עם תחילת מבצע ‘ביעור הבערות’ פנה משרד החינוך אל שלטונות צה”ל בבקשה לרתום את חיילות לצה”ל למענו. שלטונות צה”ל הסכימו להקצות מורות חיילות לטובת המבצע. במכתב מאת אלוף חיים בר-דוד, ראש אגף כוח אדם בצה”ל אל שר החינוך והתרבות זלמן ארן, המליץ ראש אכ”א להציב את החיילות לתפקידי הוראה ביישובי עולים ו/או יישובי ספר צעירים. לטענתו, ישובים ותיקים ומבוססים יכולים לפתור את בעיות ההוראה בכוחות עצמם. [תעודה 4]
בישיבה שהתקיימה ב-1 באוקטובר 1965בנוכחות אנשי משרד החינוך, הציע ד”ר קודש לקלוט עוד 200 מורות חיילות לביעור הבערות בנוסף ל-120 שכבר אושרו. הוא אמר שהחיילות חייבות להיות בוגרות 12 שנות לימוד (בוגרות י”ב) והוסיף כי לא תהיה מניעה לשבצן בכל מקום בארץ. [תעודה 5]
ב-18 בדצמבר 1963 התקיימה פגישה בעניין העסקת החיילות לטובת המבצע. משתתפיה קבעו את הנהלים להעסקתן. בין היתר נאמר בי הצבתן של חיילות למקומות העבודה תיעשה על ידי המחלקה להנחלת הלשון, והמחלקה היא זו שתדאג לציוד ולמגורים נאותים. [תעודה 6] בגיוס הראשון הוקצו 65 חיילות. כל גיוס שבא אחריו, נוספו עוד עשרות חיילות. סך החיילות שהועמדו לטובת המבצע נאמד בכ-350. לדימונה אף הגיע גרעין נח”ל שהתנדב להוסיף חצי שנה על שירותו לטובת המבצע. [תעודה 7].
הבנות המתנדבות שנבחרו עברו לאחר הטירונות הצבאית קורסים מזורזים במשך חודש ימים להקניית יסודות החינוך וההוראה, בהדרכת מפקחים ממשרד החינוך. לאחר ההכשרה העיונית נתנה להן הכשרה מעשית בבתי הספר בפרוזדור ירושלים, כדי לקרבן לעבודתן במושבי העולים. במשך השנה הראשונה נעזרו המורות-חיילות במדריכות מנחות שליוו אותן בעבודתן. החיילות קיבלו הדרכה לגבי מטרות המבצע, ונרתמו למשימה בהתלהבות. [תעודה 8].
ב-1965, עם היבחרו של יצחק נבון לכנסת, התמנה במקומו יצחק כהנוב כאחראי על המשך המבצע. הקורס הראשון של מורות חיילות עמד בפני סיום. ב-27 ביוני 1965, פנה כהנוב, אל רס”ן עמיצור ליבוביץ, עוזר קצין כוח אדם ראשי בצה”ל בבקשה לאפשר תוספת החיילות מבלי להמתין עד לגיוסו של המחזור הבא. [תעודה 9]
יצחק נבון, מנהל מחלקת התרבות במשרד החינוך, מגיע לבסיס קליטה ומיון בתל השומר, במטרה לראיין חיילות לטובת מבצע ‘ביעור הבערות’, 1 ביולי 1963. לשכת העיתונות הממשלתית
חלקן הקטן של הגברים בקרב התלמידים עורר דאגה מהאפשרות שבמקומות רגישים בספר תתגורר אוכלוסייה גדולה של בערים. ד”ר קודש, פנה ב-5 במארס 1966 אל ראש הממשלה ושר הביטחון, לוי אשכול. קודש הציע לאשכול לרתום למשימה זו אנשי מילואים. ‘הצעתנו, שהצבא יירתם במשימת ביעור הבערות בקרב אנשי המילואים האלה’. קודש הוסיף כי מחלקתו תגיש לצבא את כל העזרה הנחוצה, כולל ארגון הלימודים וההוצאות הכרוכות בכך. [תעודה 10].
המורות-החיילות קיימו שיעורים פרטיים בבתיהם של המבוגרים אם ביחידים או אם בקבוצות קטנות, ולימדו אותם קריאה וכתיבה בסיסיים בעברית. עיקר התלמידים היו נשים, שכן הגברים נהגו לעבוד מחוץ לבית רוב שעות היום. לתלמידות היה זמן מועט בין עבודות הבית לטיפול בילדים, והן התלמידות והן המורות תמרנו את השיעורים בין הזמנים השונים.
חומרי הלימוד המתקדמים כללו את עיתוני “שער למתחיל”. הישגי התלמידים היו קריאה בעיתונים אלה, כתיבה וקריאה של מכתבים, והיכולת לחתום את שמם במקום טביעת אצבע בדיו כפי שנהגו עד כה. [תעודה 11]. המורות החיילות הפכו לכתובת עבור תלמידיהן מעבר לענייני ההוראה. הן נשאלו למשל על ענייני חינוך, פוליטיקה ועוד.
