לצד ניסיונות ההתרחבות האמנותית, שררה בקרב מנהלי התיאטרון דאגה מתמדת למצבם הכלכלי של שחקניו ועובדיו. המשכורות הנמוכות שקיבלו לא הספיקו לקיום בכבוד, ושחקנים ועובדים התקיימו בדוחק. במסגרת החיפושים אחר פתרונות למצוקת עובדיו, פנה הקאמרי בשנת 1955 אל משרד החקלאות והגיש בקשה להקצאת קרקע כדי להקים על פי תכניתו כפר אמנים סמוך לתל אביב, שבו יתגוררו שחקני “הקאמרי”, עובדיו ותלמידי בית הספר הדרמטי. על פי ההצעה המהפכנית של הוגי הרעיון ויוסף מילוא בראשם, ישלב הכפר בין ההתיישבות החקלאית לבין אמנות הבמה. הכפר יכיל בין 100 ל-150 יחידות ובהן משקי עזר חקלאיים אשר יהיו רכושם של האמנים והעובדים ומשפחותיהם ויספקו לאנשי התיאטרון את צרכיהם הבסיסיים. לצדם יוקמו בכפר מוסדות תמיכה לוגיסטית ואספקה עבור כלל אירועי התרבות בארץ, ובהם: בית ספר לאמנויות הבמה, בתי מלאכה לתפאורה, מתפרות לתלבושות להצגות ואולמות לחזרות. כמו כן יוקם בכפר בית הארחה עבור אמנים אורחים מתחומי תרבות שונים, מהארץ ומחוצה לה. בכפר המתוכנן תוקם גם חווה חקלאית שתנוהל על-ידי מומחים, תפתח ענפי חקלאות שונים (משק חי, עצי פרי ועצי הדר, פרחים וכו’), תשווק את התוצרת ותשתמש ברווחים “לפיתוח הכפר מזה ולקידום ענפי אמנות תיאטרון שונים מזה.” (פרוגרמה להקמת כפר אמנים). לדעת הוגי הרעיון, יפתור כפר האמנים גם את בעיותיו של בית הספר הדרמטי שנבעו ממצוקה כלכלית של המוסד ושל תלמידיו, ומחוסר היכולת לקלוט בבית הספר תלמידים מחוץ לתל אביב. התלמידים ישלמו את שכר הלימוד באמצעות עבודה בענפי החקלאות השונים שבמשק ובכך תצאנה נשכרות הן החקלאות העברית-ישראלית והן עולם התרבות והרוח. כידוע, תכנית זו לא הבשילה לכדי מימוש בפועל.
