עדות נוספת שמצביעה על פערי התרבות ועל הקושי של הקולטים להבין את הנקלטים, היא עדותו של של שמעון אביזמר (שאער), שליח הסוכנות למחנה חאשד, בפני ועדת כהן-קדמי (תיק פרוטוקול 23 באוקטובר 1996, עמודים 1 – 97). אביזמר עלה מתימן ב-1935, ואין אפוא טוב ממנו כדי להעיד על הבעיות שיצרו חוסר ההכרות את עולי תימן מצדם של הצוותים שטיפלו בהם בישראל.
כשהעיד על יחסם של הרשויות לעולים, טען אביזמר שהטיפול לא היה ראוי ושהמקור לכך נבע מחוסר ההכרות ובלשונו: "כשלא מכירים לא מעריכים. כשלא מכירים לא מוקירים"
מרגרינה או סאמנה – דוגמה לאי הבנה של העולים החדשים
בעדותו המפורטת מביא אביזמר דוגמה משעשעת לחוסר ההבנה ואולי חוסר ההתחשבות בעולים החדשים מתימן (עמודים 66 – 67).
בתימן נהגו לאכול ולבשל עם סאמנה – חמאה מזוקקת (תוצר של חמאה מבושלת בה מסירים חלבון וסוכר חלב. הנה מתכון להכנה למעוניינים). בישראל היה מקובל להשתמש במרגרינה – תחליב של מים ושמן צמחי, שהייתה קלה יותר להכנה בישראל של שנות הצנע. העולים החדשים לא הכירו את המרגרינה ומצאו אותה דוחה (גם הסופר אלי עמיר בספרו "מפריח היונים" מספר על העולים מעיראק שלא היו מסוגלים לאכול את המרגרינה שניתנה להם במחנות העולים).
אביזמר מספר שפנה למנהל מחלקת המזון במשרד המסחר והתעשייה, אבינועם הלוי, בבקשה לספק לעולים סאמנה. הלוי ענה לו: "אם אני אתן להם סאמנה ולא מרגרינה, מה יהיה עם מיזוג גלויות? מיזוג גלויות יתפורר אם הם לא יתרגלו למרגרינה"… זאת למרות שסאמנה יכולה הייתה להיות פתרון תזונתי מצוין לתקופת הצנע – היא בעלת ערך תזונתי גבוה ממרגרינה, ובעלת יכולת שמירה לזמן ארוך מחוץ למקררים, שכידוע לא היו בנמצא באותן השנים.
