ממשלת גולדה מאיר וועדת אגרנט

בסיום הלחימה של מלחמת יום הכיפורים עמד צה”ל בזירה הסורית  במרחק טווח תותחים מפאתי דמשק, ובדרום נפרסו כוחותיו לאורך החלק הדרומי של הגדה המערבית של תעלת סואץ, כיתרו את הארמיה השלישית המצרית וניצבו בקילומטר ה-101 על כביש סואץ – קהיר. אולם ההישגים הצבאיים המרשימים האלו לא הכהו את תחושות הדכדוך בציבור לנוכח האבדות הכבדות, המספרים הגבוהים של  השבויים והנעדרים וצהלות הניצחון שנשמעו בצד הערבי. רבים עסקו בשאלה איך הופתענו בפתיחת המלחמה ומדוע הצבא לא היה מוכן כראוי לקרבות? הדרישה לחקור ולקבל תשובות על השאלות האלו נשמעו בכנסת, בתקשורת ובציבור.

רבים סברו שעם סיום הלחימה יקבע מיד המנגנון שיחקור את השאלות האלו, אולם לא כך קרה. הממשלה הפנתה תחילה את עיקר מאמציה למהלכים המדיניים שהחלו כבר בעיצומם של הקרבות. ב-31 באוקטובר יצאה ראש הממשלה גולדה מאיר לביקור מדיני חשוב בארצות הברית, ודנה עם מזכיר המדינה קיסינג’ר ועם הנשיא ניקסון בתוצאות המלחמה ובמהלכים המדיניים שיבואו בעקבותיה. בימים שנעדרה מן הארץ הלכו וגברו בישראל התביעות לחקור את  “מחדל” מלחמת יום הכיפורים. עם שובה מארצות הברית נפגשה גולדה ב- 6 בנובמבר 1973 שוב עם עורכי עיתונים.  בדומה לדבריה ב-28 באוקטובר היא בקרה את הלחץ הרב להקמת ועדת חקירה מיד ואת התאווה לעריפת ראשים. היא הסכימה שיש מה לחקור ואמרה: “אני יודעת שזה לא יכול לעבור ככה סתם. אבל האם צריך לעשות זאת עכשיו? מיד?”. עורכי העיתונים השיבו כי העיתונות מביאה את הלכי הרוח בציבור שהממשלה אינה ערה להם מספיק.

 

1. דיון ראשון בהקמת הוועדה, 11 בנובמבר 1973

גולדה התלבטה לגבי הקמת הגוף החוקר. היא קיימה מספר התייעצויות עם היועץ המשפטי לממשלה, מאיר שמגר, והחליטה להקים בתוך זמן קצר ועדת חקירה ממלכתית. אולם דומה שלא אצה לה הדרך. ב-8 בנובמבר יצאה ראש הממשלה שוב לחו”ל והפעם ללונדון לכינוס של ראשי מדינות האינטרנציונל  הסוציאליסטי. בהיותה בלונדון דנה הממשלה ב-11 בנובמבר לראשונה בסוגית חקירת המלחמה. סגן ראש הממשלה יגאל אלון מסר לשרים “כי בדעתה [של ראש הממשלה] להביא לדיון בממשלה בהקדם את עניין חקירתם ובדיקתם של נושאים הקשורים למלחמה, הראויים לבדיקה”. אחריו מסר הרמטכ”ל דוד אלעזר (דדו) שצה”ל יתחיל בעריכת תחקירים וסיכומים של פעילות צה”ל במלחמה. דדו התייחס בדבריו לשמועות ולרינונים, וכמו כן לביקורות שהשמיעו מפקדים בכירים במילואים. הרמטכ”ל קבע שיש דברים רבים שצריך לחקור, אך בניגוד לטענות הצבא כן היה בכוננות לפני פרוץ הקרבות והמלחמה ככלל נוהלה כהלכה:

דדו דחה את הטענות על כך שצה”ל לא הכיר את סוגי הנשק החדשים שהופיעו בזירה ואת שיטות הלוחמה של המצרים והסורים (דברי דדו המלאים עמ’ 22-17).

למרות דבריו של אלון לא התאפקו כמה שרים ונתנו להבין שכשיתקיים הדיון עם ראש הממשלה, יש בדעתם לשאול אותה שאלות קשות לגבי אי שיתוף חברי הממשלה במידע שהיה ערב במלחמה. השר משה קול אמר:

 

(לפרוטוקול המלא של הדיון ראו ארכיון המדינה א-4261/3 ישיבת ממשלה).

 

2. דיון שני בהקמת הוועדה, 18 בנובמבר 1973 – “לזרוק קודם כל את ראש הממשלה ושר הביטחון לכלבים….? זה לא יהיה”

שבוע לאחר מכן, ב-18 בנובמבר, הביאה ראש הממשלה בפני השרים הצעה להקים ועדת חקירה ממלכתית על פי חוק ועדות החקירה שימנה נשיא בית המשפט העליון. היא  הסבירה את החלטתה למנות ועדת חקירה כזו ברצונה לשמור על חשאיות החקירה וכדי “שיהיה זה פורום שבלי רחמים ובלי כל פניות צדדיות, ייחקר בו הדבר לגופו ויוגד בו כל מה שיש להגיד”. אם תוקם ועדת חקירה, אמרה, לא יתקיים דיון בממשלה על בירור נסיבות המלחמה, גם משום שישיבות הממשלה הפכו למקור בלתי פוסק של הדלפות. [דברי גולדה עמ’ 4-2]

אולם מלחמת יום הכיפורים וכשליה החלישו גם את מעמדה של גולדה בקרב שרי ממשלתה. היה זה למעשה הדיון הראשון שניהלה הממשלה על המלחמה, וכמה שרים חיכו לרגע כדי לבוא בחשבון עם ראש הממשלה.  במשך שנים מידרה ראש הממשלה את מרבית שריה מרבים מענייני הביטחון הרגישים והדבר עורר התמרמרות. כבר בימי המלחמה העלו כמה שרים תמיהות מדוע לא שותפו בדיונים על המידע הביטחוני שהיה לפני פריצתה. עתה,  למרות שהדבר לא עמד על סדר היום, החלו כמה שרים מהשותפות בקואליציה למתוח ביקורת חריפה על התנהלותה של ראש הממשלה בימים ובשעות שלפני פרוץ המלחמה ועל המידור שהנהיגה כלפי מרבית השרים. משה קול אמר:

 

 

במוקד הטענות עמדה ישיבה דחופה שזמנה גולדה מאיר בצהרי ה-5 באוקטובר בלשכתה בקריה בתל אביב ואליו הוזמנו רק חלק מן השרים, ותושבי תל אביב בלבד: “האם עניין סכנת מלחמה הוא עניין להתייעצות של תל אביבים בלבד”, שאל אותה השר קול. על  מליאת הממשלה ולא רק העומדת בראשה היה להחליט אם פותחים במתקפת מנע, המשיך שר התיירות. דבריו של קול היו יריית פתיחה לדיון מאוד נרגש. השרים רצו לדון על המלחמה וחשו שגולדה מונעת זאת בעצם הקמת הוועדה. יוסף בורג שלל את תביעתה של גולדה שלא לדון בממשלה על כשלי המלחמה מכיוון שתוקם ועדת חקירה. בורג תבע ש”נקיים בירור על הדברים הרובצים על לבנו”, והוסיף:

 

נושא נוסף שהעלו השרים היה ניהול חקירה כזו ערב בחירות כלליות לכנסת שעמדו להיערך ב-31 בדצמבר. היו שרמזו כי הבחירה בוועדה חשאית נגרמה מרצונה של הנהגת מפלגת העבודה שהדברים לא יעלו לדיון בציבור ערב הבחירות כדי שלא יחשפו במלואם כשלי המלחמה . השר זרח ורהפטיג אמר:

גולדה השיבה לטענות ברוגז רב. היא חשה שהשרים שדברו מונעים מטעמים פוליטיים ומנסים לנגח אותה ואת שר הביטחון. היא שללה כל תביעה לעריפת ראשים ואמרה:

 

ראש הממשלה הסבירה מדוע לא כינסה את הממשלה בימים שקדמו למלחמה ואמרה:

גולדה הודיעה שתקבל כל מסקנה שתסיק הוועדה גם במישור האישי כלפיה: ‘הדבר הטוב ביותר בשבילי עצמי יהיה שיגידו שראש הממשלה פסולה. אדרבא. אתרום שנת משכורת לכך’.

(דברי גולדה עמ’ 32-30)

לאחר ויכוח ארוך בעניין פומביות הדיון בעניינים שיעלו בוועדה , החליטה הממשלה להטיל על נשיא בית המשפט העליון להקים ועדת חקירה שתמנה חמישה אנשים. הוועדה תחקור את המידע שהיה בימים שקדמו למלחמת יום הכיפורים לגבי אפשרות שתפרוץ מלחמה, ואת ההיערכות וההחלטות של הגורמים הצבאיים והאזרחיים בקשר לכך, וכן את  “היערכותו של צה”ל  למלחמה בדרך כלל, כוננותו בימים שקדמו למלחמת יום הכיפורים ופעולותיו עד לבלימת האויב.”

בכך לא תם הדיון וגולדה השיבה לטענותיהם של השרים, ובעיקר משה קול וזרח ורהפטיג, בעניין מהלכיה בימים שקדמו למלחמה. היא הצדיקה את החלטתה  לא לשתף את כלל הממשלה בדיונים לפני המלחמה, ואת החלטתה להימנע  מפתיחה במלחמת מנע כהצעת הרמטכ”ל. גולדה  כרכה זאת בצורך לקבל עזרה מהאמריקנים שהייתה נמנעת לו פתחה ישראל במלחמה ואמרה:

דברי גולדה עמ’ 58-56

[לדיון המלא בממשלה ראו: תיק א- 4261/3).

ב-21 בנובמבר 1973 הוקמה הוועדה לחקר נסיבות פריצתה של מלחמת יום הכיפורים. בראש הוועדה ישב הד”ר שמעון אגרנט, נשיא בית המשפט העליון, ולצדו ישבו השופט משה לנדוי, מבקר המדינה ד”ר יצחק נבנצאל, והרמטכ”לים לשעבר פרופסור יגאל ידין וחיים לסקוב. ההתמהמהות בהקמת גוף חוקר עוררה ביקורת ציבורית על גרירת הרגליים בתהליך הזה והיא לא נעלמה מעיניה של ראש הממשלה. ב-5 בדצמבר בדיון בישיבת מרכז מפלגת העבודה התייחסה להקמת הוועדה ואמרה: “יכול להיות שאיחרנו בשבוע – שבועיים בהקמת הוועדה”.

לפרק ד – דיון בהרחבת סמכויותיה של ועדת אגרנט