ג.1 | נתיבי העלייה בשנים 1980 - 1981
בישיבת הממשלה שהתקיימה באפריל 1984 דיווח אפרים הלוי, ראש אגף ביצור במוסד (שעסק בהגנה על קהילות יהודיות בעולם ובסיוע להעלאת יהודים מארצות מצוקה), על פעילות המוסד להעלאת יהודי אתיופיה בשנים 1980 – 1981: כבר בשלב מוקדם הגיעו אנשיו למסקנה שעלייה ישירה מאתיופיה אינה אפשרית. עם זאת, הם מצאו דרכים להוציא את היהודים מאתיופיה לסודן ולטפל בהם שם. הם התרכזו באזור גדאריף במרחק מאות קילומטרים מחרטום הבירה. למרות שדרכי התעבורה הקשות בין גדאריף לחרטום נמצאו תחת פיקוח מתמיד, הצליחו אנשי המוסד להעביר בלילות את היהודים לחרטום. משם, בעזרת נציגים של ארגונים בינלאומיים, הצליחו להוציא במהלך 1980 – 673 יהודים. אולם במאי 1981 התפתחה בדרך לחרטום תקרית עם כוחות ביטחון סודניים, וכתוצאה מכך נחסם זמנית ערוץ זה. אז הוחלט במוסד על מבצעים עצמאיים עם צה"ל. הלוי סקר את המבצעים על מורכבותם הרבה ואת הסיוע שהוגש ליהודים במחנות. מסמכים רבים בתיקי משרד החוץ (חצ-8720/11, חצ-8720/13 ) מלמדים על הפניות של נציגי ישראל למדינות בהן פעלו, בבקשה לספק מסמכי נסיעה ואשרות ליהודים ששוהים במחנות בסודן, מתוך מכסת האשרות שיעדו לפליטים. חלק ממדינות אלו הסכימו לסייע בתנאים של סודיות, כדי לא לפגוע ביחסיהן עם מדינות ערב.
ב-1981 חלה הידרדרות במצב היהודים באזור גונדר, לאחר שכוחות של ממשלת אתיופיה חזרו והשתלטו על המחוז. המושל, רב-סרן מלקו, גילה עויינות כלפי היהודים, וניסה לכפות מדיניות של ביטול הזהות העצמית של המיעוטים. בקיץ 1981 מלקו אף סגר את מוסדות אורט (ראו דוח מסכם של הפעיל האמריקני בארי וייס ( "דוד ג'ורדן"), 1983, בתיק ג- 7031/7 עמ' 16-2). יהודים שביקשו לברוח לסודן וקרובי משפחותיהם, נעצרו וחלק מהם עונו. בסוף השנה החריפה מלחמת האזרחים באתיופיה והאוכלוסייה, שסבלה ממדיניות ההרעבה של השלטון באזורים שבשליטת המורדים, החלה לעזוב את אזורי הלחימה. חלקם הגיעו לגונדר, נישלו את היהודים מהאדמות שקיבלו ובזזו את רכושם. ההרעה במצב יחד עם הכמיהה התמידית לירושלים הביאו יהודים רבים לצאת לדרך הקשה לסודן. הם יצאו בקבוצות מאורגנות בהדרכת אנשי הקומיטי (ועד פעילים בני הקהילה שפעלו בחשאיות בקרב היהודים במחנות בסודן בארגון העלייה ובחלוקת כספים). בדרך סבלו ממחלות, מהכשת נחשים, מתנאי מזג אוויר קשים וממחסור במים, מירי ושבי בידי חיילי הממשלה ומהתקפות מצידם של צועדים אחרים, התקפות שכללו אונס נשים וביזה של מזון. חלק מהמדריכים, שנשכרו כדי להורות את הדרך, נטשו את הצועדים או הסגירו אותם לצבא ולפורעי חוק. ניתן ללמוד על כך מדיווחים של אנשי מוסד בתיקי השר מרדכי בן-פורת, שהופקד על נושא העלייה בסוף שנת 1982 ומפניותיהם הרבות של בני העדה בישראל לחברי הכנסת ולשרי הממשלה. תיעוד ייחודי נמצא בדפי העד לנספים בדרך לישראל, שנאספו במשרד ראש הממשלה במסגרת פרויקט הנצחה ליהודי אתיופיה (ראו פרסום על מפעל דפי העד באתר ארכיון המדינה).
עדות על התינוקת וורנקנש בת דהייה וירצ'ו שנפטרה בסודן בשנת 1981, תיק ג 17846/120
חלק מסיפורי המסע תועדו גם בראיונות מוקלטים בווידיאו.
בתקופה זו הייתה סודן נתונה במשבר כלכלי, ועדיין היה מצבה טוב ממצבן של שכנותיה, ולכן התנקזו אליה פליטים רבים מהמדינות השכנות. על אף התנאים במחנות הפליטים ומאמצי השלטונות למנוע צאתם של פליטים מהמדינה, גרמו ידיעות, על כך שיהודים הצליחו לצאת מסודן לאירופה ומשם לישראל, למשפחות נוספות באתיופיה לחצות את הגבול לסודן, ומספר היהודים במחנות הלך וגדל.
