ב-8 בדצמבר 1952 בחרה הכנסת ביצחק בן-צבי לנשיא השני של מדינת ישראל ויומיים לאחר מכן הוא הצהיר אמונים למדינת ישראל ולחוקיה. הנשיא ורעייתו רחל ינאית בן-צבי נכנסו לבית הנשיא בשעה שמאות אלפי עולים התגוררו במעברות, במחנות וביישובי עולים בתנאים-לא-תנאים, במצוקה קשה ובשעה שכלכלת ישראל הייתה נתונה במשבר עמוק. בימים שכאלו יצאו הנשיא ורעייתו נגד מה שראו כחומרנות ורדיפה אחר מותרות בחלקים מסוימים בחברה הישראלית, וביקשו שבית הנשיא ישמש דוגמה לצניעות ולהסתפקות במועט. לא הייתה דמות מתאימה לכך מיצחק בן-צבי; הוא היה ידוע בצניעותו ובסלידתו מרדיפה אחר התעשרות וראוותנות. מקורביו מספרים שנדרשו מאמצים לשכנעו לקנות בגד או זוג נעליים אף אם היו דרושים לו למילוי תפקידו: ‘בגדים יש לי יותר מדי ואני יכול לחלקם בין העניים. אין לי צורך בחליפות נוספות. נעלים יש לי שני זוגות והזוג השני מיותר’, נהג לומר. בן-צבי דחה את הצעת הממשלה למקם את בית הנשיא במשכן מפואר בירושלים, וטען שבימים כאלו, כשרבבות מתגוללים במעברות באוהלים, בפחונים, בבדונים ובצריפונים, ראוי שבית הנשיא ישכון בצריף צנוע. רחל ויצחק תרמו את המגרש שבבעלותם, שנמצא בלב רחביה, ועליו הוקם הצריף שהיה לבית הנשיא. הוא עומד על תלו עד היום ומשמש את ‘יד יצחק בן-צבי’. בן-צבי אף טען שמשכורותיהם של ממלאי משרות ציבוריות בכירות גבוהות מדי ואינן תואמות את מצבה הכלכלי והחברתי של המדינה והחליט לשמש בעניין זה דוגמה אישית. עשר שנים ניהל בן-צבי מאבק נחרץ ומוצלח בוועדת הכספים של הכנסת, שבידיה נתונה הסמכות לקבוע את גובה משכורתו של הנשיא, ומנע את העלאת משכורתו. הוא קיווה שצעד זה יעודד בעלי תפקידים אחרים ללכת בעקבותיו.
אולם לבן-צבי נכון מאבק לא קל בעניין זה. במרס 1954 דנה ועדת הכספים של הכנסת בתקציבו של בית הנשיא ובכלל זה במשכורתו של הנשיא. בישיבה נמסר שהנשיא מבקש להשאיר את משכורתו על כנה כפי שהיא נקבעה לנשיא וייצמן ב-1949, כלומר 5,400 ל”י לשנה – 450 ל”י לחודש. באותה העת כבר היה השכר הזה נמוך משכרם של שופטי בית המשפט העליון ומשכרם של בעלי תפקיד בכירים אחרים. בדיון נחלקו חברי הוועדה לשניים. היו שטענו שאין מדובר באדם פרטי אלא במוסד, ולכן אין להתחשב בדעתו של בן-צבי כי ‘משכורתו של הנשיא צריכה להיות הגבוהה ביותר במדינה’, כדברי קדיש לוז. אחרים טענו שנשיא המדינה הוא סמל וצריך לכבד את בקשתו, ויו”ר הוועדה ישראל גורי טען: “איני סבור שיש בכך משום פגיעה בכבוד הנשיא אם יקבל משכורת נמוכה מזו של ראש הממשלה, אם רצונו בכך’. ניכר שחברי הוועדה לא ראו בכך עניין מסובך במיוחד ודנו בכך קצרות שלוש ישיבות לסירוגין. לבסוף החליטה הוועדה לקבל את ההצעה להשוות את משכורתו של הנשיא למשכורתו של נשיא בית המשפט העליון ולהעמידה על 9,000 ל”י לשנה, כמעט כפול משכרו הקודם.
