יהודים שיצאו מחרטום במבצע פרטי של האגודה האמריקנית, בעזרת זכריה יונה וברוך טגניה. אנשי הסוכנות התקשו מאד לקבל מידע מוסמך על חברי הקבוצה ולהחליט אם מדובר ביהודים (שם, ע’ , 72, 110 – 113).

רמתי אל בנימין אבילאה, ניו יורק, 12.5.1980, חצ 8720/13, ע’ 268

גם הפעולות של שלטונות אתיופיה הקשו על היציאה. מנהיגים מן הקהילה באזור גונדר נעצרו והואשמו בהסתת יהודים לעזיבת המדינה, שנחשבה פעולה בלתי חוקית, כפי שנמסר בדוח של רמתי באוקטובר 1980 (תעודה 24 ). מסמכים של משרד החוץ  ממאי 1980 מתארים מאמץ לשחרר קבוצה בת שמונים איש שנתפסה בדרך לסודן, ואת ההחלטה לתגבר את מספר הפעילים בשטח, שוועד הקהילה בארץ ימליץ עליהם. משתתפי הדיון בארץ הביעו דאגה מהסכנה הטמונה בהמשך פעילותם העצמאית של אנשי ה-AAEJ, שלא עמדו בהבטחתם להשהות אותה במסגרת “מורטוריום” (דיווחים על דיון בוועדת התיאום על עלייה מאתיופיה, תיק חצ-8720/13, 11.5.1980).

יוסף יעקב אל יואל שר, הציר בפאריז, 26/10/1980, תיק חצ-9292/1, ע’ 139

ב.7 | האם מדינת ישראל הפכה כל אבן?

הכתבה שהופיעה בעיתון “הארץ” עם פרסומת מטעם ה-AAEJ לצדה, 17.12.198. ג 7038/21, עמ’ 14.

בסוף 1981 שלח מנחם בגין מסר לוועידת NJCRAC בו הבטיח “להפוך כל אבן” כדי להציל את יהודי אתיופיה (תיק א-4328/3, ע’ 227). אבל עדיין היו ששאלו האם בשנים אלו עשתה מדינת ישראל כל שיכלה לעשות בתחום זה. במכתב שכתב רמתי באוקטובר 1980 הוא טען שבתקופה מסוימת פעלו הסוכנות היהודית והמוסד בכוונה להאט את מספר היוצאים מאתיופיה. ב-17 בדצמבר 1982 פרסם מרדכי ארציאלי בעיתון “הארץ” ריאיון עם דיפלומט ששירת בשנות ה-70 בשגרירות ישראל באדיס אבבה. שמו לא נזכר בכתבה, אולם הווארד לנהוף כתב בזיכרונותיו שמדובר בחנן עינור, השגריר האחרון באדיס אבבה, שבעבר התבטא בצורה חריפה נגד עליית יהודי אתיופיה (ראו תיק חצ-5319/22 ).  אבל בראיון קבע אותו הדיפלומט ש “את כל יהודי אתיופיה אפשר היה להעלות בימי הקיסר היילה סלאסי. מדינת ישראל לא עשתה מאמץ לשכנע אותו, ובימי מנגיסטו העלתה מעטים בלבד”, וזאת “כדי לזרות חול בעיניהם של יהודים אמריקאים טובים שלחצו על ממשלת ישראל לפעול…”. גם פליטת הפה של משה דיין לא הייתה מקרית, לפי אותו דיפלומט. לדבריו שאלת יהודי אתיופיה אינה עומדת בראש סדר העדיפויות של ממשלת ישראל. ממשלות ישראל ידעו מאז ומתמיד לקבל החלטות קשות ולבצען כאשר רצו בכך”. יתכן שאחד הגורמים לכך היתה גישת חלק מאנשי המוסד – לנהוף בספרו כתב שלדעת עינור המוסד לא היה ערוך לארגן מבצע עלייה המוני ולא רצה להסתבך בפעולה מסוג זה.

פרדה אקלום (שמאל) וברוך טגניה (מימין) ליד הכותל בירושלים. באדיבות AAEJ Archives Online