אחת מן העדויות הרבות שנשמעו בפני וועדת כהן-קדמי הייתה עדותו של שליח הסוכנות למחנה חאשד, שמעון אביזמר (תיק ג 9750/14, עמודים 1 – 97).
אביזמר (שאער) נולד בצנעא בשנת 1925 (התאריך מעניין מאוד. אביזמר אמר בעדותו כי “נולד בגיל 6 בארץ” והסביר כי בהיותו בן 6, עלתה משפחתו לארץ. כלומר הוא נולד ב 1929 וראה עצמו נולד בארץ ולא יליד תימן. באתר של האגודה לטיפוח חברה ותרבות – מורשת יהודי תימן מציינים את תאריך לידתו כ 1925) ועלה לארץ עם משפחתו ב 1935.
אביזמר נשלח ב 1949 מטעם הסוכנות היהודית והג’וינט לנהל את מחנה חאשד ליד עדן. עדן הייתה עד שנת 1967 מושבה בריטית, ובהסכם עם השלטון הבריטי ניתנה לסוכנות היהודית רשות להקמת מחנה לקליטת היהודים שהחלו להגיע לעדן לקראת עלייה לארץ, החל מסוף 1947 (לאחר החלטת האו”ם על הקמת שתי מדינות בארץ ישראל, ב 29 בנובמבר אותה השנה). יש לציין כי יהודים לא יכלו לעלות לישראל ישירות מתימן, משום שהשלטונות התימניים אסרו על כך וכן משום שבתימן פרצה מלחמת אזרחים לאחר רציחתו של שליט תימן, האימאם יחיא (שיחסו ליהודים היה סובלני) בפברואר 1948.
מחנה חאשד, השוכן 30 קילומטר ממזרח מעדן, הוקם לקליטת כ 1000 עולים, אך עתה זרמו אליו אלפי עולים. רובם הגיעו במצב של תשישות ובחוסר כל, לאחר מסע רגלי ארוך ולאחר שרבים הותקפו ע”י שודדים שגזלו מהם את רכושם ומזונם. במחנה, מספר אביזמר, לא היה דבר למעשה. היו סוכות שהוקמו ממחצלות וכמה בנינים קטנים ששימשו כמרפאה ומשרדים. המחנה הוקם עוד ב 1943-44, כאשר החל גל עלייה מתימן. העלייה התאפשרה משום שלסוכנות היו סרטיפיקטים לעלייה לישראל שכבר לא הייתה יכולה לתת לעולים מאירופה. הסוכנות והג’וינט נסתייעו בקהילת יהודי עדן בקבלת העולים ואחזקתם במחנה (שכונה מחנה “גאולה”). המצב הסתבך בסוף 1947 כאשר גלי העלייה מתימן החלו להתגבר וקהילת יהודי עדן נפגעה קשות בפוגרום שבוצע בה בתחילת דצמבר 1947. יהודי עדן הפכו בעצמם לפליטים.
משפחה תימנית בדרכה למחנה המעבר של הג’וינט ליד עדן (זולטן קלוגר – וויקישיתוף)
אביזמר מתאר את התנאים הקשים במחנה – באמצע המדבר הנורא, כהגדרתו, בו אין דבר לתת לציבור היושב וממתין לעלייה מלבד ספרים לקריאה. אביזמר מתאר כי למחנה הגיע משלוח ספרים שהיה מיועד לעולים בקפריסין. מאחר והמחנות בקפריסין החלו להתרוקן עם עלייתם לארץ של היושבים בהם, הגיעו הספרים למחנה חאשד והם כללו בין השאר ספרים באידיש (אביזמר מזכיר את הספר “צאנה וראינה“)… עולי תימן, שהאות העברית הייתה קדושה בעיניהם, לא ויתרו על הספרים הללו, על אף שלא יכלו להבינם…
אביזמר טען בעדותו כי לא ראה ולא נתקל במקרים של העלמת ילדים, לפחות לא כשהיה במחנה חאשד (את גניבת הספרים מעולי תימן הוא אישר). הוא טען כי הגורמים הקולטים את העלייה לא היו מוכנים לקראתה ולא ידעו איך להתמודד עם השוני התרבותי ביניהם לעולים החדשים, במיוחד מעולי תימן. למרות שטען כי לא ידע על העלמות ילדים ממחנה חאשד וממחנות העולים בארץ, טען אביזמר כי על הוועדה למצוא את התשובה ולפתור את התעלומה הכואבת.
