א.1 | מבוא
הפרסום מתעד את המגעים בין שתי המדינות בימים של מאבק בתכנית המדענים הגרמנים במצרים, המאבק נגד התיישנות החוקים נגד פושעים נאציים בגרמניה, קשירת יחסים דיפלומטיים ב-1965 ומלחמת ששת הימים.
עורך היסטורי: ד”ר יהושע פרוינדליך
שר ההגנה הגרמני לשעבר פרנץ-יזף שטראוס לוחץ את ידו של סגן שר הביטחון שמעון פרס. ביניהם מנכ”ל משרד הביטחון ארתור בן נתן ומנכ”ל החוץ חיים יחיל. נמל התעופה לוד, 7.6.1963.
קובץ התעודות המובא בזה סוקר את אחת הפרשיות הסבוכות והמורכבות ביחסי החוץ של ישראל – יחסיה עם הרפובליקה הפדרלית של גרמניה. תחילתו בתעודות מ-1961, שנה שאין לה משמעות מיוחדת להוציא אולי את העובדה שהיא פותחת תקופה שראשיתה במשפטו של אדולף אייכמן, שהתנהל בירושלים, וסופה במלחמת ששת הימים וספיחיה. אלא שבאותה תקופה חל שינוי כפול ביחסים בין שתי המדינות, שינוי פורמלי רשמי ושינוי מהותי. מבחינת הצורה, בראשית התקופה התנהלו היחסים במישור רשמי למחצה, כשאת ישראל מייצגת בגרמניה משלחת השילומים, ולגרמניה אין נציגות בישראל כלל, ורבים מהתכנים שביחסים, כמו למשל, הסיוע הכלכלי שניתן לישראל מחוץ למסגרת השילומים, מבוססים על הסכמות והבנות בלתי רשמיות. לעומת זאת בסופה של התקופה הותקנו היחסים בצורה רשמית כמקובל, הוחלפו שגרירים והיחסים הכלכליים עוגנו בהסכמים שבכתב.
מבחינת המהות היה השינוי משמעותי עוד יותר. הוא סימן מעבר ממערכת יחסים שהייתה מבוססת, מהצד הגרמני, על אירועי השואה, על רגשות האשם ועל הצורך להגיע לפיוס עם העם היהודי ולקבל לגיטימציה בין-לאומית לגרמניה החדשה, ומהצד הישראלי – על הצורך לשמור על ריחוק תרבותי ומדיני רב ככל האפשר מגרמניה תוך הבטחת פיצוי ראוי לנפגעי השואה ולרכוש היהודי שאבד, למבנה מקובל של יחסים בילטרליים שנשען על אינטרסים משותפים של שתי המדינות. התוצאה הייתה, בסופה של התקופה הנסקרת פה, כניסת עניינים ושיקולים אחרים למארג היחסים בין שתי המדינות דוגמת מעמדה של גרמניה באירופה, איחוד גרמניה וגבולה המזרחי מחד גיסא והסכסוך במזרח התיכון מאידך גיסא, כמו גם יחסי גרמניה עם מדינות ערב ויחסי ישראל עם השוק המשותף. אבל גם אז התוכן הרגשי העז שליווה את יחסי שתי המדינות נותר בעינו והשפיע – כפי שהוא משפיע עד היום – על טיב השיקולים ועל ההחלטות שקשורות ליחסי שתי המדינות.
DR. K. ADENAUER GREETING M.K. MOSHE DAYAN DURING A RECEPTION AT THE HOME OF DR. SHINNAR (RIGHT) IN TEL AVIV.
2. כינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לגרמניה
הבסיס הרשמי ליחסים בין ישראל לגרמניה ב-1961 היה הסכם השילומים. הסכם זה, הידוע גם כ’הסכם לוקסמבורג’, נחתם בספטמבר 1952. בקווים כלליים נקבע כי גרמניה תעביר לישראל, בהיותה היורשת העיקרית של נפגעי השואה והמדינה שיישבה את חלק הארי של שארית הפלֵטה, סכום של 715 מיליון דולרים ליישוב נפגעי השואה ולשיקומם. בעקבות אותו הסכם שוגרה לגרמניה נציגות שתפקידה היה לפקח על מימוש הסכם השילומים. בראש הנציגות עמד פליקס אליעזר שנער, כלכלן ואיש כספים, שהיה כפוף לשר האוצר. לגרמנים לא היה ייצוג כלשהו בישראל.
הנציגות, שמקום מושבה היה בקלן, סמוך למושב הממשלה הגרמנית בבון, עסקה בראש ובראשונה בפיקוח על ביצוע הסכם השילומים, אך עד מהרה נגררה בכורח הנסיבות לעניינים בעלי אופי ציבורי ומדיני, ונעשתה מבלי משים הנציגות הבלתי רשמית של ישראל בגרמניה. לראש הנציגות, שנער, היה תפקיד חשוב בחיזוק מעמדה של הנציגות הישראלית. מזגו הנוח, היותו בן-בית בשפה ובתרבות הגרמנית, תפיסתו המיוחדת שיש לשים את הדגש בתוכן ולא בצורה, וגישתו הישירה לראשי השלטון בגרמניה ובישראל העניקו לנציגות מעמד איתן ותפקיד של מתווך ביחסים בין שתי המדינות.
אך כבר בתחילת 1961, למרות מעמדה של הנציגות, ולמרות ההתנהלות היעילה של היחסים בין שתי המדינות במישור המעשי, היה ברור שחשיבותה הגוברת של גרמניה לכלכלתה ולביטחונה של ישראל, מעמדה המתחזק בעולם וקשריה עם העולם הערבי ועם מדינות המזרח התיכון מחייבים לפעול לכינון יחסים דיפלומטיים מלאים בין שתי המדינות. בצד הכרה הייתה גם הבנה שאין לקבל בשום פנים ואופן הצעות לכינון מדורג או חלקי של יחסים, דוגמת שיגור משלחת מסחרית לישראל, אלא לעמוד על כינון יחסים דיפלומטיים מלאים. (ראה למשל: תעודה 2, תעודה 14)
שנער, שמטבע הדברים היה צריך להפעיל את המהלך, עמד על כך שהיזמה צריכה לבוא מצד הגרמנים (תעודה 9), אך חזר והצביע בהזדמנויות אחדות על המכשול מבחינתם של הגרמנים: קיומה של ‘הלכת האלשטיין’ שאומרת שגרמניה תנתק את יחסיה עם כל מדינה (לבד מברית המועצות) שתכונן יחסים עם גרמניה המזרחית. עיקר חששם של הגרמנים היה כמובן מפני צעדיהן של מדינות ערב, שהשתמשו מדי פעם באיום להכיר בגרמניה המזרחית כדי להפעיל לחץ על ממשלת בון.
דלתו של הקנצלר קונראד אדנאואר הייתה פתוחה לפני שנער והוא פעל במישור הגבוה הזה. באוגוסט 1963 הוא אף קיבל הבטחה מהקנצלר שמנוי וגמור עמו לכונן יחסים עם ישראל לפני תום כהונתו (תעודה 88). אלא שאף הוא הבהיר כבר בספטמבר של אותה שנה שלצערו אינו יכול לעמוד בהבטחתו (תעודה 91).
אך לצד הפעולה ברמה המדינית עלו היחסים הדיפלומטיים בין גרמניה לישראל אל סדר היום הציבורי. בציבור הגרמני החלה מסתמנת דרישה, או לפחות אהדה לרעיון זה, והדבר הביא את הקנצלר לודוויג ארהארד, שהחליף את אדנאואר באוקטובר 1963, להתייחס לעניין במסיבת עיתונאים שקיים בדצמבר של אותה שנה. ‘מהות יחסנו לישראל’, כך אמר, ‘אינה מוצאת את ביטויה ביחסים דיפלומטיים ולא הם המאפיינים אותה אלא התחייבות העם הגרמני לסיוע מעשי כפיצוי על כל שעוללו לעם היהודי באשמת גרמניה’. כמו כן ציין כי קיים חשש שכינון היחסים עם ישראל יביא להחייאת עניין ההכרה בגרמניה המזרחית, בעיקר מצדן של מדינות ערב. לפיכך קבע שגרמניה תימנע ‘לעת עתה’ מכינון יחסים דיפלומטיים עם ישראל אך תמשיך בשיחות הידידותיות עמה (תעודה 96).
CHANCELLOR OF WEST GERMANY DR. K. ADENAUER VISITING THE CHURCH OF BEATITUDES.
הצהרת ארהארד העלתה את הדיון בשאלת היחסים למישור גבוה יותר מזה שהם התנהלו בו עד אז. ההכרה שהחלה להתגבש בישראל, לפחות ברמה של הפקידות הבינונית, הייתה שיש לזנוח את הקו הפשרני של ‘המתן וראה’ ולנקוט צעדים תקיפים ש’יסייעו’ לגרמניה ליטול את היזמה ולכונן יחסים, ובה בעת להמשיך את הקשרים החיוביים שהלכו ונרקמו עם גרמניה במישורים שונים בלי לעורר את שאלת היחסים. בין השאר הוצע, לצד הגברת מסע ההסברה בגרמניה ובעולם, לצמצם את היחסים הבלתי חיוניים עם נציגים רשמיים בגרמניה, להחזיר את ראש הנציגות הישראלית בקלן לישראל ואם יהיה צורך – להחזיר את הנציגות כולה (תעודה 109). אלה היו כמובן הצעות מרחיקות לכת. לעומת זאת היה המנהל הכללי של משרד החוץ חיים יחיל מתון יותר. במכתב אל ראש הממשלה הציע לשנות את הקו המדיני בעניין זה ולהחליף את הדרישה לכינון יחסים מיד בדרישה לקבל מהגרמנים הצהרת כוונות בדבר הצורך לכונן יחסים בעת הקרובה, ולשכנע אותם לנצל את ההשהיה להכשרת הלבבות בארצות ערב לקראת צעד זה. (תעודה 111) הצעה זו לא התקבלה.
בדיון שהתקיים במשרד ראש הממשלה ב-15 במרס 1964 הייתה הנימה פסימית. שנער, שזומן במיוחד לדיון, אמר שיש להמשיך את הגישה ה’תועלתית’ ביחסים עם גרמניה, דהיינו להמשיך ולנצל הסיוע הכלכלי והביטחוני, ובעניין היחסים – להמתין. כביטוי של מחאה הציע לצמצם את נציגות השילומים בגרמניה, שתפקידה עתיד ממילא להתרוקן מתוכנו עם סיומו הקרוב של ביצוע הסכם השילומים. ראש הממשלה, שסיכם את הדיון, דחה את הצעת יחיל לדרוש במפגיע כינון יחסים, וגם הצעה תקיפה של פנחס ספיר, שר המסחר והתעשייה, לפתוח במערכה רבתי על דעת הקהל והציע להמשיך בקו של המתנה לצעד גרמני. (תעודות 112, 115)
סיכום הדיון הזה השאירו למעשה את היזמה בידי הגרמנים, והם לא מצאו כל סיבה לשנות את המצב. היה צורך להמתין למצב משברי מהמעלה הראשונה כדי להביא לשינוי בעמדה הגרמנית. לקראת סוף השנה התחולל משבר כשהתפרסם סיפור אספקת הנשק הגרמני לישראל ונודע על כוונת המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית בגרמניה המזרחית, ואלטר אולבריכט, לבקר במצרים. עוד קודם לכן סערו הרוחות בחזית היחסים עם ישראל לאחר שנפוצו הידיעות שמדענים וטכנאים גרמנים הגיעו לקהיר והם עוסקים בייצור טילים ואולי נשק אחר להשמדה המונית. משברים אלה שכנעו את הגרמנים ששאלת היחסים הדיפלומטיים עם ישראל איננה בעיה מקומית העומדת בפני עצמה אלא היא חלק ממדיניות גרמניה במזרח התיכון ובשל כך היא גם חלק ממכלול יחסיה של גרמניה עם ארצות הברית ועם ומעצמות אחרות. בעיצומו של משבר הנשק עם ישראל הודיע דובר ממשלת בון במסיבת עיתונאים שכונסה באופן יוצא מן הכלל ביום א’, 7 במארס, שממשלת גרמניה ‘שואפת’ לכינון יחסים דיפלומטיים עם ישראל (תעודה 215). שליח מיוחד, קורט בירנבאך, שוגר לישראל והוטל עליו להסדיר את כלל היחסים בין שתי המדינות – אספקת נשק, סיוע כלכלי וכינון יחסים. תחילה היו בידיו הנחיות להציע תהליך הדרגתי של כינון יחסים, (תעודה 220) אך מיד לאחר בואו הוא הונחה להציע כינון מידי של יחסים דיפלומטיים מלאים בין שתי המדינות. ההסכמה הישראלית ניתנה מניה וביה כאשר ב-12 במאי החליפו שתי המדינות מכתבים המודיעים על כינון יחסים דיפלומטיים ביניהן (תעודה 246).
PRIME MIN. LEVY ESHKOL (R) RECEIVING FORMER WEST GERMAN CHANCELLOR DR. KONARD ADENAUER (L) AND GERMAN AMB. ROLF PAULS (C), PRIME MIN.’S OFFICE, JERUSALEM.
נותרו עדיין שתי בעיות שהמתינו לפיתרון: מיקומה של השגרירות הגרמנית בישראל וזהותו של השגריר הגרמני המיועד. אשר למיקום, ישראל ניסתה לשכנע את הגרמנים להקים את שגרירותם בירושלים, אך הגרמנים, שנועצו ככל הנראה במדינות אחרות, החליטו להצטרף אל שאר המדינות שקיימו את שגרירותן בתל אביב (תעודה 227).
השאלה מי יהיה השגריר הגרמני הראשון בישראל הייתה סבוכה הרבה יותר. בישראל ציפו שגרמניה תשגר אישיות בעלת שיעור קומה שהייתה מעורבת ופעילה במאבק הציבורי בגרמניה לפיוס ולחידוש הקשרים עם ישראל. הגרמנים, לאחר שניסו ככל הנראה בלא הצלחה להגיע לידי הסכמה על אישיות כגון זו, בחרו בסופו של דבר בדיפלומט מקצועי, רולף פאולס (תעודה 252). הידיעה על מינויו של פאולס, שהיה בעברו איש צבא בדרגה המקבילה לרב סרן ולחם בחזית המזרחית, עוררה התנגדות עזה בחוגים רחבים בישראל. נעשו ניסיונות אחדים, חלקם על גבול האי-תקינות הדיפלומטית, להביא למינוי אדם אחר, אך בסופו של דבר נתנה ישראל את הסכמתה למינויו של פאולס (תעודה 258, תעודה 260). ישראל מצדה שיגרה לגרמניה את אשר בן נתן, בעל ותק רב בשירות המדינה ועתיר ניסיון דיפלומטי וביטחוני.
בן נתן הגיש את כתב האמנתו ב-24 באוגוסט 1965 בטקס קצר שעורר רק מעט התעניינות חריגה. דיווחו הענייני והיובשני קמעה של השגריר החדש אמר לא מעט על הטקס אך לימד הרבה על אופיו ועל ואישיותו של בן נתן (תעודה 268). טקס הגשת כתב האמנה של פאולס, שהתקיים בירושלים ב-19 באוגוסט, הפך למעין ציון דרך שלילי ביחסי שתי המדינות. ההפגנות היו צפויות אך הן היו רגשניות וקולניות עד כדי גלישה לאלימות. התגובה בגרמניה הייתה ביקורתית ביותר, וזמן רב העיב אירוע זה על התחלת פעולתה של השגרירות הגרמנית בישראל.
כשנדמו קולות הטקסים וההפגנות נכנסו השגרירויות לעבודה שגרתית. לבן נתן לא היו הקשרים הרבים ואולי גם לא החום האנושי שאפיינו את שנער, אך הוא ייצב את השגרירות כשהוא מקפיד על דיווח סדיר ועל התייעצות עם משרד החוץ. בישראל היה צריך פאולס לבנות את עבודת השגרירות מן היסוד. הוא שם את הדגש בטיפוח יחסי המסחר והתרבות, הרבה לעסוק בבעיות המדיניות של גרמניה דוגמת שאלת הגבול המזרחי ולא התיימר לראות בשליחותו בישראל פתח לתיקון היחסים ההיסטוריים בין העם היהודי לגרמניה.
קונראד אדנאואר, קנצלר גרמניה המערבית לשעבר עם ראש הממשלה דוד בן-גוריון בחדר האוכל בקיבוץ שדה בוקר. 9 במאי 1966. לע”מ, צלם: פריץ כהן
3. פעולת מדענים גרמנים במצרים בתעשיית הטילים
כאמור כינון היחסים הדיפלומטיים בא לאחר שני משברים ביחסים בין שתי המדינות. המשבר הראשון נסב על עבודתם של מדענים וטכנאים גרמנים במצרים שעסקו על פי הידיעות בייצור טילים ואולי גם בפיתוח נשק להשמדה המונית.
ביולי 1962 נודע שמצרים ביצעה ניסוי מוצלח בשיגור הטילים. ב-23 ביולי, יום השנה להפיכה במצרים, נערך מצעד צבאי ברחובות קהיר ובו הוצגו שני סוגי טילים. ישראל קיבלה מידע ועל פיו הטילים שהוצגו פותחו בעזרתם של מדענים זרים, במיוחד יוצאי
גרמניה המערבית, שסייעו למצרים. (תעודה 45) לאחר שהתקבלו ידיעות על אפשרות שימוש בחומר רדיואקטיבי על-ידי המצרים בעזרתם של המומחים הזרים, פתחו שירותי הביטחון של ישראל בחקירה ובפעולה נגד המדענים.
CEREMONY CONFERRING HONORARY FELLOWSHIP OF WEIZMANN INSTITUTE TO FORMER WEST GERMAN CHANCELLOR KONRAD ADENAUER.
מסע הפחדה נועד לגרום למדענים לעזוב את מצרים. הוא נחשף במארס 1963, לאחר מעצר סוכן ישראלי ומדען ממוצא אוסטרי, אוטו יוקליק [Otto Joklik] שהסכים לסייע לישראל. הם הוחזקו במעצר בשווייץ והואשמו באיומים על בתו של אחד המדענים, היידי גרקה (תעודות 53, 56).
בסוף מארס 1963, איסר הראל, ראש המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים, נאלץ להתפטר מתפקידו בשל חילוקי דעות עם ראש הממשלה דוד בן-גוריון וסגן שר הביטחון שמעון פרס, שחששו מהשפעת הפעולות נגד המדענים מתוך טענה כי הדבר עלול לפגוע ביחסי ישראל-גרמניה.
בינתיים, פעלה ישראל גם בערוצים המדיניים להחזרת המדענים לגרמניה. עוד באוגוסט 1962, פנה פרס לשר ההגנה הגרמני, פרנץ יוזף שטראוס וביקש ממנו שגרמניה תנקוט צעדים להפסקת פעולה זאת. (תעודה 46א)
ב-20 במארס 1963 נדון העניין בכנסת ושרת החוץ גולדה מאיר הצהירה בכנסת כי לא מזמן נודע שקבוצת מדענים ומאות טכנאים גרמנים במצרים עוסקים ‘בפיתוח טילי התקפה במצרים, ואפילו בפיתוח נשק אסור מבחינת המשפט הבין-לאומי, המשמש למטרה בלעדית של השמדת החי’. (תעודה 54) בעקבות ידיעות אלה פנתה ישראל בתביעה לממשלת גרמניה להפסיק לאלתר פעילות זו. (תעודה 55) התגובה הגרמנית לידיעות אלה הייתה מהירה. ראשית נשללה מכול וכול נוכחות אזרחים גרמנים במצרים העוסקים בפיתוח סוגי נשק בלתי קונבנציונליים, ובקשר לפיתוחם של כלי נשק אחרים הודיעו שהם פועלים להפסיק פעולה זו ולהשיב אזרחים אלה לגרמניה באמצעות פעולה תחיקתית ומנהלית (תעודה 63).
FORMER WEST GERMAN CHANCELLOR DR. KONRAD ADENAUER (C) ARRIVING AT LOD AIRPORT FOR A WEEK’S VISIT TO ISRAEL.
עד מהרה התברר כי מסיבות משפטיות וחוקתיות, הקשורות בזכות חופש התנועה והעיסוק של אזרחים גרמנים ובפעילות לגיטימית של מומחים גרמנים במדינות שונות מחוץ לגרמניה יקשה על הממשלה ליזום חקיקה ממשלתית בעניין זה. הדרך הטובה ביותר היא להביא לחקיקה חיצונית ביזמת שלוש המפלגות הגדולות בבונדסטאג, שתחייב רישוי מיוחד מטעם המדינה לכל השתתפות אזרח גרמני בייצור נשק בלתי קונבנציונלי, כולל טילים, ותאיים בעונשים כבדים כולל ביטול דרכונים של מי שלא יצייתו לחוק (תעודה 75).
החקיקה יצאה לדרך, תחילה במרץ רב, אך בהמשך הדרך פגה ההתלהבות ונערמו בעיות וקשיים. ואכן רק ב-28 ביוני 1963 הוגשה לבונדסטאג הצעת חוק ולפיה הממשלה מתבקשת להגיש תיקון לסעיף 26 של חוק היסוד כדי למנוע השתתפותם של גרמנים בייצור כלי נשק להשמדה המונית ובייצור הכלים הנושאים אותו לחוץ לארץ. (תעודה 82) אך מומחי המשפט הקשו קושיות רבות על מהלך זה ופרשת החקיקה התארכה. במרוצת הזמן התברר כי חקיקה בעניין זה היא סבוכה, ואולי בלתי אפשרית והממשלה חיפשה דרך מנהלית לסיים את העסקת הגרמנים במצרים, בין השאר באמצעות שינוי חוק הדרכונים או בקריאה ובשידול של אותם אנשים לעזוב את מצרים. (תעודות 102, 103) הדברים הסתבכו עוד יותר כאשר בספטמבר 1964 הודיע הקנצלר שאין אפשרות להפסיק את פעולת המדענים במצרים באמצעות חוק אך ממשלתו מחפשת דרכים ואמצעים להביא לסיום עבודתם שם (תעודה 135).
הצהרתו של ארהארד העלתה את מפלס המתיחות ביחסים בין ישראל לגרמניה. בדיון מדיני שהתקיים בכנסת ב-12 באוקטובר מתח ראש הממשלה לוי אשכול ביקורת נוקבת על רפיון ידיה של גרמניה בטיפול בעניין. הקנצלר השיב ש’הממשלה הפדרלית מצטערת בכנות על כי התפתחויות מסוימות הפריעו לשיפור המתפתח ביחסים הגרמנים–ישראליים ועוררו בישראל דאגה רבה’. לגופו של עניין הבטיח למצות את כל האפשרויות להסרת הרגשת האיום שמשרים הגרמנים במצרים על העם הישראלי (תעודה 142).
הפרשה באה לידי סיום בשיחות עם שליח הקנצלר הגרמני בירנבאך שהתקיימו בירושלים ובהן נדון מכלול היחסים עם הגרמנים. השליח הבהיר כי כל הניסיונות החוקיים והמנהליים להפסיק את העסקת המומחים הגרמנים במצרים נכשלו, והממשלה פנתה לפעולה שקטה. היא מתנהלת בהצלחה, ועד כה קרוב למחצית המדענים והטכנאים שהיו במצרים כבר עזבו מצרים. אנשי שיחו של בירנבאך הבינו מכך שבנושא זה לא יגיעו לידי חקיקה. במרוצת השנה הבאה התפוגג העניין בפרשה זו והיא ירדה אט אט מסדר היום הציבורי (תעודה 220).
4. אספקת נשק מגרמניה לישראל
במקביל למשבר סביב פעולת המדענים בגרמניה התנהל משבר חמור עוד יותר בעניין החלטתה של גרמניה להפסיק את אספקת הנשק לישראל.
ראשית היחסים הביטחוניים בין ישראל לגרמניה בשיחות שהתקיימו ב-1957 בין שמעון פרס, המנהל הכללי של משרד הביטחון, לשר ההגנה של גרמניה פרנץ יוזף שטראוס. יחסים אלה קיבלו ביטוי בדרג גבוה יותר בשיחה שהתקיימה בין בן-גוריון לאדנאואר בניו יורק במארס 1960, ובה הושם הדגש בצורך של ישראל בצוללות קטנות ובטילים נגד מטוסים. (ראה תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל, יד: 1960 ירושלים 1997, תעודות 214, 215). עדיין אין בידינו תיעוד על ראשיתם של היחסים, על מהות העסקות ועל היקפן, אך ככל הידוע הן לא היו גדולות ולא הייתה להן משמעות מכרעת.
FORMER GERMAN DEFENCE MINISTER STRAUSS WITH DEP. DEFENCE MIN. SHIMON PERES, DIR. GEN. OF DEFENCE MINIS. BEN NATAN & DR. YACHIL BEFORE DEPARTURE FROM LYDDA AIRPORT.
במהלך השנים 1963–1964 עשתה ישראל מאמצים לרכוש טנקים כדי לצייד מחדש את חיל השריון. לאחר בדיקה של תכונות הטנקים השונים, ובהתחשב במועדי האספקה, הוחלט שהטנק המתאים ביותר לישראל הוא פטון M-48, שכונה בצה”ל ‘מַגָּח’. הוצע שישראל תרכוש את הטנקים הללו בגרמניה, מעודפי הציוד האמריקני שם. הליך זה עלה בקנה אחד עם נטייתם של האמריקנים לא להיות ספקי נשק עיקריים לישראל ובמיוחד לא לספק לה נשק כבד (תעודה 121). אין בידינו תיעוד מדויק על העסקה שנרקמה, אבל היא כללה ככל הנראה לבד מהטנקים, 200 במספר, גם תותחים ממונעים (‘פריסטים’), 6 ספינות (בלא חימוש, שנועדו להיות ספינות טילים) וצוללות. אלה האחרונות היו אמורות להירכש בבריטניה (תעודה 174). המחיר הכולל ודרך המימון של העסקה גם הם אינם עולים בבירור מן התיעוד, אך מאוחר יותר, כאשר התפוצצה העסקה, דובר על ‘שארית’ של 80 מיליון דולרים לזכותה של ישראל, ובצד זה הוזכר מחירן של ספינות הטילים והוא 120 מיליון דולרים. כללו של דבר זו הייתה עסקת נשק רחבת ממדים, בעלת חשיבות עליונה לחידוש הארסנל הצבאי של צה”ל וגם בעלת משמעויות מדיניות חשובות.
העסקה התנהלה בסודי סודות ותחילת האספקה התנהלה בלא תקלות, אך בסוף אוקטובר 1964 החלו להתפרסם, תחילה בארצות הברית ואחר כך בעיתונות בגרמניה ידיעות, שמקורן בארצות ערב, על עסקות נשק בין ישראל לגרמניה. ידיעות אלה הועתקו גם לעיתונים בישראל, אך ישראל הכחישה אותן ועל פי בקשת גורמים ביטחוניים חדלה העיתונות בישראל לעסוק בעניין (תעודה 145).
אולם אי-אפשר היה להפסיק את הדיון הציבורי בגרמניה, שפרץ בכל עוזו. משבר הנשק היה המשבר הקשה ביותר ביחסי ישראל–גרמניה בתקופה שאנו דנים בה. נוסף על הממד הרגשי, שהיה קיים תמיד ביחסים בין שתי המדינות, הייתה במשבר סכנה לערעור כל המדיניות המזרח תיכונית של גרמניה ושל יחסיה עם ארצות הברית, שהייתה שותפה לעסקה. בעיצומו של המשבר נודע על ביקורו המיועד של ולטר אולבריכט במצרים כשהוא מביא אתו הבטחות לתמיכה כספית ומדינית במדינה המארחת. עיתויו של ביקור זה נתלה כמובן בעסקת הנשק עם ישראל.
בניסיון לשכך את המשבר פרסמו הגרמנים קודם כול את היקף היחסים הביטחוניים בין שתי המדינות, גרמניה וישראל, שלדבריהם הסתכמו ב-200 מיליון מרקים גרמניים בשנה ‘בשנים האחרונות’, וכללו מסירה של נשק, מטוסים ואניות. צוין גם שעסקות אלה נעשו בפיקוחה של ועדה פרלמנטרית מיוחדת שהיו חברים בה ‘אנשי אמון’, נציגי שלוש המפלגות בבונדסטאג (תעודה 145). בכך לא היה די, ולאחר דיונים אחדים החליטו הגרמנים להפסיק את אספקת הנשק ל’אזורי מתיחות’ בכלל ובתוך כך לבטל את העסקה עם ישראל ולהציע לה תמורה כספית בעבור הנשק שלא סופק (תעודה 169).
DR. K. ADENAUER (C), FORMER W. GERMAN CHANCELLOR, REPLYING TO GREETINGS EXTENDED TO HIM BY FOREIGN MIN. ABBA EBAN, LOD AIRPORT.
ההצעה הגרמנית עוררה זעם בישראל. בדיון שהתקיים בירושלים ב-9 בפברואר 1965 הוחלט להודיע לגרמנים שישראל עומדת על ביצוע ההסכם כלשונו, היא איננה רואה את עצמה כנמצאת באזור מתיחות או כנתונה בסכסוך מזוין אלא ‘כחלק מהעם היהודי הנתון לאיומי השמדה מצד שלטון דיקטטורי במצרים’ (תעודה 175). כרגיל במשברים כגון אלה גלש הסכסוך גם לארצות הברית, וחלקים ניכרים מן הציבור היהודי ומנהיגיו התגייסו למען המשך אספקת הנשק לישראל (תעודה 193).
אירועים אלה הביאו את הגרמנים למסקנה שאי-אפשר להמשיך ולנהל את היחסים עם ישראל במסגרת בלתי רשמית והרחק מעין הציבור, ושיש להעמידם על בסיס רשמי וראשית כול לכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל. לשם כך הוחלט לשגר שליח מיוחד לישראל כדי לדון על מכלול היחסים אִתה ובכלל זה אספקת הנשק, פרשת המדענים הגרמנים במצרים, הסיוע הכלכלי שהתנהל עד אז בסודיות ובצורה בלתי רשמית, והכוונה להחיל התיישנות על פשעי הנאצים.
בישראל היו בתחילה ספקנים באשר לצעד זה, אם אמנם יביא שינוי מהותי ביחסים עם גרמניה, וחששו כי השליח לא יבוא עם הצעות חדשות אלא יחזור על הצעות קודמות שכבר נדחו בעבר (תעודה 212), אך עד מהרה הבינו כי יש כוונה לקיים דיונים של ממש. ואכן הדיונים עם השליח הגרמני בירנבאך, שהתקיימו בחודש מארס, היו ענייניים ומהותיים. הם הקיפו את מכלול היחסים בין גרמניה לישראל והגיעו לסיומם בחליפת מכתבים בין הקנצלר ארהארד לראש הממשלה אשכול, ועל סמך אותם מכתבים הודיעו שתי המדינות על כינון יחסים דיפלומטיים, על העברת יתרת הנשק בהתאם להסכמים שנחתמו, על מאמצים שעושה גרמניה במסגרת החוק שלה לסיים את פרשת המדענים בגרמניה ועל הכוונה לפתוח במשא ומתן עם ישראל על עתיד הסיוע הכלכלי, שניתן עד אז בצורה בלתי רשמית (תעודה 246).
5. הסיוע הכלכלי לישראל
בדומה ליחסים הביטחוניים, תחילתו של הסיוע הכלכלי הגרמני לישראל בשיחת בן-גוריון-אדנאואר בניו יורק ב-14 במרס 1960. במהלכה של אותה שיחה ביקש בן-גוריון שגרמניה תעניק לישראל בעשר השנים הבאות מלווה בן 40–50 מיליון דולרים בכל שנה לסיוע בקליטת עולים ולפיתוח הנגב (ראו תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל, י”ד: 1960, ירושלים 1997, תעודות 214, 215).
על יסוד אותה שיחה, ואף שלא נחתם שום הסכם בכתב, העניקה גרמניה תשלומים על חשבון סכום זה שהסתכמו ב-140 מיליון דולרים בשנים 1962–1964 (תעודה 342).
המלווה עצמו, התשלומים שהועברו והשימוש שנעשה בהם נשמרו על פי דרישת אדנאואר בסוד כמוס. בלשון העוסקים בכך, ושנער בראשם, נקרא המלווה ‘העניין’, וכדי למנוע הדלפה הועברו התשלומים דרך הבנק לפיתוח ולשיקום בפרנקפורט ולא בצינורות רשמיים של ממשלת גרמניה. ככל הידוע נכנסו התשלומים לתקציב הפיתוח של ישראל ושימשו להשקעות בתשתית, בעיקר בנגב.
בעקבות חליפת המכתבים בין הקנצלר ארהארד וראש הממשלה אשכול וכינון היחסים עם גרמניה (תעודה 246) פתחו הצדדים במשא ומתן לסיוע כלכלי לישראל. הדיונים היו ממושכים וקשים. במהלכם התברר לצד הישראלי שהגרמנים קבעו לעצמם כמה כללי יסוד בעניין הסיוע לישראל וזה עיקרם: (1) לא יהיו עוד הסכמים חשאיים והסיוע יינתן בגלוי בהתאם לתנאים של הסיוע הגרמני לארצות מתפתחות; (2) הסיוע יינתן בעיקרו למיזמים של בניית תשתית; (3) הסכם הסיוע יהיה מתמשך, דהיינו לא יהיה צורך במשא ומתן כולל בכל שנת תקציב; (4) לאחר סיום נאות וחד-פעמי של ההתחייבויות הגרמניות לסיוע הביטחוני שהופסק לא יינתן עוד תשלום עבור סיוע ביטחוני.
הדיונים על הסיוע הסתיימו במאי 1966, ובסופו של דבר קיבלה ישראל סכום של 160 מיליון מרקים גרמניים, מהם ניתנו 20 מיליון במענק (תעודה 365). הסיוע נועד למיזמים של תשתית, בעיקר להקמת רשת טלפונים ולשיכון. בהתאם להבטחה ניתן סכום דומה גם ב-1967 בלי שהיה צורך במשא ומתן ממושך.
6. התקשרות בין ישראל למדינות השוק המשותף
פרשה בפני עצמה בתחום הכלכלי היה ניסיונה של ישראל לגייס את גרמניה לתמיכה במאמצים להשתלב בשוק המשותף. בשנים אלה הלכה וגברה ההכרה בצמרת הכלכלית והמדינית של ישראל שהתקשרות כלשהי עם השוק המשותף חיונית לעתידה הכלכלי של ישראל. העניין נדון בפגישת שרי האוצר של ישראל ושל גרמניה – לוי אשכול ולודוויג ארהארד – שהתקיימה במרס 1962. אשכול ביקש סיוע גרמני לחתימת הסכם התקשרות עם השוק. ארהארד השיב שמהלך כגון זה יש בו סכנה, משום שתשובה שלילית תהיה בעלת השלכות פוליטיות ארוכות טווח. הוא הציע במקום זאת פתרון ביניים: טיפול בבעיות דוחקות באמצעות הסדרים מיוחדים (תעודה 36).
תשובה זו לא הניחה את דעתה של ישראל, שכיוונה להסדר כולל עם השוק. ביוני 1962 שלח בן-גוריון מכתב אל הקנצלר אדנאואר שהיה מוקדש כולו לעניין השוק. אדנאואר השיב בקצרה וברוח חיובית שהוא סבור שכריתת הסכם מסחרי בין ישראל לבין השוק המשותף היא אכן בת ביצוע, אך בינתיים יש למצוא דרך להקלת קשרי המסחר באמצעות ביטול ההגבלות הקיימות בסחר המשותף (תעודות 43, 46).
כשנה וחצי לאחר מכן, כאשר גם אשכול וגם ארהארד שימשו ראשי ממשלה, חידש אשכול את בקשת ישראל להסכם התקשרות עם השוק. ארהארד השיב שלצערו אין הוא רואה בנסיבות הקיימות אפשרות של התקשרות של ישראל עם השוק מכיוון שדיון בבקשה הישראלית יביא מדינות אחרות מחוץ לאירופה להגיש בקשות דומות. הוא הודה שהמגעים שהתקיימו עם ישראל עד אז לא התנהלו בצורה משביעת רצון ולכן גרמניה כבר ביקשה את שותפותיה להנהיג ליברליזציה ביבוא מוצרי היצוא העיקריים של ישראל. כמו כן הודיע שגרמניה תתמוך בביטול המכסים על מוצרים שעברו תהליכי אשפרה ונוצרו מחומרי גלם שמקורם בארצות השוק (תעודות 106, 108).
הבטחותיו של ארהארד לא התממשו מיד ועניין ההתקשרות נותר על סדר היום של יחסי ישראל גרמניה בשנים הבאות. בדרך כלל גרמניה נתנה לישראל את תמיכה יציבה ביותר ביחסיה ובבקשותיה עם הקהילייה הכלכלית האירופית.
7. קשרי תרבות ומדע
בתקופה הנסקרת כאן הלכו והתהדקו הקשרים היום יומיים בין גרמניה לישראל. הדבר התבטא ביחסי סחר, בקשרי תיירות (בדרך כלל ביקורי ישראלים בגרמניה), או בבואן של קבוצות מאורגנות של גרמנים לישראל ובקשרים בין מוסדות חינוך ומדע. חשיבות מיוחדת נודעה לסיקור העיתונאי של הנעשה בגרמניה ושל יחסי ישראל–גרמניה בעיתונות הישראלית. עיתוני ישראל הקפידו לשלוח לגרמניה כמה מטובי כתביהם ואלה התערו במציאות הגרמנית וגילו בה התמצאות רבה.
קשרים אלה התקיימו והלכו והתהדקו על אף ההגבלות הנוקשות שהטילה ממשלת ישראל על קיום קשרים תרבותיים וחינוכיים עם גרמניה. הגבלות אלה אסרו כליל הופעות בידור של ישראלים בגרמניה ושל גרמנים בישראל והגבילו מאוד לימודים של סטודנטים ישראלים בגרמניה. על הגבלות אלה פיקחה ועדת שרים מיוחדת לענייני קשרי תרבות עם גרמניה (תעודות 27, 28). פרשה בפני עצמה הייתה קשרי המדע בין שתי המדינות שראשיתם ב-1959, עם הגעתה של משלחת גרמנית למכון וייצמן ושלושת מיליוני המרקים שהעבירו הגרמנים למכון לצורכי מחקר בעקבותיה ביקור המשלחת.
לאחר כינון הקשרים הדיפלומטיים עם גרמניה היה נהיר לקובעי המדיניות הישראלית שאי-אפשר עוד להמשיך במתכונת זו של יחסים בתחומי המדע והתרבות, מה גם שהשגריר הגרמני קבע ככל הנראה את הנורמליזציה ביחסי התרבות כאחת המטרות החשובות של היחסים עם ישראל. בהתאם לכך, וברוח היחסים החדשים שנוצרו בין שתי המדינות, הורה שר החוץ להניח למציאות לקבוע את גבולות המותר והאסור. פירוש הדבר שההגבלות שהוטלו בעבר הפכו לאות מתה, והוועדה המיוחדת שהוקמה לצורך העניין סיימה את פעולתה (תעודה 430).
8. מלחמת ששת הימים
כשהחלה שנת 1967 נכנסו יחסי ישראל–גרמניה לתלם של רשמיות וקביעות. האופי החשאי או הבלתי רשמי של היחסים והאווירה המשברית שאפפה אותם בעבר התפוגגו. עניינים ‘רגילים’ שהם בדרך כלל תוכן יחסי החוץ בין מדינות, הלכו ותפסו את מקומם, ביניהם – קשרי תרבות ומדע, התקשרותה של ישראל לקהילייה האירופית, שאלת גבולותיה של גרמניה ובעיית מזרח גרמניה, וכמובן – המצב הנפיץ במזרח התיכון.
מלחמת ששת הימים העמידה את שתי המדינות במבחן. גרמניה, לצד מדינות רבות אחרות, תמכה בישראל. לקראת המלחמה, כשהתעורר צורך דחוף בישראל באספקה של מסכות גז, גרמניה היא שנחלצה לעזרת ישראל ובמחווה עתירת סמליות סיפקה את הדרוש (תעודות 415, 416).
פרשת יחסי ישראל–גרמניה מאירה כמה צדדים באופיים המיוחד של שירות החוץ ושל יחסי החוץ של ישראל בשנים הראשונות לקיומה, על ליקוייהם ועל יתרונותיהם. שליחי ישראל באו לארצות כהונתם כשהם מעורים היטב ברקע התרבותי, ההיסטורי והמדיני של מקום שליחותם, לא מעטים מהם היו יוצאי הארצות שהם נשלחו לכהן בהן. דבר זה אמנם הקל עליהם להשתלב במרקם המקומי וליצור קשרים רבים במישור הציבורי ובמישור הבלתי פורמלי, אך בה בעת הם התקשו להבין את המציאות המשתנה ואת האופי המתחדש של מדינות אלה ולהסתגל אליהן. תופעה זו בלטה במיוחד ביחסים עם מדינות מזרח אירופה אך נראתה גם בגרמניה. נציגי ישראל בגרמניה ראו את עצמם קודם כול כתובעי עלבונה ורכושה של יהדות גרמניה שנכחדה, והרבו לפרוט על רגשות האשמה של הגרמנים, אך לא תמיד הפנימו שהם משרתים במדינה גרמנית חדשה, שבמקרים רבים רצתה לשכוח ולהשכיח את העבר, ובאותה עת גיבשה מדיניות גלובלית משל עצמה, שעיקרה השתלבות באירופה, יצירת קשר מיוחד עם ארצות הברית, ייצוב מעמדה הכלכלי והתרבותי של גרמניה בעולם ובמיוחד – יחס מלא רגישות לשאלת האיחוד מחדש של שתי הגרמניות. כל אלה חייבו איזון בין דרישות ישראל לבין האווירה המדינית והציבורית שבגרמניה, איזון שלא תמיד נשמר מצדם של הישראלים.
נספח 1
נספח 2
נספח 3
נספח 4
נספח 5
תעודות מוקלדות ינואר-אפריל 1965
נספח 6
תעודות מוקלדות אפריל-דצמבר 1965
נספח 7
