יחסי ישראל מצרים

א.1 | מבוא

עורך: ארנון למפרום

בקיץ 1954 נתפסה במצרים רשת חבלה ישראלית שהופעלה על ידי המודיעין הישראלי ואירוע זה מכונה "עסק הביש" או "הפרשה". אחד העצורים, מאיר (מקס) בנט, שלח יד בנפשו בעקבות העינויים שעבר. השאר הועמדו לדין. שניים מהם: משה מרזוק ושמואל עזר, נדונו למוות והוצאו להורג בינואר 1955. ויקטור לוי ופיליפ נתנזון נדונו ל-25 שנות מאסר עם עבודת פרך, מרסל ניניו ורוברט דסה נדונו ל-15 שנות מאסר עם עבודת פרך, מאיר זעפרן ומאיר מיוחס נדונו לשבע שנות מאסר עם עבודות פרך, ושניים מחברי החוליה זוכו במשפט.

מאמציה הדיפלומטיים של ישראל למנוע את הוצאתם להורג של מרזוק ועזר עלו בתוהו וכמו כן לא הצליחה ישראל במאמציה לשחרר את ששת האסירים. באוקטובר-נובמבר 1956 התחוללה מלחמת סיני בה כבשה ישראל, במבצע מתואם עם צרפת ובריטניה, את מרבית חצי האי סיני ואת רצועת עזה. במהלך המלחמה נתפסו בידי ישראל כ-6,000 חיילים מצרים (ביניהם גנרל דיגאווי שעמד בראש בית הדין ששפט את אסירי הפרשה) ואילו מצרים תפסה טייס ישראלי אחד וכמו כן היו ברשותה שלושה חיילים נוספים שנפלו בידיה לפני המלחמה. אף על פי כן חילופי השבויים שנערכו לאחר המלחמה לא כללו את אסירי עסק הביש שהיו מבחינת מצרים אזרחים מצרים שבגדו במולדתם. רק בינואר 1968, זמן מה לאחר שהתקיימו חילופי שבויים בין ישראל למצרים בעקבות מלחמת ששת הימים, שוחררו אסירי הפרשה והגיעו לישראל.

א.2 | הטיפול באסירים באמצעות הצלב האדום הבין-לאומי

בשנים בהם נכלאו אסירי הפרשה במצרים נעשו מאמצים לדאוג להם ככל האפשר בתוך כותלי הכלא. דבר זה התאפשר באמצעות ארגון הצלב האדום. נציגות ישראל לאו"ם בז'נבה התכתבה עם הצלב האדום הבין-לאומי שמרכזו העולמי נמצא בעיר זו. דוגמה לכך הוא מכתבו של פ' גאיאר מ-7 בפברואר 1958 אל נציג ישראל בז'נבה ד"ר מנחם כהני בו דיווח על מצב האסירים הגברים שהיו כלואים אז בכלא טורה ועל העברת מזון כשר, תרופות ומצרכים נוספים אליהם (תיק "הצלב האדום", חצ-20/40, עמ' 176-175):

התכתבות נוספת שנמצאת בתיק מראה לנו על הניסיונות המשפטיים להשיג את שחרורה של האסירה מרסל ניניו – ניסיונות שלא הצליחו.

לעיון בתיק המלא.

א.3 | שחרור אסירי "עסק הביש"

יש להדגיש שבעקבות מלחמת ששת הימים ב-1967 דרש ראש המוסד מאיר עמית בתוקף רב שלא לקיים חילופי שבויים עם מצרים אלא אם הם יכללו את אסירי הפרשה. גם אברהם דר, מי שהקים את הרשת הישראלית במצרים בתחילת שנות ה-50, פנה בשורה של מכתבים ודרש זאת. ראו תיק "לשכת רוה"מ אשכול: אסירים יהודים במצרים", ג-6692/7.

באוטוביוגרפיה של עמית ראש בראש (1998) כתב שבשנת 1967 אמר לדיין: "קשה לי להעלות על דעתי כי נחזור שוב על תרגילי 1956 ונשכח את אסירינו" (עמ' 251). דיין הציע לעמית שיציג את עמדתו בפני הממשלה, ובאישורו של ראש הממשלה אשכול דנה בכך ועדת השרים לביטחון. (ראו ישיבת הוועדה, 27 בדצמבר 1967, עמ' 29-16).

דבריו של עמית בדיון נמחקו מהסטנוגרמה מטעמי ביטחון ולא נותר לנו אלא להיעזר בסיכום שמביא עמית באוטוביוגרפיה שלו (עמ' 252): "השרים הקשיבו לדבריי בדריכות, וכאשר סיימתי התקיים דיון… בסופו של דבר סיכם ראש הממשלה אשכול את הדיון ואמר כי הממשלה תעניק לי פסק זמן של שלושה שבועות כדי להגיע למיצוי התהליך".

ההחלטה הייתה שישראל תשחרר ביזמתה 500 חיילים מצרים ובהם שני קצינים בכירים שיעבירו לנאצר את המסר הישראלי המתנה את השלמת החילופים בשחרור אסירי הפרשה. ראו החלטת הוועדה (עמ' 29):

כאמור בתחילת 1968 שוחררו האסירים והגיעו לישראל אולם רק בסוף 1971 פורסם הדבר.

א.4 | המחלוקת בין מאיר עמית למשה דיין

שאלת יחסה של ישראל לאסירי הפרשה קיבלה ביקורת ציבורית. בספטמבר 1976 טען ראש המוסד מאיר עמית בטלוויזיה הישראלית שדיין לא רצה ללחוץ על מצרים שתכלול את אסירי הפרשה בעסקת חילופי השבויים לאחר מלחמת ששת הימים. לדברי עמית דיין חשש שאם מצרים תסרב – אזי תאלץ ישראל להמשיך לטפל בכ-5,000 השבויים שנפלו בידיה. דיין הכחיש זאת. יש להוסיף שבאותה עת השניים היו ליריבים פוליטיים. דיין, אף שמעמדו הציבורי נחלש בעקבות מלחמת יום הכיפורים היה עדיין חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה ואילו עמית הצטרף למפלגה חדשה: ד"ש.

א.5 | מכתבו של חיים ישראלי למאיר עמית, 8 בינואר 1989

בסוף 1988 טען עמית בטלוויזיה שדיין (שנפטר ב-1981) הזניח את אסירי הפרשה ב-1957-1956, אחרי מלחמת סיני בה כיהן כרמטכ"ל של צה"ל. בעקבות זאת התקיימו חילופי מכתבים בינו לבין חיים ישראלי שכיהן שנים רבות בצמרת משרד הביטחון. בינואר 1989 כתב ישראלי לעמית מכתב נוקב ובו תיאר את המאמצים שעשו דיין וראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון כדי להשיג את שחרורם של האסירים מיד לאחר מבצע סיני – מאמצים שלא הצליחו. מאמצים אלה שבו והתחדשו לאחר מכן. רק ב-1968 הצליחו מאמצים אלה: "גם בגלל נחישותך, אבל גם בגלל העובדה שתקופת המאסר הייתה לפני סיום". את המכתב סיים ישראלי במילים הבאות: "ולבסוף מאיר, ידידי, אינני יכול שלא להרהר בנקודה אחת: הגע בעצמך אילו הייתה מתקבלת המלצתו של משה דיין למנותך כראש המטה הכללי כלפי מי היו מופנים החצים היום?" ככל הנראה התכוון לכך שעמית היה המועמד המוביל לתפקיד הרמטכ"ל אחרי דיין – עד שנפצע בצניחה ב-1955.

ישראלי שלח עותק מהמכתב לנשיא חיים הרצוג, לא רק בשל מעמדו הממלכתי אלא משום שהרצוג עמד פעמיים בראש המודיעין הצבאי.

רצוף בזה המכתב, מהתיק "הנשיא חיים הרצוג – התכתבות עם אנשי שם ועם אזרחים הגרים בחו"ל (עמית מאיר)", נ-407/51, עמ' 10-8.

לעיון בתיק המלא. להרחבה עיינו בתיק: "הנשיא חיים הרצוג: התכתבות עם אנשי שם ועם אזרחים הגרים בחו"ל (יהושפט הרכבי)", נ-407/39.