בינואר 1949 נפתחה בבית החולים רמב"ם מחלקת ילדים' בהנהלתו של ד"ר יוסף בר-חי. הרופאה הראשונה בצוות היתה ד"ר אמסטר. היא עבדה שם עד 1953. ב-10 באוקטובר 1996 היא העידה בפני ועדת כהן-קדמי (ראו תיק  הפרוטוקול , עמ' 146-68). לדבריה, מצב הילדים שהגיעו למחלקה היה רע מאוד: "היו קוראים לי לחדר המיון והיו 10-8-6-5 באו בבת אחת. חולים מאוד. במצב קשה מאוד" (עמ' 74). "אחר כך הייתה מגפה באותה תקופה. מגפה של שיתוק ילדים" (עמ' 77).

"אני הלכתי לחדר מיון, והסתכלתי על הילדים… [הם] היו במצב כל כך קשה שתכף התחלנו לתת להם אינפוזיות וטרנספוזיות וכל מיני טיפולים… המחלה הכי נפוצה היו השלשולים, זיהומים דיזנטריה, וסלמונלה, כל מיני זיהומים, פרה-טיפוס. וילדים היו מיובשים, ורזים מאוד… הטיפול היה לתת עירויי נוזלים" (עמ' 79).

%d7%9c%d7%9b%d7%99%d7%93%d7%94

כשנשאלה האם הטיפול הצליח ענתה ד"ר אמסטר: "לא. … הם לא הבריאו… לילה אחד נפטרו לי שישה ילדים… [ה]רוב היו מתימן. את הלילה הזה לא אשכח" (עמ' 80).

NOURISHING FOOD IS THE BEST MEDICAL TREATMENT FOR THIS LITTLE CHILD WHO IS BEING FED BY NURSE YEHUDIT STERN AT THE HAIFA GOVERNMENT HOSPITAL.

האחות יהודית שטרן מאכילה תינוק בבית החולים רמב"ם, פברואר 1949, לע"מ

מה עלה בגורל הילדים שהחלימו?

נקודה נוספת שציינה ד"ר אמסטר היא שלא תמיד ידעו כראוי את שמות הילדים: "שמות הייתה בעיה גדולה… לכל ילד [תימני] היו המון שמות. לא ידענו בכלל מה השם משפחה ומה השם הפרטי".

בעיה זו הוחרפה כי באותה תקופה (בניגוד להיום) ההורים מיעטו להגיע לבית החולים: "את ההורים בכלל לא ראינו" (עמ' 78). ילדים שנרפאו נשלחו לבתי הבראה (למשל אמנה בחיפה) – אך היא לא ידעה מה אירע לילדים לאחר מכן.