באותם הימים נמצא מצבה הכלכלי של ישראל בתהליך של שיפור מתמיד וב-1962 כבר היה טוב למדי, אולם בן-צבי המשיך לטעון שעדיין עומדות בפני המדינה משימות כבדות ולכן חייבים להמשיך ולשמור על ריסון ברמת החיים. הוא כעס על ההחלטה להעלות את שכרו, אולם זו כבר התקבלה בכנסת במסגרת חוק התקציב. לנוכח העובדה שאי-אפשר לשנות את ההחלטה כתב לישראל גורי: ‘החלטתי להשתמש במחצית המשכורת לכל היותר לצרכיי הפרטיים ולהקדיש את המחצית השנייה לקרן מיוחדת להכשרתם של כתבי יד היסטוריים מקוריים לדברי ימי עם ישראל וארץ-ישראל לשם מחקר ופרסום’. (תעודה 3). צעדו זה זכה להבלטה בעיתונות. דוד זכאי, חבר מערכת ‘דבר’ שיבח במדורו ‘קצרות’ את צעדיו של הנשיא נגד העלאת משכורתו, הגדירם ‘מזהירים ומאירים, מופת ודוגמה’, וביקר את ועדת הכספים על ‘הלהט הזה של חבריה להעלות – ויהי מה – את המשכורת’. בתגובה כתב לו בן-צבי על מניעיו אולם הביע אכזבה מכך שצעדו לא עורר את התגובה הציבורית הרצויה: ‘אולם מה יצא מזה […] תקוותי שהצעד שלי ימצא לו מחקים בקרב הציבור לא נתגשמה עדיין’ (טיוטת המכתב תעודה 4). מאבקו ההרואי של יצחק בן-צבי נגד העלאת משכורתו נותר אמנם כקול קורא במדבר ולא הביא לשינוי בדפוסי השכר ורמת החיים בישראל, אולם הוא סימל מופת של ענווה ויושר ציבורי, והיה ביטוי נאמן לדמותו המיוחדת של הנשיא השני יצחק בן-צבי.
נשיא המדינה יצחק בן-צבי ורעייתו רחל ינאית בן-צבי בעת ביקור בליאופולדוויל, קונגו, 8 באוגוסט 1962 לשכת העיתונות הממשלתית, צלם: דוד אלדן
קצרות – דוד זכאי – דבר – 10.1.63
