הקמת מוזיאון ישראל |

אהקמת מוזיאון ישראל

א.1 | מבוא

מספר שנים לאחר קום המדינה החלה פעילות של אנשי "בית נכות בצלאל", מוזיאון ציבורי לאמנות יהודית בבעלות ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית שנוסד ב-1906 ונוהל על ידי מרדכי נרקיס, לאגד סביבו מספר גופים ולהקים ביחד מוזיאון לאומי בירושלים כדוגמת ה-British Museum בלונדון וה-Musée du Louvre בפריז.

אחד הביטויים לפעילותו של נרקיס, יחד עם פנואל כהנא מאגף העתיקות במשרד החינוך והתרבות היה גיבוש מסמך משותף ביולי 1956 בו הציעו לגייס באמצעות אונסק"ו מומחה בין לאומי שיבקר בארץ וייעץ כיצד להקים מוזיאון לאומי בישראל (תעודה 1). יש לציין שאחד המועמדים לתפקיד היה וילם סנדברג (Sandberg) מאמסטרדם שלבסוף מונה לתפקיד היועץ האמנותי למוזיאון ישראל. לתפקיד היועץ הבין לאומי בשלב הראשוני מונה הארכיטקט האיטלקי פרנקו מיניסי (Minissi) שביקר בישראל ב-1958.

אחד הגורמים שהאיצו את ההחלטה להקים את מוזיאון ישראל היה ההחלטה של מחלקת המדינה האמריקנית ב-1955 להשתמש בכספים שארצות הברית צברה ממכירת ספרים בישראל להקמת "קרן ספרים" שתשקיע את הכסף במיזמי תרבות בישראל בניהולו של ברנרד קאצן (Bernard Katzen). הקרן צברה 7 מיליון ל"י כלומר 3.88 מיליון דולר דאז (לפי שער של 1.8 ל"י לדולר). קאצן נשלח לשגרירות האמריקנית בתל אביב וכאלף גופים שונים בישראל פנו אליו בהצעות שהממשל האמריקני ישקיע אצלם את הכסף. ממשלת ישראל דנה בעניין ב-26 בפברואר 1956 והקימה ועדה בראשות שר החינוך והתרבות זלמן ארן שתגבש הצעות לקרן זאת. הוועדה הכינה לקרן הצעות בסך 6.2 מיליון ל"י ואחד הסעיפים בהצעה היה להשקיע 1.5 מיליון ל"י בהקמת מוזיאון מרכזי בירושלים.

ביולי 1956 פרסמה מחלקת המדינה תכנית לשימוש בכספי קרן הספרים. בין השאר כללה התכנית הקצאה של 1.5 מיליון ל"י להקמת מוזיאון. לצורך קבלת הכסף היה על ישראל להקים גוף ציבורי שיטפל בהקמת המוזיאון. ב-1 במרס 1957 מינה השר ארן ועדה ל"הקמת מוזיאון לאומי (אמנות, עתיקות וכו') בירושלים". בראש הוועדה עמד גרשון אגרון ראש עיריית ירושלים ולצדו: ד"ר משה אבידור מנכ"ל משרד החינוך והתרבות, ד"ר ולטר איתן מנכ"ל משרד החוץ, ד"ר יגאל ידין מהאוניברסיטה העברית וטדי קולק מנכ"ל משרד ראש הממשלה – הדמות הראשית בהקמת מוזיאון ישראל. ב-22 במרס קיימה "הוועדה להקמת מוזיאון לאומי" ישיבה ראשונה (תעודה 2) בה הועלו קווי המתווה העיקריים להקמת המוזיאון על ידי קולק: גיוס תרומות אמנות משמעותיות מיהודים בחו"ל והקמתו על שטח של למעלה מ-80 דונם באזור בין קריית הממשלה המתוכננת לאוניברסיטה העברית בגבעת רם. לוועדה לא הוזמן נרקיס, ככל הנראה בגלל מחלתו ממנה נפטר ימים ספורים לאחר הישיבה. ב-30 באפריל צורף לוועדה צבי לוריא, חבר הנהלת הסוכנות היהודית וכנציגה למעשה של "בצלאל".

ועדת ההקמה הורכבה בעיקר ממנהלים בכירים בממסד הישראלי – אך לא מאנשי מקצוע בתחום האמנות והארכאולוגיה (למעט ידין). לפיכך מינה אגרון במאי 1957 "ועדת ייעוץ" שכללה אנשי ארכאולוגים ואמנים: היושב ראש ד"ר פנואל כהנא מרשות העתיקות, הארכאולוג ד"ר נחמן אביגד, הצייר מרדכי ארדון, מנהל "בצלאל" קרל כץ והארכאולוגית רות עמירן.

כדי לקבל את כספי המענק האמריקני הוקמה בדצמבר 1957 אגודה בשם "קרן ישראל אמריקה להקמת מוסיאון לאומי בירושלים" ובראשו היושב ראש גרשון אגרון, יגאל ידין (חבר) ומשה אבידור (מזכיר). שלושת האישים האלה חתמו ב-4 במרס 1958 על הסכם עם הממשל האמריקני שיוצג בידי שגריר ארצות הברית בישראל אדוארד לוסון (Lawson) (תעודה 4). יש להדגיש שהחוזה נחתם בידי צדדים בלתי זהים: מצד אחד ממשלת ארצות הברית ומצד שני קרן (Foundation) שלא הוגדרה כגוף ממלכתי או ממשלתי, אף שבהסכם הוזכר אישור של ממשלת ישראל לפעילות התרבותית. הקרן התחייבה להשיג קרקע, 300,000 ימי עבודה לבניית המוזיאון וסיוע ציבורי ופרטי לבניית המוזיאון.

הקמת הקרן ממחישה נקודת מפתח בתולדות מוזיאון ישראל: המוזיאון הוקם ללא חקיקה מיוחדת, ללא החלטת ממשלה ואף ללא הקמת גוף ממשלתי-ממלכתי מיוחד. הוגי המוזיאון סברו שעדיף למוזיאון שלא יהיה גוף ממלכתי מובהק וכך יקל עליו לקבל תרומות כספיות ואמנותיות מחו"ל וגם ייהנה מגמישות בקבלת החלטות בכל הנוגע לתוכן המוזיאון.

בהנהלת הקרן לא היה לאנשי "בצלאל" יד ורגל והדבר עורר אצלם ביקורת רבה. למעשה היה הבדל מובנה בין אנשי "בצלאל" לבין שאר הגופים שחברו להקמת המוזיאון. כאמור לעיל "בית הנכות בצלאל" הוקם כבר ב-1906 ואילו שותפיו להקמת המוזיאון, רשות העתיקות של משרד החינוך והתרבות והמחלקה לארכאולוגיה באוניברסיטה העברית, חסרו בשנות ה-50 מוזיאון משלהם. בהמשך חברו להקמת המוזיאון גופים חדשים נוספים: היכל הספר שנועד ל"מגילות ים המלח" בשליטת חבר נאמנים שמונו על ידי משפחת גוטסמן (שתרמה 850,000 דולר), וגן הפסלים ע"ש בילי רוז (שתרם 50 פסלים ו-100,000 דולר) ועיצב את הגן לפי הבנתו. בשלב מסוים פרשו אנשי "בצלאל" מהקמת המוזיאון וחזרו בהם לאחר שהוגדל חלקם בניהול המיזם. ביטוי לביקורת שלהם על השטח שהוקצע להם בתוך המוזיאון הוא מכתבו של צבי לוריא לשר ארן מיוני 1958. בין השאר הוא נעזר בהמלצותיו של היועץ מיניסי לחיזוק טענותיו (תעודה 5).

א.2 | קביעת מקום המוזיאון

מאז החלו להגות באפשרות להקים מוזיאון לאומי בירושלים התעוררה השאלה היכן ימוקם. ככל שעולה מהתיעוד מתכנני המוזיאון לא שקלו למקמו במרכז ירושלים. ככל הנראה היה קושי לאתר שטח נרחב של למעלה ממאה דונם במרכז העיר וגם אם היו מאתרים אותו – העלות שלו הייתה גבוהה ביותר. האפשרויות שעמדו על הפרק היו ממערב למרכז העיר: בתחום הקמפוס של האוניברסיטה העברית בגבעת רם, בתחום הקריה הממשלתית שנבנתה מצפון לקמפוס (לימים קריית בן-גוריון), באזור בית וגן ובאזור נווה שאנן. למתחם האוניברסיטאי בגבעת רם היו שתי מגרעות: הוא היה רחוק יחסית ממרכז העיר והוא היה מסמל את כפיפות המוזיאון לאוניברסיטה. בקריית הממשלה לא היה מספיק מקום כי השטח היה מיועד לבניית משרדי הממשלה. אזור בית וגן היה רחוק עוד יותר ממערב העיר. לפיכך האזור המועדף היה נווה שאנן. חלק מהשטח היה בידיים פרטיות ולכן נדרש שר האוצר לוי אשכול להפקיע את החלקות הפרטיות בעלות של כ-250,000 ל"י. בסופו של דבר הוקם המוזיאון בנווה שאנן. לעיון ראו תעודות 3, 6.

במקביל התקיימה תחרות בין לאומית לבחירת הארכיטקט שיתכנן את המוזיאון. בתחרות זו זכו האדריכל אלפרד מנספלד מחיפה ואדריכלית הפנים דורה גד מתל אביב. הם עיצבו את המוזיאון ככפר ים תיכוני הבנוי מביתנים לבנים. תכנית זו הקלה את הרחבתו של המוזיאון במשך השנים על ידי הוספת ביתנים נוספים.

דגם המוזיאון שהוכן על ידי האדריכלים מנספלד וגד. ארכיון המדינה

א.3 | עיצוב דמותו של המוזיאון

בישיבת ועדת המוזיאון בפברואר 1961 דנו המשתתפים בהתקדמות בתכנון המוזיאון עם מנספלד ובכלל זה היכל הספר (שתוכנן על ידי משרדם של פרדריק קיסלר וארמנד ברטוס מארצות הברית, גן הפסלים ע"ש בילי רוז (שתוכנן על ידי איסמו נוגוצ'י מיפן). קולק דיווח על התקדמות עם בני משפחת ברונפמן לקבלת תרומה גדולה לבניית מוזיאון לעתיקות ותקופת המקרא בתוך מוזיאון ישראל (תעודה 7). המגעים עם בני משפחת ברונפמן הבשילו לידי חתימת חוזה ב-27 בפברואר 1961 בין קולק לצ'רלס ברונפמן בו התחייבו בני משפחת ברונפמן לתרום מיליון דולר וב-29 באוקטובר נורתה אבן הפינה למוזיאון ע"ש ברונפמן. בשנים הבאות הושגו תרומות גדולות נוספות ואחת החשובות ביניהן הייתה תרומתו של רומי גולדמינץ, "מלך היהלומנים" מבלגיה. כמו כן הסכימה החברה הממשלתית למטבעות להציג במוזיאון ישראל את אוסף המטבעות של לואיס ורנר.

איסמו נוגוצ'י מכין פסל לגן הפסלים. ארכיון המדינה

אחת הסוגיות שהטרידו את מקימי המוזיאון היה הקרבה לגבול עם ממלכת ירדן – זאת בתקופה בה ירושלים הייתה מחולקת. ב-10 במאי 1961 התריעה הוועדה הטכנית מפני כוונתם של האדריכלים לתכנן קיר זכוכית בגודל 25X8 מטרים בחזית הכניסה ומפני שימוש רב בקירות זכוכית במקומות נוספים במוזיאון. הוועדה הביעה גם חשש שמא קיר הזכוכית יביא לחימום יתר של המוצגים ויפגע בהם. עניין זה ועניינים טכניים נוספים נדונו בישיבה באוגוסט 1961 (תעודה 8).

בפברואר 1962 מינה שר החינוך והתרבות אבא אבן (שהחליף את ארן במאי 1960) ועדה בראשות שופט בית המשפט העליון ד"ר אלפרד ויתקון שתפקידה היה לקבוע מסגרת מנהלית למוזיאון ולבדוק את הצורך בחקיקה מיוחדת למוזיאון. בישיבת הוועדה ב-21 במאי 1962 דנו המשתתפים במסקנות ועדת משנה בראשות בירן שהמליצה על מבנה פדרלי למוזיאון. הם גם המליצו שלא לבקש חקיקה מיוחדת למוזיאון שנקרא בפיהם "מוזיאון ירושלים". ויתקון שלל את מסקנות ועדת המשנה וסבר שהשם "מוזיאון ירושלים" אינו הולם. גם קולק דרש מסגרת מנהלית הדוקה יותר ממה שהציעה ועדת המשנה. ידין נעדר מהישיבה ולפיכך הוא פנה במכתב משלו ביוני 1962 אל יוחנן ביהם, עובד בכיר במשרד ראש הממשלה ובקרן ישראל אמריקה להקמת המוזיאון (תעודה 10).

כאמור לעיל שמו של המוזיאון היה סוגיה נוספת בה דנו. בדיונים הראשונים דובר על הקמת "מוזיאון לאומי בירושלים". אולם ב-24 בספטמבר 1961 כתב מנהל אגף העתיקות ד"ר אברהם בירן אל מנכ"ל משרד החינוך והתרבות ד"ר חנוך רינות שהמוזיאון יישא את השם "מוסיאון ישראל". אף על פי כן שם זה עדיין לא התקבל באופן סופי. בישיבת הוועדה לקביעת המסגרת המִנהלית של מוזיאון ישראל בנובמבר 1962 קיבל על עצמו קולק לברר מול הממשל האמריקני באם יהיה מקובל עליהם השם "מוזיאון לאומי בירושלים" (תעודה 11ד. ישיבה 19.11.1962). הממשל האמריקני לא היה שבע רצון משם הכולל את המילה ירושלים כי ארצות הברית לא הכירה בירושלים כבירת ישראל. (רק בדצמבר 2017 הכיר הממשל האמריקני בירושלים כבירת ישראל.) לפיכך התקבל השם "מוזיאון ישראל".

ב-6 במאי 1963 הגישה ועדת ויתקון את המלצותיה לשר אבא אבן. לפי המלצותיה יוקם "מוזיאון ישראל, ירושלים" כ"חברה בערבות ללא הון מניות" המורכבת לעת עתה משלוש חטיבות: "בית הנכות הלאומי לאמנות בצלאל", "המוזיאון ע"ש ש' ברונפמן למקרא ולעתיקות" ו"היכל הספר". לכל חטיבה יש הנהלה משלה בעלת סמכויות חלקיות. למוזיאון יש הנהלה משותפת היכולה לכפות את דעתה על החטיבות השונות אם היא מקבלת החלטה ברוב של שני שלישים מחברי ההנהלה. ויתקון הציג את המלצות הוועדה כפשרה בין הגישה שהרחיבה בסמכויות ההנהלה המשותפת (גישתו של ידין) לבין הגישה שהרחיבה את סמכויות החטיבות (גישתו של בירן). ויתקון המליץ לאבן שלא לנקוט בחקיקה מיוחדת להקמת המוזיאון.

בניית היכל הספר. צלם יהודה אייזנשטרק, ארכיון המדינה

אבן ביקש שהממשלה תאמץ את המלצות ועדת ויתקון. לפיכך הוא פנה אל מזכירות הממשלה ב-11 ביוני 1963 עם נוסח החלטה מתאים (תעודה 12). אולם בישיבת הממשלה הבאה ב-16 ביוני 1963 הודיע ראש הממשלה דוד בן-גוריון על כוונתו להתפטר ובאותו יום הוא הגיש את התפטרותו לנשיא זלמן שזר. בנסיבות אלה הממשלה לא דנה באותו יום בהצעתו של אבן. הנשיא הטיל על לוי אשכול להקים ממשלה חדשה וב-26 ביוני הביעה הכנסת אמון בממשלתו החדשה של אשכול. בעת הקמת הממשלה עשה אשכול מספר שינויים בהרכבה. בין השאר הוא העביר את אבן לתפקיד סגן ראש הממשלה והחזיר את זלמן ארן לתפקיד שר החינוך והתרבות. דבר זה גרם לגניזת הצעתו של אבן – אף שראש עיריית ירושלים מרדכי איש-שלום פנה ב-24 בספטמבר אל ארן וביקש ממנו לפעול שהממשלה תאמץ את המלצות ועדת ויתקון.

ב-12 בינואר 1964 התכנס גוף חדש בשם "הוועדה המכוננת של מוזיאון ישראל" שכלל 14 חברים ביניהם השר ארן. העניין העיקרי בו דנו היה מועד פתיחת המוזיאון נקבע שהוא ייפתח בין דצמבר 1964 לפברואר 1965 וכי היכל הספר ייפתח מספר שבועות קודם. כמו כן דנו המשתתפים בדרכים לכסות גירעון של 2.5 מיליון ל"י ובחרו מקרבם מועצה וועדה (הנהלה) מצומצמת.

אחת הבעיות שעלו בדיונים הייתה שאלת הבעלות על העתיקות שעמדה רשות העתיקות להציג במוזיאון ברונפמן שבמוזיאון ישראל. במרס 1964 כתב קולק לארן שהבעלות על אותן עתיקות תישאר בידי רשות העתיקות ולא תעבור לידי מוזיאון ברונפמן (תעודה 14).

באוגוסט 1964 התכנס הקורטוריון (הנהלה) של מוזיאון ברונפמן. בראשית הישיבה הגיש היושב ראש בירן סקירה על תולדות המוזיאון וחלק כבוד רב לבני משפחת ברונפמן ולקולק והודיע שהמוזיאון ייפתח ב-11 במאי 1965 – כפי שאכן קרה. לאחר מכן הקריא בירן מכתב מארן בו נכתב בין השאר: "בבוא המועד שייקבע על ידי שר החינוך והתרבות, תיבחר ההנהלה הקבועה של מוזיאון ברונפמן, יוגדרו המסגרת המשפטית שלו וסמכויותיו. כמו כן תובהר מערכת היחסים בין מוזיאון ברונפמן למוזיאון ישראל על חטיבותיו". בתגובה לדברים אלה הודיע ידין שהוא יתפטר מהוועדה אם יתקבל נוסח זה. קולק הסתייג אף הוא ממכתבו של ארן והסביר שמוזיאון ישראל צריך לשמור על עצמאותו ואסור שיהיה מסונף למשרד החינוך. הוחלט שההנהלה תדון בעניין זה עם ארן (תעודה 15) ובירן כתב על כך לארן ב-30 באוגוסט. ב-17 בספטמבר השיב ארן לבירן שהוא עדיין לא הביא את העניין לממשלה ו"שעם הבאתי בפני הממשלה את הדין וחשבון של ועדת ויתקון ולאחר הדיון בו תחליט הממשלה סופית על המבנה ועל הדרכים להנהלת המוזיאון". במילים אחרות – העניין נשאר פתוח עד שתתקבל החלטת הממשלה.

אף שקולק ביקש לשמור על עצמאותו של המוזיאון מול משרד החינוך הוא פנה לאחר שלושה שבועות לארן וביקש ממנו שמשרד החינוך ישריין תקציב לטובת אחזקת מוזיאון ישראל (תעודה 16).

לרגל הפתיחה ביקש המוזיאון להעשיר את תצוגת העתיקות שלו על ידי קבלת העתקים של ממצאים ארכאולוגיים חשובים ביותר מארץ ישראל ומהמזרח הקדום. לפיכך נחתמו חוזים עם מוזיאון הלובר ועם המוזיאון הבריטי לקבלת יציקות של מצבת מישע, חוקי חמורבי והאובליסק השחור של שלמנאסר (תעודות 17, 18).

עם ההתקדמות בהכנות לקראת פתיחת המוזיאון כתב קולק לארן ב-30 בנובמבר וביקש ממנו סיוע כספי למוזיאון. הוא דיווח לו שאחת הסוגיות בהן דנים היא השאלה באלה שפות יש לכתוב את ההסברים ליצירות שבמוזיאון ושזימן ישיבה של מועצת המנהלים הזמנית ל-1 בדצמבר (תעודה 19). בישיבה זו הוצגה ההתקדמות לקראת פתיחת המוזיאון, הוצגה שדרת הניהול של המוזיאון ודנו בבעיות השונות כמו שאלת שפות השלטים והשימוש בחומרים מגרמניה (תעודה 20).

כאמור לעיל האיש המרכזי בהקמת מוזיאון ישראל היה מנכ"ל משרד ראש הממשלה טדי קולק. אולם באותם ימים נקלע קולק לסערה פוליטית. קרע פוליטי נבע בין ראש הממשלה לוי אשכול לבין קודמו דוד בן-גוריון. קולק צידד בבן-גוריון ולפיכך התפטר מתפקיד מנכ"ל משרד ראש הממשלה – אך הוא המשיך לטפל בענייני מוזיאון ישראל. לכן הוא העביר חלק מהציוד שלו למשרדו במוזיאון ישראל (תעודה 21). הקרע בין בן-גוריון לאשכול הביא לכך שבן-גוריון פרש באביב 1965 ממפא"י והקים מפלגה חדשה בשם רפ"י. קולק התמודד מטעם רפ"י בבחירות המקומיות בנובמבר 1965 ונבחר לראשות עיריית ירושלים במקום איש-שלום.

א.4 | פתיחת המוזיאון

כדי להתמודד עם המחסור בהון הוחלט בישיבת ההנהלה הזמנית ב-19 בינואר 1965 לגייס ממשפחת רוטשילד הלוואה של מיליון ל"י. כמו כן הוחלט להקים "אגודה למען מוזיאון ישראל".

בסוף 1964 החל להיווצר קהילה של עובדי מוזיאון ישראל. אחד ביטויים לכך היה יצירת עיתון מיוחד לעובדים בשם "טמונים ותמונות". בגיליון מס' 6 שיצא במרס 1965 דווח לעובדים בלשון קלילה על ההתקדמות בהכנות לפתיחת המוזיאון (תעודה 25). באותה עת עדכן בירן את הברונית מינדה דה גינזבורג, בתו הבכורה של שמואל ברונפמן, אשת עסקים ובעלת תואר דוקטור באמנות, על ההתקדמות בהכנות לפתיחת המוזיאון (תעודה 26).

לקראת פתיחת המוזיאון דנו אנשי משרד החוץ בשאלה את מי ראוי להזמין לאירוע (תעודה 24). כמו כן נרשמה הזמנה גדולה מאוד של חדרי מלון בירושלים עבור המשתתפים בטקס, אנשי אמנות ותקשורת. ביטוי לכך היה פנייתו של שגריר ישראל בשוויץ שמואל בנצור לבירן שיסייע לחוקר האמנות פרופ' וולף להשיג חדר במלון "המלך דוד" או במלון מתאים אחר בירושלים (תעודה 27).

כאמור נמנע ארן מלפנות למליאת הממשלה בעניין המוזיאון. בפברואר 1965 כתב לו היועץ המשפטי של משרד ראש הממשלה דניאל בן שבתאי שאין צורך בהחלטת ממשלה (תעודה 23). עם זאת דאגו ארן וקולק לדווח לראש הממשלה אשכול על המצב ולדון על הצורך בגיוס כסף נוסף (תעודה 28). ובתחילת מאי, לקראת פתיחת הממשלה, שלח ארן איגרת לחברי הממשלה בה סיכם את המצב (תעודה 29). כמו כן הזכיר שר האוצר פנחס ספיר בישיבת הממשלה ב-2 במאי את מוזיאון ישראל ודיווח לשרים שאנשי המוזיאון מבקשים 4 מיליון ל"י לאחר שכבר השקיעו 17 מיליון ל"י.

טדי קולק נואם בפתיחת מוזיאון ישראל. משה פרידן, לע"מ

ב-11 במאי 1965 נפתח מוזיאון ישראל. בטקס השתתפו כאלפיים איש ובראשם הנשיא שזר, ראש הממשלה אשכול, שרים וחברי כנסת, ביניהם גם בן-גוריון. בטקס מסרו לנשיא מפתחות זהב שסימלו את חלקי המוזיאון. אולגה שץ, אלמנתו של מייסד "בצלאל" בוריס שץ מסרה את המפתח בשם "בצלאל". אליהו אילת נשיא האוניברסיטה העברית מסר מפתח בשם "היכל הספר". בילי רוז מסר מפתח בשם גן הפסלים הקרוי על שמו. סמואל ברונפמן בשם המוזיאון הקרוי על שמו וגב' גולדמינץ בשם בעלה המנוח. אשכול וארן נאמו. הנשיא שזר הכריז על פתיחת המוזיאון ורעייתו, גב' שזר-כצנלסון, גזרה את סרט הכניסה. למחרת מיעטה העיתונות הישראלית בדיווח עם האירוע כי אירוע אחר כבש את הכותרות: החלטתן של ישראל וגרמניה לכונן יחסים דיפלומטיים. אבל פתיחת המוזיאון משכה לישראל את מספר העיתונאים הגדול ביותר מאז מבצע סיני והעיתון המצולם "לייף" הוציא גיליון מיוחד לרגל האירוע. בין המשתתפים באירוע היו שר החינוך והמשפטים הארגנטיני ושר החינוך הדני. נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון שלח לקולק מברק ברכה מיוחד.

במוקד הפתיחה עמדה תערוכה על התנ"ך באמנות וכן הושאלו יצירות אמנות יקרות ערך ממוזיאונים אחרים בעולם. כמו כן, כדי לפצות את האמנים הישראלים שיצירותיהם לא הוצגו במוזיאון ישראל, התקיימה תערוכה של אמנות ישראלית בבנייני האומה. שבועיים לאחר הפתיחה דיווח קולק לוועדת החינוך של הכנסת על הצלחת הפתיחה (תעודה 30).

א.5 | שנה ראשונה למוזיאון ישראל

ביולי 1965 נדם כבר טקס הפתיחה המרשים והמוצגים שהושאלו לפתיחה הוחזרו. מוזיאון ישראל נכנס לשגרת עבודה ומעיד על כך מכתבו של עוזי מיכאלי אל חברי ההנהלה (תעודה 31). בישיבת מועצת המנהלים שהתקיימה ב-26 ביולי דיווח קולק שהמצב הכלכלי של המוזיאון קשה ממה שציפו וזאת למרות המספר הגבוה של המבקרים – 250,000. מחיר הכרטיס היה 1.5 ל"י למבוגר, 0.75 ל"י לילד ונקבעו תעריפים נוספים לביקור בחלק מהמוזיאון ולהדרכה. יושב ראש המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך יוסף שוחט ערער על גובה מחיר הכרטיס לכיתות המגיעות לביקור קולקטיבי וביקש להוריד את התעריף (תעודה 32).

כאמור התמודד המוזיאון עם קשיים כלכליים. באוגוסט פנה קולק לשר האוצר ספיר ופרש בפניו את המצב וביקש סיוע של המדינה לקבלת הלוואה למוזיאון (תעודה 33). בתגובה לכך פנה ספיר ליושב ראש ועדת הכספים ישראל גורי וביקש ממנו שהמדינה תיתן ערבות להלוואה בת 2 מיליון ל"י שיעניק קונסורציום של בנקים למוזיאון (תעודה 35).

כפי שציינו למעלה המוזיאון קם כשילוב של גוף ותיק בן למעלה מחמישים שנים (בצלאל) וגופים חדשים. הקשיים לא נעלמו עם הפתיחה. ב-23 בספטמבר וב-1 באוקטובר פרסם שבתי טבת את מאמרו "איך מקימים מוזיאון בישראל" בעיתון הארץ. המאמר האדיר את חלקו של קולק ואילו אנשי בצלאל חשו שהמאמר מקפח את חלקם בהקמת המוזיאון החדש. ב-3 באוקטובר הם פרסמו הודעה בה טענו שיוזם המוזיאון היה מרדכי נרקיס שנפטר בטרם ראה את התגשמות חזונו וכי רוב הפריטים שמוצגים כעת באגף בצלאל במוזיאון ישראל נאספו על ידי אנשי בצלאל למעט תמונות בודדות. כמו כן הם טענו שטבת לא השתמש כלל בחומר הארכיוני שלהם אלא רק בחומר שהעמיד לרשותו קולק. חודש לאחר מכן פנה אליהו דובקין יושב ראש הנהלת בצלאל לארן וביקש ממנו לקיים בירור בעניין ולטפל בבעיית הגירעון בתקציב מוזיאון ישראל (תעודה 36).

כזכור אחת השאלות שעלו בדיונים המוקדמים הייתה שאלת שפות השלטים. במשרד החוץ לא היו מרוצים מכך שהוחלט להשתמש רק בשפות עברית, אנגלית וצרפתית ולא להשתמש בערבית. רות וולף ממשרד החוץ כתבה על כך לעמיתה שאול בר חיים בדצמבר 1965 (תעודה 37).

בקיץ 1966 הוגש דוח שסיכם את פעילות מוזיאון ישראל בשנה הראשונה לקיומו. דוח זה נמצא בחומר של שר החינוך והתרבות זלמן ארן. ייתכן והדוח הוגש על ידי טדי קולק שהמשיך לכהן כיושב ראש מועצת המנהלים לצד כהונתו כראש עיריית ירושלים. דוח זה שימש בסיס לדיווח שנמסר לציבור בשנתון הממשלה לשנת תשכ"ו. הדוח מפרט את ההישגים הרבים של מוזיאון ישראל וביניהם מספר גדול מאוד של מבקרים: 570,000 מבקרים אף שמספר העובדים הגיע ל-160 בלבד אשר שני שלישים מהם עסקו בניקיון ובשמירה (תעודה 39). יש לזכור שבמדינת ישראל חיו אז כ-2.5 מיליון תושבים ויש להניח שחלק מהם ביקרו יותר מפעם אחת במוזיאון, ואילו חלק מהמבקרים היו תיירים מחו"ל.

קישור לקטע מסרט באנגלית של משרד התיירות ב-1966-1965 על מוזיאון ישראל

א.6 | הקמת אגף הנוער

מתחילת שנות ה-60 החלו לדון על האפשרות להקים במוזיאון ישראל, בבוא העת, אגף לנוער. לפיכך התארגן ב-1961 צוות בראשותו של הצייר מרדכי ארדון. הצוות גיבש המלצות לפי המקובל במוזיאונים בחו"ל ובינואר 1962 שלח ארדון את ההמלצות למנכ"ל משרד החינוך רינות (תעודה 9). בספטמבר 1963 נשלח הארכאולוג לוי יצחק רחמני לסיור לימודי של ארבעה חודשים באמצעות אונסק"ו במוזיאונים בעולם כדי לגבש תכנית לאגף הנוער. את מסקנותיו הגיש רחמני במרס 1963 (תעודה 13).

בינואר 1965 גיבש הצוות בראשות ארדון המלצות ל"מוזיאון ילדים" (תעודה 22). הדיונים לא פסקו עם פתיחת מוזיאון ישראל ב-11 במאי. באוגוסט פרש בירן את השקפתו בעניין זה לפני ד' גלמונד ממוזיאון ישראל (תעודה 34). אילה גורדון שעבדה קודם ב"בצלאל" נקבעה למנהלת הראשונה של האגף ובדצמבר 1965 היא שלחה לרחמני את התכנים שיוצגו באגף הנוער (תעודה 38). בינואר 1966 החל תקופת הרצה לאגף בה החלה הפעילות לילדים ולבני נוער וב-1 ביוני 1966 נפתח האגף באופן רשמי בסיוע תרומות ממשפחת סאקר-קנדי מבריטניה ומשפחת בן-שלמה מוונצואלה.

קישור לקטע מ"יומן כרמל" ובו דיווח על פתיחת אגף הנוער במוזיאון ישראל.