הסכם קהיר: המשא ומתן עם אש"ף על ביצוע הצהרת העקרונות והקמת האוטונומיה הפלסטינית, אוקטובר 1993–מאי 1994

ד.1 | "מעשה רצח ופשע נעשה היום במקום קדוש ליהודים ולערבים בחברון..."

תפילה באולם יצחק במערת המכפלה, אוגוסט 1993. רק לאחר הטבח הונהגה הפרדה בין מתפללים יהודים ומוסלמים במערה. צילום: משה מילנר, לע”מ

ביום שישי בבוקר ה- 25 בפברואר 1994 (פורים תשנ”ד) בשעה 5:30, נכנס ברוך גולדשטיין, רופא תושב קריית ארבע ופעיל בתנועת ‘כך’, כשהוא לבוש במדי צה”ל, לאולם יצחק במערת המכפלה ופתח באש מתת מקלע על המתפללים המוסלמים שציינו את חודש הרמדאן. הוא ירה 108 יריות עד שחל מעצור בנשק. בזמן שניסה גולדשטיין להחליף מחסנית התנפל עליו אחד המתפללים ופרק אותו מנשקו. לאחר מכן התנפלו עליו מתפללים נוספים והרגו אותו. בסך הכול נהרגו בתקרית 29 איש מבין המתפללים ו-129 נפצעו. עד מהרה התפשטו החדשות בישראל, בגדה ובעזה ובעולם כולו. התפרעויות קשות פרצו בשטחים המוחזקים ובירושלים המזרחית, בהן נהרגו ונפצעו תושבים נוספים מירי חיילי צה”ל. התקשורת דיווחה על ההתפרעויות ועל הפגנות בשטחים ובתחומי הקו הירוק, ועל תגבור כוחות צה”ל והמשטרה במטרה להביא להפסקתן.

מיד עם התפשטות החדשות יצא ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין בהודעת גינוי חריפה: “מעשה רצח ופשע נעשה היום במקום קדוש ליהודים ולערבים בחברון. ממשלת ישראל ואזרחי מדינת ישראל מגנים בחריפות את מעשה הרצח המתועב שפגע בחפים מפשע…מעשי טירוף של פסיכופטים לא ימנעו את הפיוס בין שני העמים”. רבין ביקש מערבים ויהודים כאחד לנהוג באיפוק ולא להיגרר לאלימות שתחריף את המצב, והבטיח לעשות הכול כדי להחיש את הדיונים בתהליך השלום. רבין גם הורה לצה”ל ולכוחות הביטחון למנוע תקריות אלימות ושפיכות דמים נוספת (תעודה 47, הודעת ראש הממשלה, 25.2.1994 ) גם הממשלה פרסמה החלטה בה גינתה את הטבח והבטיחה לפצות את משפחות הקורבנות (תעודה 48, החלטת הממשלה, 25.2.1994), אך למרות המאמצים שנעשו כדי למנוע חיכוכים נוספים המשיכו להצטבר דיווחים על נפגעים בהפרות סדר מקומיות.

כוחות מיוחדים בהר הבית, 25.2.1994. צלם: אבי אוחיון, לע”מ

ד.2 | התגובות לטבח בקרב הפלסטינים, בישראל ובעולם

תגובת הפלסטינים והעולם הערבי

הטבח איחד את כל הקשת הפוליטית הפלסטינית בתגובות גינוי קשות. העובדה שגולדשטיין היה לבוש מדים ושהשמירה של חיילי צה”ל על המערה לא מנעה את הטבח הביאו לאמונה בקרב הפלסטינים שמדובר בקשר נרחב. מתנגדי ההסכם באש”ף וגם תומכיו האשימו  את ישראל שהעיכוב בדיונים עודד את הטבח, דרשו נוכחות בינלאומית להגנה על התושבים ואת פינוי המתנחלים. נביל שעת’, שאך יומיים קודם סיים סבב שיחות בקהיר עם אמנון ליפקין-שחק, אמר שהצדדים היו קרובים מאוד להכרזה על תאריך החתימה של ההסכם ועל לוח זמנים לנסיגה “אך אנו לא יכולים לטאטא מתחת לשטיח את מה שקרה בחברון. למרות שאני כלל לא תומך בפיצוץ דיונים אלה. אני חושב שהשלום הוא בעל ערך רב”.

מקרב גורמי האופוזיציה הפלסטינית קרא נציג החזית העממית בוועד הפועל של אש”ף, עבד אלרחים מלוח, לערפאת להתפטר ולהקים הנהגה זמנית לארגון. חלק מאנשי פת”ח בתוניס קראו להפסקת השיחות עם ישראל, התנערות מהסכם אוסלו וחזרה למשא ומתן על בסיס פתרון כולל ונסיגה ישראלית מיידית. דוברי החמאס בירדן קראו לערוך כינוס חירום ערבי, להפסיק את המשא ומתן עם ישראל ולהחמיר את החרם הערבי.

ערפאת עצמו נקלע למצב קשה. בראיונות ל-NBC ול-CNN אמר שכל תהליך השלום איבד את אמינותו, שרבין הוא שעיכב את התהליך, ושהטבח הוא תוצאה של מזימה שלא רק אדם אחד מעורב בה, אלא גם הצבא הישראלי. הוא הודיע על השעיית השתתפותו בשיחות בוושינגטון, וקרא לנושאים והנותנים מטעמו של אש”ף במצרים, בוושינגטון ובפאריס לשוב לתוניס להתייעצות. הוא האשים את צה”ל בהזנחת השמירה על הביטחון במקומות הקדושים וקרא לכינוס חירום של מועצת הביטחון, כדי שתגנה את ישראל ותאמץ את תנאיו לחידוש השיחות:

• פירוק המתנחלים מנשקם
• פירוק ההתנחלויות ברצועת עזה
• הצבת כוח בינלאומי זמני בשטחים
• הגבלת תנועה של מתנחלי קריית ארבע
• הגדלת מספר השוטרים במשטרה הפלסטינית.

עם זאת, הסכים ערפאת עקרונית להזמנה שהוציא נשיא ארצות הברית ביל קלינטון להעביר את השיחות לוושינגטון (ראו להלן), אך הודיע שההחלטה בדבר שיבה לשיחות תתקבל לאחר שיחותיו עם מנהלי המשא ומתן ( תעודה 50, הודעת קלינטון, 25.2.1994 , ובהרחבה בתיק א-7707/5).

לפי ניתוחים של משרד החוץ הופעל על ערפאת לחץ אמריקאי שלא לפגוע בתהליך. למען האינטרס שלו עצמו הוא חייב להמשיך במשא ומתן ואף להאיצו, כדי להוציאו מהכוח אל הפועל. התבטאויותיו מלמדות שרצה בפסק זמן להרגעת הרוחות ולהבטחת הישגים מדיניים, הן כאמצעי להחלשת האופוזיציה במחנהו, שקראה תיגר על מנהיגותו באופן חסר תקדים, והן לניצול המצב להשגת חלק מדרישותיו מישראל ומארצות הברית. לפי הדוח נהנה ערפאת מתמיכה בארגונו – הפת”ח – ובארגונים נוספים. “הם ממשיכים לתמוך בתהליך אך דורשים יותר דמוקרטיה.”

בעולם הערבי נמצא ככלל פער בין העמדות שקיבלו ביטוי באמצעי התקשורת לבין העמדות הרשמיות של מדינות ערב. התקשורת געשה וגינתה את הטבח נמרצות, המדינות הערביות שהיו מעורבות בתהליך המדיני כגון מצרים, ירדן ואפילו סוריה,הגיבו במתינות יחסית. מדינות ערב שהתנגדו למשא ומתן עם ישראל, נקטו בלשון חריפה ותבעו להפסיק את התהליך ( תעודה 60, מאפייני התגובות לטבח בחברון, 1.3.1994 ).

מתוך לקט קריקטורות מהעיתונות המצרית על הטבח, תיק א 7707/7 

לפרק זה ראו גם תעודות: תעודה 51, דיווח משרד החוץ על תגובות הפלסטינים והעולם הערבי, 26.2.1994 , תעודה 66, המרכז למחקר ותכנון אל לשכת המנכ”ל, 3.3.1994 ,  תעודה 71, המחנה הפלסטיני חצי שנה אחרי הסכם אוסלו 8.3.1994.

תגובת ישראל

ראש הממשלה בתדריך לסגל הדיפלומטי בארץ, 26.2.1994. לימינו אלוף פיקוד מרכז דני יתום והרמטכ”ל אהוד ברק, לשמאלו סגן השר יוסי ביילין. צילום: יעקב סער, לע”מ

בתדריך לסגל הדיפלומטי הזר בישראל ב-26 בפברואר סיפר רבין על נסיבות ההתקפה ועל הרקע האישי של גולדשטיין. הוא  סיפר ששוחח עם ערפאת בטלפון לאחר הטבח ואמר לו שאין הוכחה שלא מדובר בהחלטה של אדם יחיד. הוא אמר שהוא מתבייש בכך שיהודי וישראלי ביצע מעשה זוועה מסוג זה. גם בנאומו בוועידה החמישית של התקשורת היהודית למחרת  אמר רבין שעל אף שגולדשטיין פעל לבדו, הוא (רבין) בוש באחרים שתמכו בפעולתו באופן פומבי. גולדשטיין לא רק הרג פלסטינים חפים מפשע בעודם מתפללים, אלא שבמעשהו חבר לחמאס ולג’יהאד האסלאמי במטרה להרוג את המשא ומתן לשלום. ראש הממשלה הביע  תקווה שגם באש”ף יבחרו להמשיך בתהליך, כפי שממשלת ישראל החליטה להמשיך על אף מעשי הטרור של המתנגדים להסכם. רבין ציין שאינו מתנגד להצעתו של הנשיא קלינטון  להעביר את המשא ומתן לוושינגטון (תעודה 55, דברי רבין בכנס התקשורת היהודית, 27.2.1994).

בסוף דבריו פירט ראש הממשלה את החלטות הממשלה שהתקבלו באותו יום כדי לשמור על ביטחונם של תושבי השטחים, שהוא באחריותה של ישראל לפי החוק הבינלאומי (ראו תעודה 48 לעיל). ב-27 בפברואר החליטה ממשלת ישראל על הקמת ועדת חקירה ממלכתית לבחינת האירועים במערת המכפלה ועל נקיטת שורה של צעדים אישיים כלפי גורמים קיצוניים כדי למנוע הישנות של מקרים כאלו. הוטל על היועץ המשפטי לממשלה לבדוק את האפשרות להוציא מחוץ לחוק את הארגונים ‘כך’ ו’כהנא חי’. (תעודה 56, החלטת הממשלה, 27.2.1994).  בראש ועדת החקירה עמד נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר וחבריה היו השופט העליון אליעזר גולדברג, סגן נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת, עבד אל רחמן זועבי, נשיא האוניברסיטה הפתוחה מנחם יערי והרמטכ”ל לשעבר, רב אלוף משה לוי. ממצאי הוועדה הוצגו לראש הממשלה ולשר המשטרה ב-28 ביוני. הממשלה החליטה לאמץ את הדוח ולפעול לפי המלצותיו (ראו עדויות בפני הוועדה, עיקרי הדוח והחלטת הממשלה בתיק א-7707/7).

ביקור תנחומים של הנשיא עזר ויצמן בעיריית חברון, 27.2.1994. צלם: אבי אוחיון, לע”מ

ב-13 במארס החליטה הממשלה על הוצאה מחוץ לחוק של התנועות ‘כך’ ו’כהנא חי’.

הטבח בחברון עורר תגובות נסערות בציבור בישראל. ראשי ארגונים ואזרחים רבים כתבו מכתבים לראש הממשלה, לנשיא המדינה ולשר החוץ. רבים גינו את הטבח באופן נחרץ אך היו שהביעו חשש שהממשלה ואמצעי התקשורת גוזרים גזרה שווה ושלילית לגבי כל המתנחלים. חלקם ערערו על האפשרות לקיים הסכם שלום בר קיימא עם הפלסטינים, וטענו שהמצב טרם בשל להסכם שלום בין העמים. ברחבי הארץ התקיימו שביתות והפגנות של הציבור הערבי, ובהן גם התפרצויות אלימות. נציגים של ערביי ישראל דרשו מראש הממשלה הוצאתן מחוץ לחוק של תנועת ‘כך’ ותנועות קיצוניות אחרות ונקיטת צעדים חריפים נגדן.  (ראו תיקים גל-23306/6 ו- חצ-8559/6).

מכתב ששלחה תנועת ‘שלום עכשיו’ אל שר החוץ שמעון פרס בעקבות הטבח במערת המכפלה. ארכיון המדינה, חצ-8559/6

הכותבים, תושבי היישוב אפרת, מגנים את הרצח בחברון, אך מבקשים לא לעשות הכללות בקשר לציבור המתנחלים. ארכיון המדינה, תיק גל 23306/3

ב-28 בפברואר נערך דיון במליאת הכנסת בטבח בחברון. ראש הממשלה גינה בחריפות את הטבח. הוא אמר שעל הפלסטינים להשתדל להתעלות על עצמם, להמשיך בתהליך השלום למרות האירוע הקשה. עוד אמר רבין שהוא מאמין שהדיונים יתחדשו בתוך מספר ימים (תעודה 58, הודעת ראש הממשלה, 28.2.1994). בסיום הדיון התקבלה הודעת סיכום ברוב של 93 חברי כנסת ובהתנגדות אחת: הכנסת הביעה זעזוע מהרצח והשתתפות באבלן של המשפחות, הוקיעה את ביטויי ההזדהות וההבנה שגילו בודדים וקיצונים כלפי מעשה הטבח והסתייגה מכל הכללה או האשמה גורפת כלפי כלל המתיישבים.

התגובות בארצות הברית ובעולם

לאחר הטבח הגבירה ארצות הברית את מעורבותה בערוץ הישראלי-פלסטיני בצד מאמציה לקדם את השיחות עם סוריה. במסיבת עיתונאים בבית הלבן ב-25 בפברואר, קרא הנשיא קלינטון לצדדים לשוב במהירות לשולחן הדיונים והציע שישלחו את צוותי המשא ומתן לוושינגטון כדי לסיים את המשא ומתן. הוא טען שלא במקרה בחר הרוצח בחודש הרמדאן ובאתר המקודש למוסלמים וליהודים כאחד. קלינטון אמר שמוקדם להגיד מה תהיה מידת המעורבות האמריקאית ( תעודה 50, הודעת קלינטון,  25.2.1994). מברק של משרד החוץ מצטט “מקורות אמריקנים יודעי דבר” שאמרו שעד כה נקט הממשל האמריקאי בעמדה של ‘משקיף מהצד’ על המשא ומתן, אך לאחר המעבר לוושינגטון צפוי שהאמריקנים ייטלו חלק פעיל יותר. מומחים ממחלקת המדינה ימלאו תפקיד ואם יהיה צורך בכך ייטלו חלק בשיחות עצמן, אך לא יכפו פתרונות או תנאים על אף אחד מהצדדים. מזכ”ל האו”ם בוטרוס ראלי כתב לרבין והציע לו, שלמרות ההתנגדות המוכרת של ישראל להצבת משקיפים צבאיים בשטחים הכבושים, יש לשקול לאור הנסיבות נוכחות כלשהי של האו”ם שתפעל בשיתוף פעולה עם ממשלת ישראל (תעודה 52, 26.2.1994 מזכל האו”ם לשר החוץ).

לקריאה נוספת:  תעודה 54, 27.2.94,  תעודה 61, 1.3.1994 ;תגובות נוספות מהעולם בתיק א-7707/6).

מסר המגנה את הטבח בחברון משר החוץ הצרפתי ג’ופה לשמעון פרס, שהועבר על-ידי השגריר הצרפתי. ארכיון המדינה, תיק חצ 8570/1

ד.3 | הדיון במועצת הביטחון ושאלת ירושלים

כאמור, קרא ערפאת לכינוס חירום של מועצת הביטחון כדי לדון בטבח במערת המכפלה. נראה שערפאת העריך שההחלטה שתתקבל במועצה תקבע את אופיו של המשא ומתן שינוהל עם ישראל, לכשיחודשו השיחות. ב-28 בפברואר התכנסו בניו יורק המשלחות לאו”ם של ארצות הברית ומצרים ונציגי אש”ף כדי לדון בהצעת החלטה שתוגש למועצה, אולם לא הגיעו להסכמה. שגריר ישראל באו”ם גד יעקבי דיווח כי נותרו חילוקי דעות בנושאים עקרוניים – ירושלים, נוכחות בינלאומית בשטחים ופירוק המתנחלים מנשקם. במהלך הדיונים פעלו נציגי אש”ף כדי לשפר את עמדותיהם במשא ומתן, כך שערפאת יוכל להצביע על הישגים מוחשיים. הם קראו לקהילייה הבינלאומית לספק הגנה לפלסטינים ולישראל קראו להתחיל בצעדים מעשיים לפירוק ההתנחלויות. לטווח הארוך יותר הם תבעו את החשת הדיון במרכיבי הסדר הקבע. (תעודה 65, סקירת אגף ארגונים בינלאומיים, 3.3.1994).

דרישת הפלסטינים להזכיר את ירושלים בהחלטה כחלק מהשטחים עוררה כצפוי התנגדות עזה בישראל, וגם האמריקנים לא הסכימו לדרישת אש”ף. השגריר יעקבי חיזק את ידי שגרירת ארצות הברית מדליין אולברייט בהתנגדותה לאזכור ירושלים. בתגובה השיבה אולברייט שהדבר החשוב ביותר הוא שיחות השלום ויש לנסות להסיר את נושא ירושלים מעל סדר היום של מועצת הביטחון. הם מכל מקום לא יסכימו בשום פנים לאזכור ירושלים (תעודה 62, פגישה עם אולברייט, 1.3.1994)

מדלין אלברייט, 1997. וקיפדיה

לקריאה נוספת: תעודה  תעודה 57, עדכון מנציגות ישראל באו”ם,  28.2.1994.

להשיב את ערפאת אל שולחן המשא ומתן

בד בבד עם הדיונים על ניסוח הצעת החלטה במועצת הביטחון פעלו האמריקנים והישראלים להיענות לדרישות אחרות של הפלסטינים כדי להחזירם למשא ומתן. בישיבה במשרד החוץ ב-28 בפברואר הועלו הצעות מעשיות, ביניהן – התחייבות לביצוע חד צדדי של נסיגה מעזה ויריחו ב-13 באפריל גם בהעדר הסכמות, הסכמה לנוכחות בינלאומית שתפעל ככוח הדרכה למשטרה הפלסטינית וסיוע לעריכת בחירות ולהקמת מוסדות ציבור. כמו כן הוצע להקדים את הדיון על הסכם הקבע, להקדים  את כניסת המשטרה הפלסטינית לשטח ועוד תעודה 59, ישיבת הנהלה במשרד החוץ,  28.2.1994 ). בד בבד הציגה ישראל לאש”ף דרישה לפעול באותה מידה להרגעת הרוחות בקרב הפלסטינים. בתיקי היועץ המדיני לראש הממשלה נמצא דף מסרים שהועברו אל ערפאת, כנראה באמצעות מתווך, ברוח זו: “חיוני ביותר …שלא תאפשר ירידה במשמעת שמכתיב אש”ף ביחס לפעולות הטרור או האלימות… אנחנו מודאגים שסיעות בתוך אש”ף בשטחים או קרוב אליהם ינסו להנהיג פעולות טרור בתגובה לאירועים בחברון. אסור לכך להרשות שיקרה דבר כזה ” (תעודה 68, מסר לערפאת, 4.3.1994).

שר החוץ פרס הבין שערפאת עושה שימוש באירועים כדי לשמור על מעמדו בתוך אש”ף, אך בו בזמן גם הסיק שישראל צריכה לסייע לו. את תפיסתו לגבי המשך המשא ומתן פרש ב-2 במארס בכינוס הבינלאומי של תקשורת יהודית: לאחר שממשלת ישראל תפעל להשבת הרגיעה לשטחים, ניתן יהיה לחזור אל המשא ומתן. לדעת הממשלה, כאשר ידון בעתיד הסדר הקבע – הפתרון הנכון הוא קונפדרציה או פדרציה עם ירדן ולא מדינה פלסטינית. עוד אמר פרס שאפשר לשקול משאל עם בישראל לפני ויתורים טריטוריאליים, אך אין זמן להמתין לתוצאות שלו, ולכן נפעל בהתאם להחלטות שתקבל הממשלה שנבחרה בדרך דמוקרטית, והתחייבה לבוחריה לחתור לשלום (תעודה 63, דברי שר החוץ, 2.3.1994).

פרס חזר על עקרונותיו בפגישה  עם שר החוץ הרוסי איוואנוב  שנשלח על ידי נשיא רוסיה בוריס ילצין, ששאף להגביר את המעורבות הרוסית בתהליך. לאחר שנפגש עם ערפאת בתוניס, איוואנוב אמר שלדעתו, אם יבוא ערפאת על סיפוקו בנושא הנוכחות הבינלאומית והבטחת ביטחון אנשיו בהחלטת מועצת הביטחון, לא יתעקש על דרישותיו הנוספות – פירוק המתנחלים מנשקם ואזכור ירושלים בהחלטה. פרס דחה את הצעת הרוסים לכנס מחדש את ועידת מדריד: כרגע יש להגיע להבנה במועצת הביטחון ולקיים מפגש ישראלי-פלסטיני הרחק מהתקשורת שיעסוק בהשלמת המשא ומתן על עזה ויריחו ויישומו המהיר. הוא הביע חשש כי ריבוי שליחים ומתווכים ישדר לערפאת מסר מבולבל (תעודה 64, שיחת פרס עם איוואנוב, 2.3.1994).

ההחלטה האמריקנית לגלות מעורבות רבה יותר במשא ומתן החלה לקבל ביטוי. ב-3 במארס אמר מזכיר המדינה כריסטופר בסנאט שרבין וערפאת קיבלו את הזמנת הנשיא להעביר את השיחות לוושינגטון. הוא (כריסטופר) שוחח ארוכות עם הצדדים בטלפון במטרה לכנס את המפגש אך לדבריו הצעדים שנקטה ישראל אינם מספיקים. רבין לא מיהר להעביר את השיחות לוושינגטון, אך ערפאת שלח לבירה האמריקנית את נביל שעת’, שנפגש עם דניס רוס. רוס מסר לישראלים את התרשמותו, שכוונותיו של אש”ף רציניות ושחשוב לעמוד בתאריך היעד של ה-13 באפריל. ברור להם שלשם כך עליהם לחדש את המשא ומתן בתוך זמן סביר. אולם אש”ף עדיין מסרב לוותר על הכללת ירושלים במבוא להחלטת מועצת הביטחון (תעודה 67, שגריר ישראל בוושינגטון אל רבין ופרס, 4.3.1994).

אט אט חלה רגיעה מסוימת בהלכי הרוח והמגעים קיבלו תאוצה מחודשת. לאחר שהיועץ המדיני נריה הציע לרבין להגיע להבנות מוקדמות עם ערפאת, ב-7 במארס נשלח נריה לקהיר עם עמוס גלעד, העוזר למזכיר הצבאי, כדי להיפגש עם ערפאת. נריה אמר שראש הממשלה מציע לחזור למשא ומתן בקהיר (ולא בוושינגטון), לסיימו ולבצע את ההסכם בתוך ששה שבועות על בסיס הסיכומים הקודמים. רבין רוצה להגיע בהקדם לשינוי היסטורי ולסייע לערפאת להתגבר על קשייו. לאחר שנתן לאנשיו להגיב, אמר ערפאת שהבעיה הגדולה היא להרגיע את העולם המוסלמי. הוא חזר על דרישותיו והציע הצבת משקיפים בחברון. רק המשטרה הפלסטינית וצה”ל יהיו רשאים לשאת נשק. נריה ניסה לברר אם דרישות ערפאת הן תנאי לחזרה למשא ומתן והציע פגישה בינו לראש הממשלה. ערפאת התחמק מתשובה ברורה ואמר: “יום השלמת הנסיגה איננו עניין להסכם ביני לראש הממשלה משום שהתאריך קבוע (13 באפריל). הנקודות הן דברים שמכוונים לכך שנוכל יחד להמשיך בדרכנו”. ערפאת הוסיף שבהצעת ההחלטה של מועצת הביטחון אין ניסוחים חדשים שלא הופיעו בהחלטות קודמות ולכן ישראל יכולה להביע הסתייגות מהפסקה על ירושלים אך אל לה למנוע את אישור ההחלטה (תעודה 69, שליחות נריה וגלעד לערפאת, 7.3.1994, ראו גם דברי יוחנן ביין על עמדת האמריקנים באו”ם, תעודה 72, עמדת ארצות הברית על ירושלים, 8.3.1994).

במקביל למאמצים המדיניים התקיימו בירושלים דיונים ב’חבילה ישראלית’ שתוצע לפלסטינים. מצאנו הן בתיקי משרד החוץ והן במסמכי נריה הצעות לחבילה כזאת, שכללה פעולות שיוכלו לספק חלק מדרישות הפלסטינים, ביניהן: לאפשר כניסת יחידות חלוץ של המשטרה הפלסטינית, להגדיל את כוח המשטרה, להפריד בין המתנחלים והאוכלוסייה הפלסטינית, לפעול נגד מתנחלים קיצוניים ויצירת נוכחות בינלאומית (תעודה 70, הצעות לחידוש המשא ומתן, 8.3.1994,הצעות נוספות בתיקים א-7763/28, חצ-8621/9, חצ-8568/2)

גם מהצד הפלסטיני נשמעו איתותים חיוביים. במפגש עם עיתונאים שערך בקהיר ב-10 במארס סיפר ערפאת כי אמר לכריסטופר שהוא מוכן לחידוש המשא ומתן, וביקש ממנהיגי פתח בשטחים לא לנתק מגעיהם עם הישראלים. הדבר חשוב לאינטרס הפלסטיני יותר מהכעס, אמר ערפאת. בניגוד לאלה הרואים בטבח הזדמנות להתחמק מהסכם פגום, ערפאת אמר שההסכם פירושו קיום מדינה פלסטינית, ואין לבטלו (תעודה 73, תנאי אש”ף לחידוש השיחות, 10.3.1994).

משא ומתן ישיר בהשתתפות האמריקנים בתוניס

לאחר פגישת נריה וגלעד עם ערפאת, התקשר רבין ליושב ראש אש”ף והציע ישיבה נוספת בה, ישתתפו פרס ושני אנשים נוספים. בישיבה ידונו בהצעות של ישראל והצעות נוספות של הנורבגים, שיש בהן תשובות לחלק מדרישות הפלסטינים. רבין התלונן בפני ערפאת על איומים והתקפות אישיות נגדו בישראל ואמר שרצה לנקוט צעדים חריפים יותר נגד הקיצוניים אך החוק הישראלי ובית המשפט מגבילים אותו בכך. לכן נאלץ להפעיל את סמכויותיו לפי התקנות לשעת חירום. ערפאת מצדו סיפר לרבין על ההתנגדות בציבור שלו (תעודה 74, שיחת רבין-ערפאת [13.3.1994]).

אמנם ערפאת לא היה מעונין בפגישה  עם פרס, אבל האמריקאים יזמו פגישה נוספת של נציגי הצדדים בתוניס ובדקו עמו נוסחאות גישור לחידוש השיחות. לא מצאנו תיעוד לפגישה זו, בה השתתפו נריה, סביר ועוזי דיין, ערפאת  ונציגי אש”ף וצוות השלום האמריקני בראשותו של רוס, אליהם הצטרף טריה לארסן. אך לפי זיכרונותיהם של כמה מן המשתתפים, רמז רוס לערפאת שארצות הברית תטיל וטו על החלטת מועצת הביטחון אם אש”ף לא יחזור לשולחן המשא ומתן. ערפאת סירב ליצור זיקה בין הדברים והתעקש על הדרישה המתמדת מישראל לנקוט צעדים ממשיים בשטח. היה לחץ רב על רבין לפנות את המתנחלים מחברון, אך הוא חשש מתגובת תומכיהם ורצה לעמוד בהבטחתו שאף יישוב לא יפונה במסגרת הסכם הביניים. בינתיים הציע לארסן, שנשאר בתוניס, שמתנחלי חברון יועברו לקריית ארבע. סביר הציע נוסחה אחרת: נוכחות בינלאומית מוגבלת בחברון לצד שוטרים פלסטינים לא חמושים.

ב-15 במארס יצא  רבין לוושינגטון לפגישות עם צמרת הממשל האמריקני. בהזדמנות זו הופיע גם בפני ועידת איפא”ק. בנאומו בוועידה הודה רבין שהמפגש עם ערפאת כמה חודשים קודם לכן בבית הלבן היה קשה עבורו: “האיש שאת ידו לחצתי הוא אותו אדם שהורה לאנשיו ללחוץ על ההדק, להרוג נשים ולרצוח ילדים… אך לא עמדתי שם כאדם פרטי… אלא כראש ממשלת ישראל, מירושלים, כנציג העם שמוכן להילחם על הישרדותו אך עורג לשלום…ידעתי שזה לא יהיה קל. אויבי השלום יעשו ככל שביכולתם כדי לעצור את התהליך. ידעתי שבשלום, כמו במלחמה, נצטרך לנשוך שפתיים, לרסן את עצמנו ולהמשיך להתקדם אל המטרה”. רבין הצביע על מותם של 33 קורבנות ישראלים מאז 13 בספטמבר 1993, וביקש להבהיר לפלסטינים שדרישותיה של ישראל לביטחון אזרחיה לא ישתנו. לא יהיו עוד מחוות או ויתורים. תם עידן הדרישות החדשות וחלון ההזדמנויות להגיע אל שלב היישום מצטמצם והולך  (תעודה 75, דברי יצחק רבין באיפא”ק 15.3.1994). בו בזמן פעלו רבין והאמריקנים כדי לחדש את המשא ומתן עם הסורים כדי להגביר את הלחץ על ערפאת.

בחיפוש אחר פריצת דרך הגיע פייסל אל-חוסייני, ביזמת יאיר הירשפלד ורון פונדק, לפגישה עם שר החוץ בביתו ב-18 במרס. בשיחה ביניהם השווה פרס בפני חוסייני  (שאביו, מנהיג המרד הערבי עבד אל קאדר אל-חוסייני, נהרג ב-1948) בין שני המנהיגים הפלסטינים הבולטים – המופתי חאג’ אמין אל-חוסייני וערפאת. שר החוץ אמר שבעוד שהמופתי נקט בעמדות נוקשות ובכך המיט טרגדיה על העם הפלסטיני, פנה ערפאת לדרך פרגמטית, שהיא הרבה פחות פופולרית אך היא היחידה שתניב הישגים עבור הפלסטינים. עם זאת, לא ניתן לעמוד במועד שנקבע לנסיגה הישראלית כל עוד נעדרים הפלסטינים משולחן המשא ומתן. פרס פירט את הצעדים שישראל מוכנה לנקוט כדי להחזיר את אש”ף לדיונים.

בתגובה לדברי פרס העלה חוסייני זיכרונות קשים מימי תבוסת הפלסטינים ב-1948. הוא שאל מדוע לא תוציא ממשלת ישראל את המתנחלים מחברון לפי בקשת הפלסטינים. פרס ענה: “קיימת סיבה חוקית. גם בצד היהודי יש זיכרונות מרים של רצח ודם בחברון. במקום יש מזה שנים רבות רכוש יהודי. הנני מסכים שיישוב היהודים בחברון היה טעות. פרס הדף את ניסיונותיו של חוסייני להעלות בשיחה סעיפים מהסדר הקבע. דיון בסעיפים אלו, כגון ירושלים והקמת פלסטינית, יצור משבר שיבלום את כל התהליך. תוך כדי השיחה קיבל פרס שיחת טלפון מרבין שדיווח לו על שיחת טלפון שלו עם ערפאת. בשיחה הסכים ערפאת לפגישה מקדימה נוספת בדרג נמוך ואחר כך לפגישה עם פרס (תעודה 77, פגישת פרס-פייסל אל-חוסייני, 18.3.1994).

בשיחתו עם ערפאת התייחס רבין להצבעה שעמדה להתקיים במועצת הביטחון. הוא אמר שהוא מבין שערפאת מוטרד מההתפתחויות באו”ם, אך הוסיף שלא כל כך אכפת לו מה קורה במועצה. הוא סיפר על הפגנה גדולה של 40,000 איש נגדו, והאיץ בו לסכם את המשא ומתן ולהתקדם לביצוע. בעניין בעיית חברון הוא הביע נכונות לאמץ את ההצעות האחרונות של לארסן, אם גם ערפאת יסכים להן.  ערפאת הסכים לקבל משלחת נוספת בתוניס, ורבין הציע שפרס יעמוד בראשה וייהנה מסמכויות מלאות (תעודה 76,שיחת רבין-ערפאת 18.3.1994). בשיחה נוספת קיבל ערפאת את סדר היום לשיחות בתוניס. רבין ניסה שוב לשכנעו להסכים לבואו של פרס, ללא הצלחה (תעודה 76א שיחה שנייה רבין-ערפאת 18.3.1994).

קבלת ההחלטה במועצת הביטחון – שאלת הווטו האמריקני

לקראת ההצבעה ב-18 במארס, מצא את עצמו הממשל האמריקני נתון בדילמה. קודם לכן איים להטיל וטו על הצעת ההחלטה אם לא יתחייב ערפאת לחידוש המשא ומתן במועד מוגדר, אך נרתע בעליל ממימוש אפשרות זאת מחשש שיקלע לעימות עם אש”ף לאחר שחודשו המגעים עם ערפאת. בד בבד החלה החתמת סנטורים על פנייה לממשל להטיל וטו, וכן ניסיון של תומכי ישראל להביא את איפא”ק וועידת הנשיאים להגביר את לחצם הדיסקרטי והגלוי על הממשל. קלינטון אכן קיבל מכתב ברוח זו עליו חתמו סנטורים רבים, ומכתב דומה מעשרה חברי קונגרס.

ראש עיריית ירושלים, אהוד אולמרט, תובע משר החוץ לדרוש מארצות הברית להתנגד להחלטת מועצת הביטחון, 18.3.1994. תיק חצ 8579/3.

אולם בשעות אחר הצהרים של אותו יום קיבל הממשל החלטה סופית שלא להטיל וטו, לתמוך בהחלטת הגינוי לטבח בחברון, אך להימנע בסעיף בהקדמה המתייחס לירושלים כחלק מהשטחים הכבושים ובסעיף נוסף. לדברי מזכיר המדינה כריסטופר, החלטה זו נפלה לאחר שהנשיא אסד הסכים שארצות הברית תודיע על חידוש שיחות השלום עם סוריה, ירדן ולבנון בוושינגטון באפריל. כמו כן הושגה הסכמה ישראלית-פלסטינית לחידוש המגעים והוחלט כי צוות השלום האמריקני ייצא למזרח התיכון (תעודה 78, דברי כריסטופר, 18.3.1994, תעודה 80, סיכום הפעילות המדינית, 18.3.1994). כך השיג ערפאת את הגינוי אך הסכים לשוב לשיחות עוד לפני מילוי דרישותיו הנוספות.

בערב התקבלה במועצת הביטחון החלטה 904 בנושא חברון. השגריר יעקבי סיכם את הדיון באמירה שהצעת ההחלטה שהוגשה בתחילה הייתה מרחיקת לכת וקיצונית באורח מהותי מזו שהתקבלה. בהחלטה לא היה גינוי לישראל אלא לרצח בחברון, הייתה קריאה להחשת תהליך השלום, לא התקבלה החלטה על הקמת כוח בינלאומי או זר או על הצבת משקיפים, אלא על נוכחות בינלאומית או זרה, כמוסכם בהצהרת העקרונות. לעומת זאת מופיעות בהחלטה המלים “כולל ירושלים” בהקשר לשטחים ויש בה תביעה להמשך תהליך פירוק הנשק ממתנחלים (תעודה 79, דוח השגרירי יעקבי, 18.3.1994).

ד.4 | הסכם על חברון והיערכות לחידוש השיחות על עזה ויריחו

סיום הדיון במועצת הביטחון הביא להפשרת הקיפאון המדיני. במשרד החוץ ניסו לנתח את הדרך הנכונה לניהול המשא ומתן על בסיס הלקחים שנלמדו. הארי קני-טל מהחטיבה למחקר ותכנון מדיני כתב שערפאת מבין את חשיבות שימור אמינותו כפרטנר מהימן למשא ומתן. קני-טל המליץ על האצת הקצב ועל צמצום הירידה לפרטים לסוגיות משמעותיות במיוחד לישראל. לדבריו, יש ליישם את הנקודות שכבר הוסכמו בלי להמתין לבירור הסוגיות שבמחלוקת, למשל לא רצוי להמתין עד להקמת מבנים ייעודיים במעברים כדי לפתוח אותם. כן כדאי לבצע טקס פינוי של צה”ל מיריחו על מנת להבליט את מחויבות ישראל לתהליך. ישראל תצטרך להכריע בבקשות של ערפאת הנושאות אופי מובהק של סממני ריבונות כמו הנפקת דרכון פלסטיני, בול, אזור חיוג והצבת שוטר על גשר אלנבי. כן ניתן לאפשר לערפאת למנות את חברי הרשות הפלסטינית (תעודה 81, הערכת מצב מאת הרי קני טל, 20.3.1994).

ב-20 במארס שלח רבין משלחת נוספת לתוניס –  שחק, זינגר, נריה וסביר. לפי סביר, בתחילת המפגש התעקש ערפאת שצריך לטפל לפני הכול בעניין חברון ורק אחר כך להתקדם עם תכנית עזה ויריחו. בינתיים רבין החליט לדחות את הפינוי המתוכנן של מתנחלי חברון מחשש להתלהטות בימין הקיצוני. בשיחה בארבע עיניים אמר שחק לערפאת שרבין, הנתון בלחץ מבית, זקוק לזמן כדי שיוכל לבוא לקראתו. בעקבות זאת בתום הפגישה החליט ערפאת החלטה קשה: לשוב לשיחות על עזה ויריחו, למרות שטרם התמלאו דרישותיו בעניין חברון. בשטחים נשמעה ביקורת רבה עליו.

בסופו של דבר התקבלו בפגישה מספר החלטות, ביניהן החלטה על מפגש בקהיר ב-23 במארס, יום לפני מפגש עם המדינות התורמות להקמת המשטרה הפלסטינית. שם ידונו בנוכחות בינלאומית או זרה זמנית בחברון, בפריסה של המשטרה הפלסטינית ובסיורים משותפים בעיר. ב-24 במארס יחדשו הצדדים את המגעים ליישום הצהרת העקרונות ויאיצו אותם. הצדדים חזרו על ההתחייבות שלהם להתחיל במשא ומתן על הסדר הקבע, לא יאוחר מתחילת השנה השלישית להסדר הביניים (תעודה 82, סיכום השיחות בתוניס 21.3.1994).

ב- 24 במארס התכנסו נציגי 25 המדינות התורמות בקהיר לכנס בראשותה של נורבגיה ובחסות ארצות הברית ורוסיה. הוחלט על הקמת ועדה מצומצמת מבין התורמות שמטרתה להאיץ את הקמת כוח המשטרה הפלסטיני. נורבגיה בעצמה העבירה כבר 3000 יחידות של מדי משטרה ותעביר עוד 7000 יחידות כאלה (תעודה 84, הודעת ממשלת נורבגיה, 25.3.1994, לסיכום הישיבה ראו בתיק חצ-10427/10).

ב-25 במארס התקיימה פגישה בלשכת שר הביטחון בהשתתפות רבין, פרס, השר יוסי שריד, הרמטכ”ל ברק, אנשי צבא ואנשי משרד החוץ ומשרד ראש הממשלה. שחק עדכן את הנוכחים בהתקדמות השיחות בנושא חברון. לדבריו הן נסובו על הרכבה של הנוכחות הבינלאומית ותפקידיה, מקור הסמכות של המשטרה הפלסטינית בחברון והפטרולים המשותפים. בתום העדכון אמר רבין שבעיניו לא המשטרה הפלסטינית מהווה בעיה אלא דווקא הנוכחות הבינלאומית שהיא בבחינת תקדים של פיקוח בינלאומי על שטח שהוא בשליטת ישראל. רבין ופרס דנו בתפקידיה של הנוכחות ועל האפשרות להכיל בתוכה יותר כלכלנים, רופאים ויועצים לפעולות עירוניות ופחות משקיפים ביטחוניים. רבין חזר ותיקן את המשתתפים שנקטו במונח “כוח” והתעקש על המונח – נוכחות (תעודה 83, עדכון שיחות, 25.3.1994).

בשיחה נוספת שהתקיימה בלשכת שר הביטחון, שלושה ימים לאחר מכן, תיאר שחק את הפערים שנותרו בין הצדדים. הרמטכ”ל הקשה על היועצים המשפטיים ושאל למי המשטרה הפלסטינית בחברון תהיה כפופה. זינגר הסביר שהמשטרה כפופה לוועדה פריטטית שגם המושל הצבאי חבר בה והיא תתאם את פעולת המשטרה הפלסטינית עם משטרת ישראל וצה”ל. נדונה השאלה האם עמימות בהקשר זה בניסוח ההסכם תשרת את האינטרס הישראלי. פרס העיר: “כמובן שאנחנו לוקחים סיכון…כל כתיבה מפורשת מדי, חדה מדי, לפי דעתי מעמידה את כל העניין בסימן שאלה”. האלוף יתום הזהיר שהעמימות לא תיפתר על-ידי הניסיון בשטח ותוביל בסוף להתפרקות. לדעתו יש להגדיר את סמכויות המשטרה בצורה ברורה ככל האפשר כיוון שמדובר בחברון, העיר המורכבת ביותר לניהול בכל יהודה ושומרון (תעודה 85, קטע מתוך דיון על הנחיות לשיחות 28.3.1994).

משקיפי הכוח הבינלאומי בחברון, 8.5.1994. צלם: צביקה ישראלי, לע”מ

על אף הקשיים, הלכו השיחות והתקדמו לקראת הסכם על חברון. אולם תקרית שאירעה ברצועת עזה באותו זמן, בה נהרגו ששה פלסטינים חברי ‘ניצי הפת”ח’ בידי כוחות צה”ל, העיבה בצורה קשה על המפגש הבא בקהיר (תעודה 86, דוח אירועים יומי ממשרד החוץ, 29.3.1994 ). תגובת הפלסטינים הייתה סוערת, אך בסופו של דבר סוכם המשא ומתן בהצלחה. ב-31 במארס נחתם בקהיר הסכם אודות הסדרי הביטחון בחברון וחידוש המשא ומתן בנושא עזה ויריחו. הצדדים הסכימו על סדרה של אמצעים, ביניהם הקמת ה-Temporary International Presence in Hebron) TIPH)  נוכחות בינלאומית זמנית בחברון, שתוקם בעזרת הנורבגים, האיטלקים והדנים. ההסכם הגדיר את המנדט של הכוח ואת הגבלתו ל-3 חודשים, עם אפשרות לשקול הארכה. חברי הגוף ילבשו מדים לבנים וסרטי זרוע המסומנים במילה: “משקיפים” באנגלית, ערבית ועברית. בהודעה משותפת הביעו שני הצדדים את נחישותם להגיע להסכם על עזה ויריחו בהקדם האפשרי ועל כניסה הדרגתית של שוטרים פלסטינים לאזורים אלה החל מהשבוע שלאחר מכן. ישראל הסכימה לקצר את משך הזמן הנדרש להוצאת כוחותיה כדי להתאימו לתאריכי היעד שנקבעו בהצהרת העקרונות. שתי המשלחות הביעו את הכרת תודתן לנשיא מצרים, לממשלתו ולעם המצרי על עזרתם. על ההסכם היו חתומים סגן הרמטכ”ל אמנון ליפקין-שחק ודר’ נביל שעת’ (תעודה 87, נוסח הסכם חברון, 31.3.1994, תעודה 88 הודעה לעיתונות, 31.3.1994).

לאחר עיכוב של למעלה מחודש, שגרם הטבח בחברון, יכולים היו עתה הישראלים והפלסטינים  להתפנות להמשך המשא ומתן על הדבר העיקרי – משא ומתן על יישום הסכם עזה ויריחו.