במכתבו למשרד החוץ מ- 5 באוגוסט 1952, 10 ימים לאחר מות אוויטה, תיאר יעקב צור את האבל הכבד שאפף את המדינה. הוא ראה בביטויי האבל הקיצוניים שאותם תיאר במכתבו “פסיכוזה המונית…היסטריה הגובלת בטירוף הדעת..הפגנה חסרת טעם של עבודת אלילים מופלגת. (תעודה מס’ 2, ארכיון המדינה, חצ/2579/15). עם זאת התלונן צור במכתב אחר על תגובות מינוריות מדי מצידה של מדינת ישראל למותה של אוויטה, אשר אינן תואמות את האבל הכבד ואת הציפייה של הארגנטינאים להשתתפות העולם כולו באבלם. (תעודה מס’ 1, ארכיון המדינה, חצ/2579/15).
דמותה של אוויטה אכן צברה סממנים מיתיים עם מותה. גופתה נחנטה והוצגה לראווה, והייתה מוקד עלייה לרגל עד נפילתו והגלייתו של חואן פרון בהפיכה צבאית ב-1955. עד היום נחשבת אוויטה לקדושה בעיני המוני ארגנטינאים. דמותה הונצחה במחזמר של אנדרו לויד וובר שהוצג בברודווי ובווסטאנד בלונדון ובסרט קולנוע.
