שער רביעי- פעילותו של יצחק נבון כשר החינוך והתרבות

מבוא

בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים החלו אמצעי התקשורת לדווח על מקרי אלימות קשים בבתי הספר. בעקבות הדיווחים הקים משרד החינוך  צוות מחקר בראשות פרופ’ תמר הורוביץ מבית הספר לחינוך באוניברסיטת בן-גוריון ופרופ’ מנחם אמיר מהמכון לקרימינולוגיה באוניברסיטה העברית. מדו”ח המחקר שפרסמו ב-1981 (“דפוסי התמודדות של מערכת החינוך עם בעיית האלימות”, גל-18189/4 ע’ 292 – 308) עלה שתופעת האלימות בבתי הספר חוצה גבולות דמוגרפיים וחברתיים, שאין קשר בין תופעת האלימות לבין אינטגרציה בין תלמידים מקבוצות שונות, אך יש קשר בין אלימות לבין אי רגישות המערכת לתלמידים נכשלים ונושרים. בין המלצות הדו”ח היו מיפוי מחודש של אזורי רישום, כדי למנוע היווצרות בתי ספר הומוגניים נמוכים, טיפול בנשירת תלמידים על ידי מציאת מסגרות חינוך חלופיות, בחינה מחדש של מעורבות הורים בבית הספר, הוספה של מנגנוני אבחון בבית הספר, יצירת מערכת כללים ברורה ומחייבת, שיבוץ שקול של מורים ושל תלמידים לכיתות, שבירת קשר השתיקה ודיווח של מקרי אלימות, התייחסות תקיפה לנושא הגנבות והגברת מעורבות התלמידים בשמירה על רכוש בית הספר (בדו”ח לעיל וב“התמודדות משרד החינוך עם תופעת האלימות בבתי-הספר דיון במסגרת כנס ישראל-שדרות לחברה”, 2011, פרסום של מרכז המחקר והמידע של הכנסת).

הדיווחים בתקשורת נמשכו והתרבו וכך גם פניות של אזרחים ושאילתות של חברי כנסת, שביקשו להבין כיצד מתמודדים שר החינוך ומשרדו עם בעיית האלימות. השאלות עוררו לדיונים בתופעה בוועדות הכנסת, במליאת הכנסת ובמשרד החינוך. שר החינוך יצחק נבון השיב שהנחה את מנכ”ל משרדו, אליעזר שמואלי,  להקים ועדה שתעסוק בבחינת נושא האלימות ותגבש המלצות לגבי דרכי ההתמודדות. כמו כן סיפר על הפעלת מוקד למניעת אלימות שתפקידו לתת סיוע וייעוץ לבתי ספר ועל דרישה מן המזכירות הפדגוגית, אגף הנוער, אגפי התלמידים והמחוזות לתת דעתם לנושא. עם זאת ראה נבון בתאונות שנבעו ממקרי אלימות תוצאה של התנהגות חריגה, טען שיש נוהל המחייב את מנהלי בתי הספר לדווח על תאונות, ושלמרות טענת המשטרה, שמוסדות החינוך לא מרבים להסתייע בגורמים משטרתיים בטיפול בתופעות של אלימות, הרי שככל הידוע למשרד החינוך המנהלים מסתייעים במשטרה בהתאם להנחיות מחוזר המנכ”ל מ-1 באפריל 1986:

 

נראה שהתשובות שנתן משרד החינוך לאזרחים שפנו אליו בדרישה לטפל בבעיית האלימות לא סיפקו אותם, והם לא היו מרוצים מאופן הטיפול באלימות בבתי הספר:

 

האם יש קשר בין אינטגרציה ואלימות בבתי הספר?

ואכן מן התשובות של בכירי משרד החינוך עולה שלא הייתה הכרה בתופעה כבעיה כוללת שיש לטפל בה באופן מערכתי. חוזרי המנכ”ל מציינים את נכונות משרד החינוך לסייע לבתי הספר לפתח תכניות לימודים התואמות את צורכיהם, ולתגמל בתי ספר שמקיימים פעילויות כאלה, לרכז תכניות ולהציען לבתי הספר, לקיים השתלמויות מורים ולשתף פעולה עם שירות המבחן לנוער, אולם לא הייתה דרישה תקיפה ממוסדות החינוך לאמץ תכנית כזאת.  יתר על כן, למרות פרסום הנחיות בדבר נוהלי דיווח במקרי אלימות חמורים בחוזרי מנכ”ל במהלך שנות ה-80, חששו מורים ומנהלי בתי-ספר מביקורת ומהכפשת שמם כאנשי חינוך ונמנעו מדיווח על גילויי אלימות בבית-ספרם (חוזר מנכ”ל מ-1 באוקטובר 1985 גל-18189/1 ע’ 319 – 323).

לפי הדיווח מכנס שדרות מ-2011  (לעיל,  שציטט מחקר מ-2008)  מערכת החינוך בחרה להתעלם מביטוייה הראשוניים של התופעה, נקטה מדיניות של הדחקה והאשימה את אמצעי התקשורת וועדי ההורים, שהדגישו באופן מגמתי ביטויי אלימות נקודתיים ושוליים. למעשה הייתה מחלוקת בין התפיסה של הצוותים החינוכיים ובין זו שאומצה על ידי משרד החינוך. מנהלי בתי הספר טענו מצד אחד, כי הורי התלמידים תורמים לחיזוק התופעה בדרשנות היתר מבית הספר, ביחסם התוקפני ובזלזול המופגן כלפי בית הספר והמורים. מצד אחר, הם נטו לסמן תלמידים מסוימים כ”עושי צרות”, שהרחקתם מבית הספר “תפתור את הבעיה”. עלו הסברים שונים ובעיקר הופנתה אצבע מאשימה כלפי מדיניות האינטגרציה במערכת החינוך אשר הפגישה תלמידים מרקע שונה, כלפי “חוק יצחקי” אשר העלה את גיל האחריות הפלילית מגיל 9 לגיל 12, ואסר על חקירתם או על עצירתם של ילדים שטרם מלאו להם 12 שנים, וכלפי הגבלת יכולת הענישה על ידי המורים והמנהלים ( גל-18189/1 ע’ 353 – 355). משרד החינוך מצדו טען בתוקף שאין קשר בין האינטגרציה לתופעת האלימות, ושכריכת האינטגרציה באלימות יש בה משום הצעת פירושים שאינם נכונים וסיכון ביצירת אקלים המחריף בעיות ויוצר קשיים חדשים בצד אלה הקיימים. מי שמקשר אינטגרציה באלימות כורך תופעה חיובית בשלילית, מסכן את הראשונה ואינו מסייע כלל לפתרון השנייה, התנסח המנכ”ל שמואלי:

 

משרד החינוך מציע פתרונות

 

באפריל 1986 פרסם שמואלי כללים חדשים להקפדה על משמעת בבתי הספר ולמניעת אלימות בין תלמידים: כל מוסדות החינוך נדרשו לפרסם תקנון בית-ספרי ונקבעו דרכים לטיפול בתלמידים שהפרו את תקנון המשטר והמשמעת בבית הספר. שמואלי הביע את תקוותו כי ההנחיות החדשות המחייבות את כלל בתי הספר יאפשרו להם להגיע לאיזון בין מידת החופש של התלמיד לבין קיום כללי משמעת בסיסיים. הכללים מיועדים, לדבריו, לסייע לתלמיד לחיות כאזרח חופשי במדינה דמוקרטית ולהגביר את אחריות הפרט כלפי הכלל. על בתי הספר להגביר את התערבותם החינוכית כדי לאזן את ההשפעות החברתיות השליליות הרווחות בחברה הישראלית בחיי היום-יום ( גל-18189/1 ע’ 257 – 258).

לקראת סוף שנת הלימודים תשמ”ו הוקם במשרד החינוך מוקד למניעת אלימות, שסייע לבתי הספר בפתרון בעיות של אלימות ובהצגת תכניות למניעת אלימות. באוגוסט 1986 לקראת פתיחתה של שנת הלימודים תשמ”ז פרסם משרד החינוך בשיתוף עם המשטרה נוהל לטיפול באלימות במוסדות החינוך ובו הסבר מפורט מה הן התופעות המחייבות התערבות של המשטרה והציע למנהלי בתי הספר ליזום פגישות היכרות עם מפקדי תחנות משטרה ועם קציני הנוער שבהן ולהדק את שיתוף הפעולה עם המשטרה ( גל-18189/1 ע’ 246 – 247).

סקר שנעשה על ידי אגף תלמידים במשרד החינוך באוקטובר 1986 הצביע על עליה במספר מקרי האלימות במוסדות החינוך, אבל מסקנת עורכי הסקר הייתה שהגידול במספר התאונות נבע משיפור ברמת הדיווח. כן עלה מהסקר שעיקר התאונות מתרחש בזמן ההפסקות, ושלראשונה חלה ירידה במספר התאונות בהפסקות. את הירידה ניתן לייחס להנהגת תכנית חינוכית חדשה המציעה למחנכים מגוון פעילויות בזמן “ההפסקה הפעילה” שכוונתה לייצר מסגרת לפעילות מבוקרת שתתרום לגיבוש חברתי, אווירה רגועה, מיתון האלימות וצמצום התאונות (גל-18189/4 ע’ 159).

במשרד החינוך הפנימו יותר ויותר את דחיפות הטיפול בבעיית האלימות. היא נתפשה כעת כבעיה חברתית רוחבית שמוצאת את ביטויה בין השאר במערכת החינוך אך לא נובעת ממנה. במסמך של השירות הפסיכולוגי – ייעוצי של משרד החינוך נכתב שהאלימות בבתי הספר אינה תופעה מבודדת ששורשיה בין כותלי מערכת החינוך אלא יש לראותה כסימפטום לבעיות חברתיות המאפיינות את ישראל בשנות ה-80, התרחבות של קרעים וקיטוב בחברה הישראלית, שמוצאים את ביטויים בתקשורת ובפוליטיקה ומהווים מקור ללימוד וחיקוי. האלימות היא גם תוצאה של התרופפות החינוך לערכים וירידה בהשפעתן של תנועות הנוער ושל המתח הביטחוני התמידי. עם זאת לפי כותבי המסמך החינוך אחראי לפחות בחלקו לנעשה בקרב התלמידים, וגם אם מערכת החינוך אינה יכולה לטפל בבעיות החברה בכללותן עליה לעשות לצמצום האלימות במוסדות הנמצאים באחריותה (גל-18189/4 ע’ 155 – 157).

השר נבון הורה על הקמת ועדת מומחים שתבדוק את הגורמים לתופעה ולהתגברותה, תפוצתה והדרכים החינוכיות והשיקומיות להתמודדות עמה. בראש הוועדה מינה את מנכ”ל המשרד החדש, שמשון שושני, וחברו בה עורכי המחקר מ-1981, מנהלי בתי ספר, נציגים של המשטרה ושל האגודה למניעת אלכוהוליזם. משרד החינוך הודיע שבקרוב יוקרן בטלוויזיה תשדיר שירות בנושא בעיית האלימות בקרב ילדים ובני נוער, ושהגיליון הראשון של ידיעון חדש למחנכי הכיתות שנקרא “על הפרק” יוקדש לנושא האלימות ויופיעו בו דברי שר החינוך, הצעה לדיון בכיתות ולקט מקורות שכל מחנך יוכל לבחור ממנו את החומר המתאים ביותר לכיתתו ולצורכי תלמידיו (גל-18189/1 ע’ 186 – 188, 194 – 195):

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

“בכוח החינוך לעצב חברה נקייה מתופעות של אלימות”

הוועדה בראשות המנכ”ל שושני התכנסה ב-9 בנובמבר, זמן קצר אחרי החלטת השר על הקמתה. סיכומי פגישות של הוועדה משקפים מחלוקת בדבר עוצמת האלימות, סיבותיה ודרכי ההתמודדות. בעוד תמר הורביץ, שערכה את המחקר ב-1981, הצביעה על החרפה באלימות ונשירה גדולה ממערכת החינוך, טען עודד כהן מנהל אגף הנוער במשרד כי המצב הוא לא “כצעקתה”. ובעוד נציגי משרד החינוך טענו שמערכת החינוך פועלת למען הידוק הקשר בין בתי הספר לתחנות המשטרה אך מתקשה לעשות זאת בשל רמת השוטרים, ניסיון קודם לא מוצלח עם נציגי המשטרה ושמירה על המוניטין של בית הספר, טענה נציגת המשטרה סנ”צ פנינה בן-יוסף שמספר מקרי האלימות עלה, ושהקושי בתקשורת נובע מחוסר שיתוף הפעולה של מנהלי בתי הספר עם המשטרה. הסכמה הייתה על כך שבתנאים הנוכחיים של צמצום תקציבים ושעות לימוד, צמצום במספר הפסיכולוגים והקבס”ים ובעיית כוח האדם במשטרה קשה במיוחד להתמודד עם בעיות של אלימות בקרב בני נוער. פנינה אלדר, יו”ר האגודה למניעת אלכוהוליזם ציינה שהאלימות באה מהבית, מההנהגה ומהסביבה ומהווה סימפטום של המדינה כולה. הוויתור על יום לימודים ארוך, על סדנאות בבתי הספר ועל ההשקעות האחרות שהיו בעשור האחרון במערכת החינוך ונעלמו, מהווה גורם ישיר לאלימות. נציג התלמידים בפגישה אמר שהאלימות טבועה בחברה ושיש להציב את הטיפול במניעתה בסדר עדיפות ראשון במערכת החינוך. מנכ”ל המשרד שושני סיכם את הישיבה בבקשה להכין המלצות והצעות לשם קביעת הנחיות ברורות שיקלו על המורים להתמודד עם בעיית האלימות (12 – גל-18189/3 ע’ 54 – 58, גל-18189/4 ע’ 130 – 133).

במאי 1987 יצא לאור חוזר מנכ”ל עם הנחיות מפורטות ודרכי פעולה אפשריות (גל-18189/2 ע’ 2 – 12). ועדת המומחים בראשות שושני, שמונתה על ידי השר נבון, הגישה את המלצותיה בפברואר 1987 (גל-18189/4 מע’ 2). לאחר הגשת ההמלצות הודיע מנכ”ל המשרד לכל מוסדות החינוך כי יש לאסור באופן מוחלט על התלמידים לשאת ולהחזיק סכינים. מנהלי בתי הספר נדרשים לאתר מיד את המעורבים במקרי האלימות ולהחליט על דרך הטיפול ללא דיחוי. בתי הספר מתבקשים לפרסם את מקרי האלימות בקרב התלמידים כאמצעי הרתעה, ליידע מיידית את ההורים ולנהל רישום מפורט של כל האירועים החריגים בכל בית ספר החל מתחילת שנת הלימודים העומדת להתחיל  (גל-18189/2 ע’ 120 – 121).

גם וועדת החינוך והתרבות של הכנסת ניהלה באותו זמן שורה של דיונים על האלימות בקרב בני הנוער. בסיום דיוניה במארס 1987 הציגה הוועדה את המלצותיה הנוגעות לצריכה הגוברת של אלכוהול בקרב בני נוער ולהשפעתם של סרטים בעלי אופי אלים, לפעולות החינוכיות שעל משרד החינוך לנקוט, ולצורך בהידוק הקשר בין המשרד למשטרה. הוועדה המליצה למשרד החינוך לחקור את תופעת האלימות גם מחוץ לכתלי בית הספר ולקיים מעקב קבוע אחר ביצוע המלצות המחקר. כך המליצה לטפח את הדימוי העצמי בקרב תלמידים בשלבי המעבר בין מסגרות, ולמשרד העבודה והרווחה המליצה לפתח תכנית למניעת אלימות במסגרות שבאחריותו. כמו כן ביקשה הוועדה לפעול בשיתוף עם המחוקק, הרשויות המקומיות, ההורים וגופים נוספים נגד צריכה לא נכונה של אלכוהול והפיכת צריכתו לנורמה חברתית. שר החינוך, שר הפנים ושר המשטרה התבקשו להגיב (כ-299/9 ע’ 261 – 262).

שר החינוך יצחק נבון מסר את תשובתו ליו”ר הכנסת שלמה הלל במאי 1987 ופירט את פעולות משרד החינוך בהקמת מערך מניעה בבתי הספר שפותח על ידי המזכירות הפדגוגית:  פעולות שנעשות בחינוך הבלתי פורמלי נגד אלימות מחוץ למסגרות הלימודים, מחקר חדש שהמשרד מבצע באמצעות מכון סאלד על גורמי האלימות מחוץ למסגרות הלימודים, בניית תכנית של השירות הפסיכולוגי של המשרד הכוללת מניעה של אלמנטים הגורמים לתסכול ולדימוי עצמי ירוד ועבודה עם הצוות החינוכי בבתי הספר ומעורבות של ההורים באופן כיתתי ופרטני לפי הצורך ופיתוח תכנית לימודים מובנית שתהיה חלק אינטגרלי מתכנית הלימודים בבתי הספר:

 

ביוני 1988 הודיע שושני כי הוקם מרכז לטיפול בתופעת האלימות במוסדות החינוך במסגרת השירות הפסיכולוגי ייעוצי של המשרד. תפקידו של המרכז – לאסוף מידע שוטף על היקף בעיות האלימות ולפתח כלים ואמצעים להתמודדות עם התופעה, לסייע לבתי ספר לפתור בעיות שוטפות ומידיות של אלימות ובעיקר לעזור לבתי הספר למנוע ולבלום ניצני תופעות אלימות למיניהן. אנשי המרכז יאתרו בתי ספר החשופים להתפתחות של אלימות, יעסקו בהכשרת מורים בנושא ויקיימו את הקשר בין מערכת החינוך והמשטרה, שירותי המבחן לנוער, פקידי סעד, שירותי בריאות הנפש ושירותים סוציאליים וקהילתיים אחרים (גל-18189/2 ע’ 61).  המרכז גם יבדוק את התכניות החינוכיות שיצרו בתי ספר שונים בנושא זה, ויפיץ את הטובות שבהן לטובת כלל בתי הספר. התכניות המוצלחות יוצגו למורים בבית הספר להשתלמות עובדי הוראה (גל – 18189/1 ע’ 312).

לראשונה רוכז הטיפול באלימות תחת גוף אחד שתפקידו לקשר בין כל הגורמים הרלוונטיים. מערכת החינוך הפעילה מספר רב של תכניות מניעה קצרות טווח, שהיו מיועדות בעיקר להקניית כישורים  לתלמידים לפתרון קונפליקטים בדרכי שלום, לעצב עמדות נגד אלימות, לחזק שליטה עצמית ולבסס ערכים חברתיים של סבלנות, סובלנות וקבלת הזולת. אולם, לפי המסמך שהוצג לוועדת החינוך והתרבות של הכנסת מכנס שדרות, גם עתה עוררו תכניות אלה ביקורת בקרב אנשי חינוך רבים על כך שהן הופעלו בשיטת הניסוי והטעייה, וללא בקרה של ממש בכל הקשור ליעילותן, שהדברים נעשים אד הוק וללא שיקול דעת מעמיק. עוד נשמעה הטענה כי יעילות התוכניות במיגור האלימות נמוכה מאוד, ואין בהן התייחסות רחבה ומערכתית לבעיית האלימות. בשנים הבאות הוקמו ועדות נוספות שבחנו את ממדי תופעת האלימות ואת הדרכים למנוע אותה ולטפל בה. העיסוק הציבורי הרב בנושא ביטא הכרה הולכת וגוברת בכך שאלימות של ילדים ובני נוער היא אחת הבעיות המרכזיות על סדר-היום החברתי-חינוכי- ציבורי ומצריכה טיפול מערכתי ארוך טווח. הכרה זו קיבלה ביטוי גם בפעולות משרד החינוך, שהעלה את המאבק בתופעת האלימות בבתי-הספר לראש סדר העדיפויות שלו, קבע נהלים מפורטים בנושא, הקים מערך ניטור וגם פיתח חומר לימוד ותוכניות מניעה וטיפול בבתי-הספר.

 

 

 

 

 

 

 

רשימת התיקים בפרסום:

גל-18189/1 : מדיניות מערכת החינוך – משמעת ועונשים, מניעת אלימות, 1984 – 1987

גל-18189/2 : מדיניות מערכת החינוך – משמעת ועונשים, מניעת אלימות, 1987 – 1988

גל-18189/3 : מדיניות מערכת החינוך – משמעת ועונשים, מניעת אלימות, 1985 – 1986

גל-18189/4 : מדיניות מערכת החינוך – משמעת ועונשים, מניעת אלימות, 1986 – 1987

כ-299/8 :  ישיבות הכנסת ה-11 מושב ג’: ישיבות ועדת החינוך והתרבות, 1986 – 1987

כ-299/9 : ישיבות הכנסת ה-11 מושב ג’: ישיבות ועדת החינוך והתרבות, 1987

גל-18105/11: תיקי מוסדות חינוך – בית ספר התיכון ברנר, פתח-תקווה, 1985