שער ראשון- דרכו של יצחק נבון, איש ציבור, רוח ומשפחה

הנציגות הישראלית הראשונה באמריקה הלטינית

עם סיום מלחמת השחרור נקרא יצחק נבון להצטרף למחלקת מזרח תיכון במשרד החוץ. זמן קצר לאחר שהחל בעבודתו קראו לו מנהל המחלקה יעקב שמעוני, ועזרא דנין, שהיה יועץ לענייני ערבים והמזרח התיכון במשרד החוץ, לשיחה. שמעוני ודנין ביקשו מנבון שיצטרף ליעקב צור, המיועד להיות הציר במונטיבדאו, בירת אורוגוואי, ולהקים איתו את הנציגות הראשונה של מדינת ישראל בדרום אמריקה. כששאל נבון מה יהיה תפקידו כמזכיר השני ענו שמעוני ודנין שפרט לעבודה דיפלומטית שגרתית, יצטרך נבון לבחון את האפשרות של פתרון לבעיית הפליטים הערבים ממלחמת העצמאות  בתחומי אמריקה הלטינית. נבון מסביר בספרו כל הדרך שההיגיון ברעיון זה היה ליישב את הפליטים הערבים במושבות שייסד שם הברון הירש במקום היהודים בני המקום שיעלו לישראל, פתרון שלדבריו התברר מהר מאוד כחסר שחר. משהוחלט על מינויו זה של נבון, פנה אליו אלקנה גלי, מנהל המחלקה המדינית במשרד החוץ, וביקש ממנו לייצג שם גם את שירותי הביטחון, וללמוד על הריכוזים הערבים הרבים בדרום אמריקה, על מעשיהם ופעילותם נגד ישראל. גלי ביקש מנבון להתרכז גם במשימה מודיעינית נוספת – לאסוף מידע על פושעים גרמנים נאצים , ופשיסטים אחרים שנמלטו לדרום אמריקה בתום מלחמת העולם השנייה. כאשר כוננו הקשרים הדיפלומטיים בין ישראל וארגנטינה ב-31 במאי 1949, פעל נבון גם משם. הוא עסק בהסברה, במודיעין, במגעים עם הנוער היהודי, בעידוד עלייה, נשא הרצאות ופיקח על הקשר עם משרד החוץ בישראל.

 

אמריקה הלטינית והקמתה של מדינת ישראל

עוד בטרם קמה מדינת ישראל תמכו רוב מדינות דרום אמריקה בהקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל. כאשר החליטה עצרת האו”ם להקים ועדה מיוחדת לענייני ארץ ישראל (אונסקו”פ) היו שלושה מבין תשעה חבריה מאמריקה הלטינית: גראנדוס מגואטמלה, פבריגאט מאורוגוואי וסאלאזר מפרו. בהוותם שליש מחברי הועדה היה להם חלק נכבד בעיצוב המלצות הרוב בוועדה. הנציג האורוגוואי והנציג הגואטמלי הביאו את הועדה להביע את מורת רוחה  מגזר דין המוות שקבעו הבריטים לשלושה מחברי האצ”ל בשל חלקם בפריצה לכלא עכו.  אונסקו”פ המליצה על קץ המנדט והקמת שתי מדינות, על בינאום ירושלים ועל מתן כניסה ל-250 אלף עולים יהודים בתקופת המעבר למדינה. פבריגאט היה הראשון שהעלה בפני הוועדה את רעיון החלוקה (רעיון שהוצג עוד קודם לכן על ידי ועדת פיל ב-1936). בסופו של דבר תרמה אמריקה הלטינית, אשר מנתה בעת ההיא כשליש מבין המדינות החברות האו”ם, קרוב ל-40% מכלל הקולות שניתנו לטובת עיקרון הקמת מדינה יהודית בחלק מארץ ישראל. בלעדי אמריקה הלטינית לא הייתה מתקבלת ההחלטה ההיא. לאחר ההכרזה על מדינת ישראל  היו 11 מתוך 22 המדינות הראשונות שהכירו במדינה – מדינות מדרום אמריקה. בעת ההצבעה על חברותה של ישראל באו”ם –  18 מתוך 39 המדינות התומכות בקבלת ישראל היו מאמריקה הלטינית. נתנאל לורך במאמר על יחסי ישראל ואמריקה האיברית מביא נתונים אלה ומתאר שורה של מהלכים שקידמו את הקמתה של מדינת ישראל וההכרה בה (נ. לורך, יחסי ישראל – אמריקה האיברית עד 1972, משרד החוץ – 50 הנשים הראשונות ,ע’ 723 – 753).

נציגות ישראל והקהילה היהודית

צירות ישראל במונטבידאו הייתה כאמור הראשונה מבין נציגויות ישראל בדרום אמריקה. הציר יעקב צור מספר בספרו “כתב אמנה מס’ 4” על הדיון שהתקיים קודם לנסיעתו בשאלת הקשר עם יהודי המקום, והאם נכון להפריד את המושג ישראל מיהודים אזרחי אורוגוואי, נוכח החשש שקשרים הדוקים מידי  עם הקהילה היהודית עלולים לפגוע בדמותה של ישראל כמדינה עצמאית. אולם כאשר עגנה הספינה שהביאה אותו ואת הצוות שלו למונטבידאו, ולנוכח הקהל העצום של יהודי המקום שקיבלו את פניהם בהתרגשות, נראה היה שעבור יהודי המקום לא היה מקום לשאלה זו. למחרת בואם הדפיס העיתון היהודי במונטבידאו כותרת ענק: “כעבור אלפיים שנה מגיע ציר ישראל לאורוגוואי”. צור מספר שעד מהרה התברר שהקשרים עם הקהילה היהודית עתידים להעסיק את נציגי ישראל לא מעט. תיקי משרד החוץ בארכיון המדינה מעידים על כך. בספרו “כל הדרך” סיפר נבון על התרשמותו וקשריו עם הקהילה היהודית במונטבידאו:

 

אחד הנושאים שהעסיקו את נבון בצירות במונטיבדאו, ולאחר מכן בשאר מדינות אמריקה הלטינית, אליהן התרחבו הקשרים עם מדינת ישראל היה האנטישמיות. דוחות רבים שלו ושל הנציגים הבאים של ישראל בדרום אמריקה עסקו בנושא זה. בדוח מפורט שכתב על האנטישמיות בארגנטינה במרץ 1950 התייחס נבון לחששות של הקהילה היהודית מביטויים של אנטישמיות ומנה קבוצות אוכלוסייה שמעצם מהותן מתנגדות למדינת ישראל או ליהודים – יישובים של גרמנים ופושעי מלחמה, הכנסייה הקתולית, היישוב הערבי, המפלגה הנציונליסטית ובמידה מסויימת הצבא. סיכום זה (שסופו חסר), עם הטיוטות והנתונים שאסף לצורך כתיבתו שמור בארכיון נבון (העמותה להנצחת מורשת הנשיא החמישי יצחק נבון).

 

 

 

דיווחים שוטפים על הנעשה בארצות דרום אמריקה

נבון שלח באופן קבוע למחלקה המדינית של משרד החוץ סקירות על הנעשה באורוגוואי. הוא תיאר את יחסי הפנים, המצב הפוליטי, הכלכלי, קשרי חוץ, היחסים עם ארצות הברית והמדיניות באו”ם (חצ-55/10 ע’ 88, 99, 126, 147 – 150).  הוא דיווח למשרד החוץ גם על האירועים הפוליטיים בארגנטינה והשפעתם על האוכלוסייה היהודית, רתם יהודים מקומיים לדווח לו על אירועים פוליטיים וחברתיים במדינותיהם, כמו העימותים בין המשטר והקומוניסטים בצ’ילה, וכתב סקירות מפורטות על אירועים אלה עבור המחלקה המדינית  (חצ-55/10 ע’ 208 – 210, 212 – 214, 225 – 233, חצ-2324/9 ע’ 504).

 

 

נבון אסף מידע על חברי המשלחת האורוגוואית לאו”ם כדי לאתר בה מוקדי תמיכה. כך דיווח  על פגישה עם חבר המשלחת במטרה להשפיע על הדיונים הפנימיים במשלחת שיבואו לידי ביטוי בהצבעותיהם באו”ם (חצ-56/4 ע’ 130 – 133, 177):

שאלת ירושלים באו”ם

כשהגיע נבון למונטיבדאו הבין שידיעתו את שפת הלאדינו לא מספיקה לו כדי להתמודד עם הספרדית. באוטוביוגרפיה שלו (כל הדרך) הוא מספר שהחליט להשקיע זמן ומאמץ בלימוד השפה. ידיעתו את השפה אפשרה לו לעקוב אחר העיתונים ולהביא לפרסומם של מאמרים שיש בהם פרשנות חיובית ביחס לישראל. כך פעל כאשר סוגיית מעמדה של ירושלים נדונה באו”ם, ועל הפרק עמדה האפשרות  של בינאום. נבון המשיך לדאוג לפרסומם של מאמרים אוהדים גם לאחר שהתקבלה באו”ם ההחלטה על הבינאום (שאורוגוואי התנגדה לה ועמדה לצד ישראל).  במכתב לוולטר איתן במשרד החוץ סיפר נבון על העבודה האינטנסיבית שנעשתה על ידי אנשי הצירות נוכח מאמרים שביקרו את תמיכתה של אורוגוואי בעמדת ישראל. הוא כתב לאיתן גם על הפנייה לעורכי העיתונים, שבתגובה מיתנו את עמדת עיתוניהם, ושלח לו מאמרים שנכתבו בתשובה לעמדת המתנגדים. נבון שיתף את איתן ברושם שלו שרוב המאמרים דווקא אוהדים והקורא הרגיל יתרשם שעמדת ישראל מוצדקת, ויפה עשתה אורוגוואי שתמכה בה (חצ-56/6 ע’ 260, חצ-55/10 ע’ 68 – 73). הוא מספר שסיוע נוסף הגיע מן הסנטור פייסה רייס “שהציע לנו מרצונו הטוב להעלות העניין בסנאט ולהגן על עמדתנו ועמדת אורוגוואי. הכינונו עבורו חומר מתאים לנאומו…ובערב ה-14/12 נשא נאומו בסנאט שהיו לו תוצאות חיוביות והדים מרובים…”:

 

 

במכתב נוסף לוולטר איתן סיפר נבון על שיחה עם נציג אורוגוואי באו”ם, לאחר ההחלטה על בינאום ירושלים. הנציג מק-איקן הדגיש שהמשלחת האורגוואית לא הסתפקה בתמיכה פסיבית אלא פעלה בקרב יתר המשלחות לתמוך בעמדתנו. מק-איקן אף המליץ על פעולת הסברה עמוקה ומקיפה בארצות לטיניות נוספות ועל הסכם  בין ישראל לירדן בעניין ירושלים. עם זאת חש נבון בנימה של התנצלות והצטדקות בהודעת משרד החוץ האורוגוואי בעניין ההחלטה באו”ם. ההודעה אמנם פירטה את הצעת המשלחת האורוגוואית אך לא התייחסה לשאלת הבינאום. בהעדר קרקע יציבה לישראל במשרד החוץ האורוגוואי אין לנו אפשרות להפסיק ולפעול, כתב נבון: “מתחזקת ההרגשה שאין לקבל את תמיכת אורוגוואי כדבר המובן מאליו, בכל תנאי ובכל שעה, וכי יש צורך מתמיד בהסברה ובגיוס דעת קהל אוהדת” (חצ-55/10 ע’ 58 – 60).

איסוף ידיעות על הקהילות הערביות בדרום אמריקה

חלק ניכר מזמנו הקדיש נבון לאיסוף ידיעות על קהילות הערבים בארצות דרום אמריקה, מספרם, אופי הקהילה, פעילות חברתית ופעילות פוליטית וזיקתן לשאלת ארץ ישראל. בקיאותו בשפה הערבית סייעה לו במשימה זו. נבון טען שמלבד איסוף תרומות של כסף לא רב עבור נפגעי מלחמת העצמאות (שלא הגיע ליעדו) ולסיוע לליגה הערבית במלחמתה בישראל – ביתר הפעולות בקרב הקהילות הערביות אין גוון פוליטי והן נושאות אופי פילנתרופי, סוציאלי או עדתי (חצ-55/10 ע’ 137 – 145). ביוני 1949 כתב נבון לאלקנה גלי שניתן לקיים קשר עם הוגי דעה ופוליטיקאים ערבים וכן עם הצירות הלבנונית והמצרית. אבל לשם כך יש לשלוח אנשים לפעילות קבועה בארצות דרום אמריקה השונות:

בנובמבר 1949 שלח נבון למחלקה המדינית סקירה על ניסיון ראשון להקים בצי’לה ארגון כולל שיאחד בקרבו את ערביי כל מדינות יבשת אמריקה. אולם הוא לא צפה הצלחה לארגון: לפי כל הנתונים –  מעטים הם הסיכויים להקמת הארגון הזה: “הן בגלל היו”ר שלו, שיש לו אך חשיבות מקומית, והן מפני שאין לארגון זה כל מטרה לאומית או שאיפה פוליטית לאחד את חבריו. הדבר היחידי העלול לאחדם הוא מוצאם המשותף – ולא סגי בכך. ומה גם שהמושג ‘מוצא משותף’ רחב הוא למאוד: מרוניטים, אורתודוכסים, עלווים, דרוזים, מוסלמי “. הניסיון של הארגון לייצר חזות של פעילות לבנונית סורית הוא אשליה, כתב נבון. האווירה בטקס הענקת מדליות סוריות  לערבים, שפעלו לאיסוף תרומות לנפגעי המלחמה בסוריה, התקלקלה כאשר אחד מנכבדי הקהילה החזיר את המדליה שהוענקה לו בטענה שהוא אזרח ארגנטיני ואין לו הרשות לקבל מדליות ממדינות זרות. עיתון שיצא לאור באורוגוואי על ידי יוצאי לבנון פרסם ידיעה שאגודת הקשרים בין לבנון ואורגוואי החליטה להזמין ללבנון את הפסנתרנית האורוגוואית הנודעת זולמה דה אלוארס. נבון ציין בביטול ששלושה דברים לא ידועים לעיתון: שהפסנתרנית היא ערביה אורוגוואית, שהיא נוסעת בין כך ובין כך ללבנון בעניינים אישיים ושהיא פסנתרנית בינונית למדי (חצ-55/10 ע’ 118 – 120).

בדוח נוסף סקר נבון את העיתונים הערביים היוצאים לאור בארגנטינה. מסקנתו הייתה שרמתם של עיתונים אלה אינה מתאימה למה שקיבוץ כה גדול יכול להשיג, שהעיתונות מופיעה בערבית וספרדית, כי הדור הצעיר אינו קורא ערבית, שמספר המנויים קטן ושמבחינת התוכן משמשת עיתונות זו קודם כל בבואה לחיי הגולה הערבית במקומה ופחות לגבי העולם הערבי ועוד פחות נותנת ביטוי לעניינים ארגנטינים ועולמיים כלליים. הוא גם ציין שהקשר עם המולדת (לבנון וסוריה) התרופף עם השנים. בקשר ליחסיהם עם היהודים, כתב נבון, שעד למלחמת העצמאות גרו היהודים והערבים הסורים והלבנונים באותן שכונות, וחיו חיים של שיתוף. היהודים, שרבים מהם שומרים על נתינותם הישנה הסורית או הלבנונית, אף קיבלו ביחד עם חבריהם את פניו של הציר הלבנוני הראשון לארגנטינה. כיוון שרובם אינם שומרי מצוות ואינם מחוברים במיוחד למסורת היהודית קלה עליהם ההתבוללות, ויש מקרים לא מעטים של נישואי תערובת. מלחמת העצמאות אמנם החריפה את היחסים, אך עם הזמן שבו הקשרים והשתפרו והעיתונות הערבית מרוסנת למדי בנוגע לעניינים יהודיים (חצ-55/10 ע’ 111 – 116). מידי פעם שלח נבון סיכום או תרגום לעברית של מאמרים שהופיעו בעיתונים אלה ושנגעו לישראל, לענייני יהודים ולפעולות של המגבית הערבית בארגנטינה או של הוועד הערבי המרכזי לעזרת פלסטינה (חצ-55/10 ע’ 54, 62):

לאלקנה גלי העביר נבון מידע על הקשרים בין השלטון בארגנטינה ובין נציגים פוליטיים ואנשי רוח ממדינות ערביות המבקרים בה, בעיקר מצרים, סוריה ולבנון, על הקשרים שלהם עם המהגרים ממדינותיהם, על הרקע שלהם ועל מטרת ביקורם, שבחלקה ניסיון לרתום את הגולה הערבית לכינון ליגה מוסלמית עולמית, לשוב אל המולדת ולהשתלב בה ( חצ-55/10 ע’ 16 – 17, 31 – 33, 50 – 52).

 

בסיכום ששלח לאברהם דרפקין, מהמחלקה לאמריקה הלטינית במשרד החוץ, במרץ 1950 כתב נבון שהמהגרים הערבים (ברובם נוצרים) הסתגלו בקלות למקומם החדש, ומרבים בנישואי תערובת עם מקומיים. רבים מהם השתלבו בתפקידי מפתח בפוליטיקה ובמסחר במקומם החדש, אך בניגוד לחשש בישראל – עמדות מפתח אלה לא נוצלו עד כה במיוחד על ידי המדינות הערביות נגד ישראל והיהודים. בדרום אמריקה אין כל מפלגה ערבית פוליטית ולא ארגון בין-עירוני או בין-ארצי: “אין תנועה ‘ציונית’ בתוכם. מי שטרח והיגר לכאן – שוב אין בדעתו לחזור למולדתו…קשריו עם ארץ המוצא הם בדרך כלל סנטימנטליים”, ואין הם חוסכים בעיתונות ביקורת על השחיתות השלטונית במולדתם. המולדת עצמה (לבנון) אינה טורחת על שימור הקשרים ואף על איסוף כספים מקרב גוליה. עם זאת מהווים המהגרים כוח כמותי ואיכותי שאין להתעלם ממנו ועלול לסכן את ישראל בשני כיוונים – השפעה על יחס השלטון לישראל והסתה נגד יהודי המקום. העובדה שלגוש הערבי מספר קולות ניכר באו”ם עלולה להביא את השלטונות במדינות דרום אמריקה לידי השתדלות לספק רצון המהגרים. מסקנתו של נבון היא שהשתדלות של ישראל להשפיע על מדיניות לבנון דרך גוליה היא טרחת שווא ואיבוד ממון על לא דבר, אך יש לפעול ליצירת יחס אוהד, ולפחות סובלני, לישראל וליהודים בקרב המהגרים ולצמצם את השפעתם על יחס השלטון והעם למדינת ישראל וליהודי המקום. בהמשך המסמך מציע נבון דרכי הביצוע להשגת מטרות אלה (חצ-55/10 ע’ 3  – 11):

 

 

דוחות נוספים על ארצות המזרח התיכון הכין נבון  עבור מנהל המחלקה הפוליטית של משרד החוץ האורוגוואי – גרינואלד קוויסטס. הדוח הראשון שנבון העביר לו היה על ממלכת ירדן, לאחר שזו ביקשה שאורגוואי תכיר בה כחברה באגוד הדואר הבינלאומי.  קוויסטאס פירש את הבקשה כהכרה לכל דבר, ולכן חשוב לו לדעת האם ירדן עצמאית וחופשיה בהחלטותיה ובמדיניותה. הוא ציין שהעברת אינפורמציה מסוג זה תועיל לאורוגוואי ולישראל כאחת. היא תסייע לאורגוואי לקבוע את מדיניות החוץ שלה ביחס למזרח התיכון, וישראל תפיק תועלת מהערוץ בו תוכל לתת ביטוי להשקפותיה. נבון הבטיח למלא את מבוקשו “על טהרת האובייקטיביות שהרי ענייננו צודק, ועניין צודק אינו זקוק לתעמולה ולכזבים, די באמת הטהורה”. לדברי נבון הועילו הדוחות לסייע בטיפוח הקשרים שייצרו אנשי הצירות הישראלית בחוגי משרד החוץ ואצל שר החוץ, ולכן הציע ליעקב צור ולוולטר איתן להמשיך ולהכין דוחות כאלה עבור קוויסטס כדי לטפח קשר זה (חצ-56/4 ע’ 147 – 149, גל-18613/7 ע’ 21 – 22).

בעדכון נוסף לצור, ששהה בבואנוס איירס, כתב נבון שקוויסטס אמר לו: “מכאן ואילך – כל פעם שנרצה לקבוע עמדתנו לגבי שאלה הקשורה לאחת מן הארצות הערביות, נפנה אליכם ונשאל בעצתכם” (חצ-55/10 ע’ 56).

הפעולה בארגנטינה

בקיץ של 1949 נפתחה הצירות בבואנוס איירס, וצור העתיק אליה את מקום מושבו. נבון נשאר במונטבידאו תוך שהוא ממלא תפקידים מיוחדים גם בבואנוס איירס. בספרו כתב צור שנשיא ארגנטינה, חואן פרון, תפס את יחסיו עם ישראל כאמצעי לרכוש את ליבה של הקהילה היהודית: ככל נוצרי שגדל בצל האגדה על כוחם של היהודים, היה פרון משוכנע בעוצמתה של היהדות העולמית ובהשפעתה על דעת הקהל, בייחוד בצפון אמריקה. הבלטת יחסו האוהד למדינת היהודים עשויה לטהר את שמו ולמחוק את הכתם של משטר פשיסטי ואנטישמי שדבק בו מאז המלחמה, כתב צור. בכנס של משרד החוץ, שנים רבות אחר כך, סיפר נבון על ביקורו של נציג כלכלי מישראל בבואנוס איירס. הנציג ביקש לארגן לו פגישה אישית עם הנשיא פרון כדי לשכנע אותו לקנות מישראל הצעירה והענייה מוצרים שביכולתה לספק.  בפגישה נכחו גם צור ונבון וגם אוויטה פרון:

https://www.youtube.com/watch?v=TnFCz6LDmSI

ארכיון יצחק נבון, העמותה להנצחת מורשת הנשיא החמישי יצחק נבון

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בעת שהותו בבואנוס איירס ביקר נבון בבית חרושת לנשק ודן עם מנהלו על אפשרות של מכירת נשק לישראל:

במכתב נוסף למשרד החוץ באותו עניין סיפר נבון על הקשר של בעלי בית החרושת עם הגנרל פרנקו בספרד. משיחה איתו למד על היחסים בין ספרד וארגנטינה וגם על יחסו של פרנקו לישראל וליהודים (חצ-55/10 ע’ 46 – 48):

 

במכתב מאפריל 1949 שיתף נבון את טדי קולק ברשמיו מן השהות בדרום אמריקה. במכתב תיאר את עבודתו באיסוף ידיעות על האוכלוסייה הערבית בדרום אמריקה, התלונן על גודלה של היבשת ועל רב גוניותה, והמליץ מסיבות מעשיות להתמקד בחלק הדרומי של היבשת ולא בכולה. במכתב תיאר באופן היתולי את אופיים של הדרום אמריקאים: “זוהי יבשת של הולכי רכיל טובי לב וקנטרנים סנטימנטלים, חובקי ידיים ומשחקי רולטה. התמדה אצלם היא פשע, ועבודה לשם שמיים – איוולת…כדורגל, דמוקרטיה ופלאז’ות – נושאים נצחיים לשיחה ולגאוותם הלאומית. לחיצות ידיים וטפיחות כתף אינן חדלות יום ולילה…”. ובאותה נימה תיאר את הקרנבל הדרום אמריקאי:

הוא מספר באותו אופן גם על הקשרים עם דיפלומטים אחרים בדרום אמריקה ומגיע ל’מסקנה’ שיש להעלותו בדרגה:

גם מן הקהילה היהודית לא חסך נבון את שבטו: “היהודים – פרשה בפני עצמה. מפולגים ומסוכסכים, קטני רוח וגדולי עסק, ממעיטים לקרוא ומרבים לדבר, מדברים הרבה ואומרים לא-כלום…”.

בראשית שנת 1951, לאחר שנתיים בדרום אמריקה, שב נבון לישראל. זמן קצר לאחר שיבתו היה למזכירו האישי של שר החוץ משה שרת. בספרו הוא מספר שהקשר עם יהדות דרום אמריקה לא נותק עם עזיבתו. כיוון ששלט בשפה הספרדית נשלח מידי פעם להרצאות בקהילות היהודיות שם. ובהרצאות אלה נהג לדבר איתם על טיפוח המורשת היהודית, על חינוך עברי לילדיהם, על עלייה ועל הסכנה הקיומית שבנישואי תערובת.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

התיקים בפרק זה

חצ-55/10  – בואנוס איירס, תיק ללא שם

חצ-56/4  – יחסי ישראל אורוגוואי

חצ-56/6 – יחסי ישראל ארגנטינה

חצ-2324/9 – מונטיבדאו – מברקים נכנסים

חצ-2383/2 – חליפת מכתבים עם הצירוצ באורוגוואי

גל-18613/7 – מדיניות מערכת החינוך, ענייני לשכת השר שאינם קשורים למשרד החינוך

כמו כן נמצאים מסמכים רבים בתיקי משרד החוץ – מחלקת אמריקה הלטינית ובתיקי הצירות במונטיבדאו ובבואנוס איירס

מסמכים רבים ששובצו בפרק זה נמסרו לנו על ידי ארכיון יצחק נבון, העמותה להנצחת מורשת הנשיא החמישי יצחק נבון

יצחק נבון, כל הדרך/אוטוביוגרפיה, עורך: אייל מירון, 2015

יעקב צור, כתב האמנה מס’ 4, שליחות דפלומאטית ראשונה בדרום-אמריקה, 1981

משה יגר, יוסף גוברין, אריה עודד (עורכים), משרד החוץ 50 השנים הראשונות