גנז המדינה סופד:
דר’ שמואל (סטפן) קרקובסקי הלך השבוע לעולמו, בדיוק עשרים וחמש שנה לאחר שפרש לגמלאות מניהול ארכיון יד ושם.
התחלתי לעבוד איתו בקיץ 1992, כאשר הוא וצוותו חנכו אותי כמחליפו. לא למדתי קודם ארכיונאות, הכרתי ארכיונים רק כחוקר, וגם זה רק במשורה. בהמשך למדתי בצורה מסודרת, אבל הוא כבר הספיק ללמד אותי. שתפקידו של הארכיונאי לתעד את המסלול שעברו המסמכים מיצירתם עד לארכיון, לשם ביצור האותנטיות שלהם. שההקשר, ובעיקר התיק, חיוניים. איסוף מסמכים לתוך תיקים חדשים היא פעולה שמותרת לחוקר אבל אסורה לארכיונאי כי היא מנתקת את התעודות מהקשר יצירתם. שלעולם ארכיונאי לא יותיר מתכת – סיכות, או משפדים – בתוך תיק ארכיוני, שהרי ארכיונים שומרים מסמכים לדורות, ומתכת מחלידה תחילה ומכרסמת במסמכים אחר-כך. שבנסיבות מסויימות מותר לארכיון לייצר תיעוד חדש משל עצמו, בדמות ראיונות עם בני התקופה, אבל חובתו לזכור שעדים הם בני אדם, וזיכרון הוא יכולת אנושית מתעתעת. למען האמת, כשהמשכתי לעבוד איתו הבנתי שגם עובדות הרשומות במסמכים היו בעיניו חשודות. העובדה שמשהו כתוב מוכיחה בעיקר שהוא כתוב, לא שהוא כל האמת. שאסור לארכיונאי לחוות דעתו הסובייקטיבית על המסמכים שהוא אוצר. בניית דעה היא משימתו של החוקר, לא הארכיונאי. פסגת מאווייו המקצועיים של הארכיונאי היא להוציא קטלוגים מדוייקים שידריכו את החוקרים אל התיקים הנחוצים להם – וזאת מבלי שקרא בעיון את התיקים אלא רק עבר עליהם בצורה מושכלת. Querlesen, הוא כינה זאת: לקרוא באלכסון. אין לארכיונאי זמן מספיק בחיים לקרוא בעיון.
בכל השנים שחלפו, ובכל הארכיונים שביקרתי, מצאתי ארכיונאים שנהגו כמוהו, אבל לא מצאתי קבוצה של ארכיונאים מקצועית יותר מן הקבוצה שדר’ קרקובסקי בנה סביבו בארכיון יד ושם.
את תרומתו המקצועית החשובה ביותר הוא תרם לי על דרך השלילה.
בארכיון יד ושם היו כבר אז עשרות מיליוני עמודי תיעוד, בעשרות שפות, ובמגוון סוגים, והוא הכיר את כולם. טוב, לא כל עמוד ועמוד, כמובן, אבל כל חוקר שהיה מגיע אליו להתייעצות מעבר לשירות הטוב של הדסה מודלינגר באולם הקריאה, קיבל הכוונה מועילה. “אם זה מה שאת מחפשת, אז בחטיבה הזאת תמצאי חומרים שיסייעו לך בזה, ובחטיבה ההיא תמצאי עדויות שיפתיעו אותך, ואפשר לחפש גם באיזור ההוא כי גם שם יש חומרים רלוונטיים”. בתדירות מפתיעה הוא יכול היה אפילו לתאר תיקים קונקרטיים. הבעיה שלי היתה, שהוא קצת ציפה שאתן גם אני את אותו השירות. מה שהיה חסר סיכוי.
הוא גדל במזרח אירופה שבין המלחמות. הוא הכיר את רוב השפות. הוא שרד את השואה, היה קומוניסט בפולין הקומוניסטית וקצין בצבאה, עד שגורש משם ב- 1968 על-ידי משטר אנטישמי. מוראות המאה העשרים היו סיפור חייו. ואני הייתי חף מכל המטענים הללו. לא היה לי כל סיכוי להיכנס לנעליו. אולם הבנתי שגם אחרים לא יוכלו, ושאני בשידפון ידיעותיי מאפיין את כל מי שיבוא אחריו. הסיכוי היחיד שלי להצליח בתפקיד היה להגדיר את מטרותיו אחרת. זה היה אחד ממניעי המיחשוב.
מהותו של ארכיון ממוחשב שאיננו מתבסס על מומחים עצומים שלא ניתן להחליפם, אלא על כל הידע של כל מי שרואה חלק כלשהו של התיעוד, בתנאי שהוא רושם אותו. מומחים גדולים יכולים לתרום תרומה גדולה, עובדים צעירים רבים יתרמו תרומה גדולה אחרת, וציבור רחב, לו רק ייחשף בפשטות ובקלות לחומרי הארכיון, יתרום את התרומה הגדולה ביותר אם תימצא השיטה לאסוף את תובנותיו.
וכך, אולי, עלה בידי למצוא חלופה למה שלא יכולתי לדעת כמוהו.
נוח בשלום, איש טוב.
יעקב לזוביק
גנז המדינה
13 בספטמבר 2018
