הדם הוא הנפש - הקמת ועדת נבון בפרשת תרומות הדם

– משפט זה, חתם את הדו”ח שהגישה ועדת נבון לראש הממשלה בסיום עבודתה. במהלך התכנסותה, נדרשו חבריה לסמן את האפיק שיתווה את דרכה בבירור העובדות ובמשמעות שהיתה להם על הגיבוש החברתי בישראל.

עיקר הפרשה נגע בטענות להשמדת תרומות הדם של בני העדה האתיופית, עקב החשש שיהיו נגועות בנגיף האיידס. על הכף עמדה שאלת בריאות הציבור, ועל ועדת הבירור הוטלה כעת משימה כבדה שהציפה לבטים מה הדגשים שעליהם לבדוק ולספק המלצות לגביהן. לחברי הוועדה היה נהיר הצורך לזהות תחילה את הכשל בתהליך, לבדוק האם נבע מתוך מדיניות סדורה והאם ניתן להמירה במדיניות אחרת. כמו כן, נדרשו להחליט האם לנסח טופס שאלון חדש ומובן יותר לתורמים.

לשם כך היו חברי הוועדה מוכרחים לרדת לעומק הסוגיה הרפואית, להבין את מימדי החולי באוכלוסיה הכללית ובעדה, ולבחון את מאמצי ההסברה למניעת הפצת מחלת האיידס על מנת להצר את התפשטותה. עם זאת, לא רק נהלים רפואיים עמדו לנגד עיניה. הוועדה נדרשה להלך כל העת על גבול דק, ולהכריע האם עולי אתיופיה הם בגדר קבוצת סיכון, בידיעה שההשלכות החברתיות של מסקנותיה עלולות לחרוץ דין.

בישיבת הוועדה השישית בתאריך ה-27 במרץ 1996, ציין חבר הוועדה יחזקאל זכאי, כי “בעת גיבוש מסקנות הוועדה, אין להתייחס לשאלה מי עלול להיפגע מכיוון ששלום חמישה מיליון אנשים עומד מול שאלת הפגיעה ב-50 אלף (תעודה 16, עמוד 3 בתיק סיכומי ישיבות + מסמכים, ג-7988/3).

בישיבתה השביעית, שנערכה ב-1 באפריל, אמר בהקשר זה יושב ראש הוועדה יצחק נבון: “עדיין לא מיצינו את הדרכים להסיר את ההכללה, ועל ידי הכללה זו אנו עלולים להטיל כתם על העדה שלא יוסר בקלות” (תעודה 17, עמוד 69, בתיק סיכומי ישיבות + מסמכים, ג-7988/1).

בדיון סגור שנערך ב-18 באפריל, אמר בהתייחס לכך חבר הוועדה פרופסור אליעזר רחמילביץ (שכיהן כנציב קבילות הציבור במשרד הבריאות): “כבוד העדה נשמר. אבל צריך לשמור שגם האוכלוסייה תקבל דם נקי ועל כן צריך לסגור את כל החורים האפשריים כדי לא לקחת דם נגוע”. חבר הוועדה הפרופסור לחיים נגן (ששימש כסגן נשיא אוניברסיטת בן גוריון), הדגיש מצידו קו שעתיד לחזור על עצמו בדיונים שוב ושוב: “על אף שהוועדה הוקמה בעקבות בעיית תרומות הדם, הבעיה העיקרית היא התפשטות האיידס בקרב העדה” (תעודה 18, עמוד 167 בתיק סיכומי ישיבות + מסמכים, ג-7988/1).

חילוקי דעות נסובו בעניין שיתוף הציבור בנתונים, לגבי יחס החולים בקרב בני העדה והציבור הכללי. חבר הוועדה יחזקאל זכאי התרעם, “מה נעשה? נייפה שאלון? – בסופו של דבר יהיה לנו שאלון מיופה. לא צריך לחשוש מלומר לעדה זאת את כל האמת“. על כך השיבה חברת הוועדה הגברת נתמר הלל: “לא לגזור גזר דין חברתי על העדה בעקבות אמירת האמת, יש אמת שיש מחלה, ויש בעיה של גזר דין חברתי על העדה כתוצאה מאותה אמת. השאלה כיצד ניתן לגשר על הפערים” (תעודה 19, עמוד 64 בתיק סיכומי ישיבות + מסמכים, ג-7988/2).

דעה זו ליוותה את הגב’ הלל גם לתוך מסקנותיה. במכתב שהעבירה לעיון חברי הוועדה כתבה: “יהיה זה גזר דין מוות לכל סיכוי של התערות העדה בחברה הישראלית בדורות הקרובים, אם ייצא משולחן הוועדה מסר לבחור שהעלה על דעתו לצאת עם בחורה יוצאת אתיופיה להימנע מכך“. הלל הוסיפה וכתבה שתעשה ככל שביכולתה לשכנעם להימנע מהקביעה ולו ברמז, שאוכלוסיה זו מהווה ‘קבוצת סיכון’ (תעודה 20, עמוד 259 תיק טיוטות דו”ח הועדה, ג-7988/4).

השופט – ד”ר אליהו וינוגרד (ששימש גם כן חבר הוועדה וממלא מקום יושב הראש) הביע דעתו במסגרת הדיון: “אנחנו במסקנותינו צריכים לומר את כל הנתונים הידועים לנו על האפידמיה בעדה כדי שהעדה תדע והציבור שבא במגע עם העדה ידע. לא תהיה מגמה של השתקה הכל צריך להיות גלוי לציבור ואין להסתיר עובדות“. רחמילביץ הוסיף, “מה שנעשה טוב שנעשה. מה היה קורה לו היו משתמשים בדם נגוע? הדרך הייתה שגויה אבל היא נכונה מבחינה רפואית. הם צדקו בכך שלא השתמשו במנות הדם” (תעודה 21, עמוד 65 בתיק סיכומי ישיבות + מסמכים, ג-7988/2).

בהזדמנות זו סימן רחמיבלביץ את המטרה: “ספציפית מי אשם? ברור שהיו הנחיות. משרד הבריאות מנסה להתנער מאחריות, אבל הוא נתן הנחיות והנחיות נכונות. משרד הבריאות קטגורית לא עשה מספיק” (תעודה 22, עמוד 66 בתיק סיכומי ישיבות + מסמכים, ג-7988/2).

נבון ביקש לסכם: “גם אם הדבר אינו נוח יש לומר את האמת בצורה שאינה פוגעת או תגרום לנידוי חברתי לאורך שנים. אני מקבל את הגישה של זכאי. להכות להם בפטיש את האמת. אני מתכוון שנאמר שקר, אך אני בעד שנמנע מאמירה כוללת על העדה האתיופית. זה יגרום שלא ירצו ללכת אתם לבית ספר, לשחק, להתחתן וכו’. זה חרם ארוך טווח וטוטאלי. לדברינו יהיה הד ציבורי, אנו צריכים לבא בתביעות לממשלה ולכלול המלצות לקליטה ולהסברה, למרות שמונינו רק לעניין תרומות הדם”. גברת הלל הזכירה כי “העדה מחפשת את האשם“, ונבון השיב, “צריך לומר שהיה כאן כישלון, טעות” (תעודה 23, עמודים 181-180 בתיק סיכומי ישיבות + מסמכים, ג-7988/1, וכן עמודים 69-68 בתיק סיכומי ישיבות + מסמכים, ג-7899/2).

גם בשלבים המתקדמים עדיין עסקו בשאלת הנראות הציבורית של עשיית הוועדה. בישיבתה העשירית פנה נבון אל מנהל שידורי קול ישראל באמהרית, מר רחמים אלעזר, שהוזמן להעיד, ושאל אותו: “מה לדעתך מצפים מהוועדה? ונענה, “ציפיות גדולות. שיאשימו..” (תעודה 24, עמוד 59 בתיק סיכומי ישיבות + מסמכים, ג-7899/2).

במהלך עבודתה, פנה נבון אל אלעזר על מנת שיאות לשמש כנציג העדה בוועדה אך זה סירב, והביע הסכמתו להופיע למתן עדות בנושא ההסברה (תעודה 25, עמוד 175 בתיק סיכומי ישיבות + מסמכים, ג-7988/1). בעדותו שיתף מתחושותיו: “נודע לי על תרומות הדם מהעיתונות. בהתחלה כעסתי אבל היום אני שמח שזה יצא כי זה יכול היה להימשך לדורות. אני אזרח מדינת ישראל וחשובה לי בריאות הציבור, ולא רק של עולי אתיופיה. אם מישהו בא לתרום הייתי אומר לו לא ניקח את הדם. אני נוקט במסר מאוד ברור ובוטה לגבי האיידס ללא התחשבות ברגשות, כי זו בעיה שלדעתי כך צריך להתמודד איתה אחרת לא יובן המסר” (תעודה 26, עמודים 60-59 בתיק סיכומי ישיבות + מסמכים, ג-7988/2).

בדיון שנערך ב-14 במאי 1996, ישיבתה השתיים עשרה של הוועדה ולקראת סיום עבודתה, אמר השופט וינוגרד: “אין אנו קובעים מה צריך לעשות. אין ועדת ברור עובדות ולא בית משפט הנותן עונשים. לא מינו אותנו לקבוע גורלות של אנשים“. הפרופסור אליעזר רחמילביץ הוסיף “אם כתוצאה מהמסקנות יופיע בעיתון שהאתיופים יכולים לתרום דם זה הדבר החשוב ביותר וזה תפקידנו” (תעודה 27, עמודים 4-2, בתיק סיכומי ישיבות + מסמכים, ג-7988/1).

למעבר לפרק הבא