הוגה חזון המדינה |

גהוגה חזון המדינה

ג.1 | בנימין זאב הרצל חוזה המדינה

בנימין זאב תיאודור הרצל נולד ב-י' באייר ה-תר"ך, 2 במאי 1860 ונפטר ב-כ' בתמוז ה-תרס"ד, 3 ביולי 1904. היה עיתונאי, משפטן, סופר, מחזאי ומדינאי יהודי, יליד בודפשט. מפתח רעיון הציונות המדינית ומייסד הציונות כתנועה לאומית-מדינית ממוסדת. בתנועה הציונית, לאחר מכן בציבוריות היהודית, ביישוב בארץ ישראל וברחבי העולם – בכלל זה בספרות, ביצירה ובמחקר. הוענק לו התואר "חוזה המדינה".

מאז כינוס הקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897 עד לפטירתו של הרצל, הפכה התנועה הציונית לתנועה מדינית ומעשית, דינמית ומשמעותית. רעיונותיו של הרצל מצאו הד בקרב יהדות אירופה, והגיעו לקהילות היהודים בכל העולם. תמיכת המוני היהודים ברעיונות הציונות השפיעה על התגברות גלי העלייה לארץ ישראל, והיא זו שאפשרה בסופו של דבר את הקמת מדינת ישראל.

בנימין זאב הרצל – חוזה המדינה (ויקיפדיה)

ג.2 | צוואתו

חוזה המדינה, ד"ר בנימין זאב (תיאודור) הרצל, נפטר בווינה. על-פי צוואתו, נערכה לו לוויה צנועה והוא נקבר בבית העלמין היהודי בדובלינגן, סמוך לווינה, באחוזת הקבר המשפחתית, שם גם נקברו הוריו ורעייתו. בצוואתו מה-5 למרץ 1903 ביקש הרצל:

"אני מבקש שיקברוני בארון מתכת

ליד אבי ולשכב שם עד שהעם היהודי

יעביר את גופתי-לארץ ישראל. שמה

יועברו גם ארונותיהם של אבי, של

אחותי פאולינה, שנקברה בפסט שנת

1878, ושל בני משפחתי הקרובים

(אם וילדים) שימותו עד להעברת

ארוני לארץ-ישראל. "

מתוך דו"ח המחלקה הארגונית של ההנהלה הציונית (עמוד 188)

ב-10 באוגוסט 1949, קיבלה הכנסת הראשונה את "חוק העלאת עצמותיו של הרצל", אשר קבע כי ממשלת ישראל וההסתדרות הציונית העולמית ישתפו פעולה בהעלאת ארונו של חוזה המדינה לירושלים, וקבורתו בה.

חוק בדבר העלאת עצמותיו של בנימין זאב הרצל לקבורה בישראל (עמוד 194)

בהתאם לחוק זה, העלו את ארונותיהם של הרצל, הוריו ורעייתו לישראל ונערכה להם הלוויה ממלכתית בהר הרצל.

ג.3 | לא תהלוכת-אבל אלא מסע-נצחון

למסע הלוויה קדמו הכנות רבות שלוו בבקשה מהקהילה היהודית בווינה שלוותה בתעודה רשמית

תעודה רשמית בדבר העלאת עצמותיו של בנימין זאב הרצל לקבורה בארץ לפי צוואתו; נמסרה לקהילה היהודית בווינה בתמורה לארונו , 12 באוגוסט 1949 מתוך תיק תת 2/15

הציבור ניקרא להניף את דגל הלאום על הבניינים, ובכ"א באב תש"ט (16.8.1949) נישאו הספדים במושב מיוחד של הכנסת.

יו"ר הכנסת הקריא את דברו של הנשיא ד"ר חיים ויצמן שנבצר ממנו להגיע לארוע, אחריו דיבר יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק ובסוף חתם ראש הממשלה דוד בן גוריון:

"הרצל היה כאילו זר להמוני ישראל רוב ימיו ורחוק מתרבות יהודית – אולם יותר מכל אלה שנתחנכו כל הימים בפני ובפנים , הסתכל עמוקות בנפש האומה ובנכסי גנזיה – כי עין חוזה היתה לו הצופה למרחקים ולמעמקים – ולב גדול היה לו להרגיש בסבל עמו ותוחלתו, כאשר לא הרגיש איש בימיו, ואמונה גדולה מילאה נפשו – אמונה בסבל המשחרר ובגאון האדם ובנצח עמו, ואמונתו הלוהטת דבקה בעם ותהי לכח יוצר ומהפכני – ומדינת ישראל קמה.

ואשרינו שהננו מעבירים עצמות החוזה לאדמה ישראל הגאולה, ומביאין אותן לקבורה בבירת-הנצח שלנו. על יד קברות המלכים והנביאים תקום מצבת-אבנים לעצמות הרצל, לשארית בן-התמותה.

אולם הרצל בן האלמוות, מצבתו היא מדינת ישראל אשר תיבנה ותגדל ותיף באהבת בניה-בוניה.

לא תהלוכת-אבל תיהיה הלווית עצמות הרצל לירושלים – אלא מסע-נצחון, נצחון החזון שהיה למציאות.

מתוך התיק "העלאת עצמותיהם של הרצל והברון דה-רוטשילד ז"ל" עמודים 196-200

נאומים נוספים של ראש הממשלה דוד בן גוריון על הרצל בתיק "העלאת עצמותיו של בנימין זאב הרצל ז"ל"