חברי ועדת הכספים לא הבינו עד כמה הדבר חשוב בעיניו של בן-צבי ועד כמה הוא מוכן להיאבק לשם כך. כשלושה שבועות לאחר מכן מסר ישראל גורי לחבריה שבן-צבי זימן אותו לשיחה, התרעם על החלטת הוועדה שהתקבלה בניגוד לדעתו וביקש להחזיר את המצב לקדמותו. ‘אני מודיע שאני מתנגד לכל הגדלה במשכורת של הנשיא’, כתב בן-צבי ליו”ר הוועדה, והוועדה החליטה שהיו”ר יביא את העניין בפני שר האוצר (ישיבות הוועדה תעודה 1). הדבר הוטל לפתחו של שר האוצר לוי אשכול מכיוון שמשרדו הודיע שהוא מחויב לקיים את החלטות ועדת הכספים, ולכן לא יוכל לכבד את בקשתו של הנשיא ולשלם לו שכר מופחת. כל הניסיונות לפתור את התסבוכת ולשדל את בן-צבי לקבל את החלטת הוועדה נתקלו בסירובו המוחלט, וזמן מה לא שולמה משכורתו כלל. בסופו של דבר אישר שר האוצר את בקשתו של הנשיא. העניין התפרסם בעיתון ‘דבר’ ובידיעה נמתחה ביקורת על הוועדה: ‘רבים שואלים: האין ועדת הכספים של הכנסת חייבת לכבד את רצונו של הנשיא?’. שבוע לאחר מכן פרסם קריקטוריסט הבית של העיתון אריה נבון את הקריקטורה הזאת:
“גם זו שביתה”, “דבר”, 21 במאי 1954, צייר: אריה נבון. על השלט כתוב: “אני דורש לא להעלות את משכורתי”.
מתוך: ארכיון המדינה, יצחק בן-צבי הנשיא השני, מבחר תעודות מפרקי חייו [1963-1884]
בשנים הבאות מדי שנה חזר טקס קבוע. ועדת הכספים של הכנסת מבקשת לדון בהעלאת משכורתו של הנשיא ויצחק בן-צבי מתנגד לכך בכל תוקף. לאחר שנכוו ברותחין ב-1954 כיבדו חברי הוועדה את רצונו של הנשיא ואף החליטו להפסיק לפנות אליו בעניין זה. בן-צבי גם שב ודרש מדי שנה שתקציב לשכתו יהיה נמוך וצנוע ככל האפשר. ניסיון שנעשה בוועדת הכספים להגדיל את תקציב בית הנשיא אף הביא למעין ‘נזיפה’ מצדו של בן-צבי ביו”ר הוועדה. ככל שחלפו השנים כך גדלו הפערים בין משכורתו של הנשיא למשכורותיהם של ממלאי תפקידים אחרים. במאי 1960 התקיים דיון בוועדת הכספים ובו דרשו כמה מחבריה הוועדה להגדיל את משכורתו של הנשיא. פרוטוקול של הדיון נשלח אל הנשיא אך לא זכה כלל להתייחסותו. עם זאת ראוי לציין שבמהלך כל השנים היו חברים בוועדה שסברו שיש לכבד ולהעריך את המסר החשוב שיש בדרישתו של הנשיא, וכפי שקבע חבר הכנסת יצחק קורן ב-1960: ‘אני רואה בעובדה שראש המדינה מסתפק במשכורת צנועה, דבר חינוכי ממדרגה ראשונה’. עשר שנים לאחר כניסתו של בן-צבי לבית הנשיא נותרה אפוא משכורתו בלי שינוי.
ב-24 ביולי 1962 שבה ועדת הכספים של הכנסת ודנה בתקציבו של בית הנשיא ובכלל זה במשכורתו של נשיא המדינה. כמדי שנה ביקשה לשכת הנשיא להשאיר את המשכורת על כנה ולצמצם בתקציב הלשכה לפי דרישתו של הנשיא. אולם הפעם נקטו חברי הוועדה גישה שונה ועלה הרושם שהם ראו במצב שנוצר ביזיון לאומי שיש הכרח לשנותו. אלא שהפעם כבר ידעו שלפניהם “אגוז קשה” לפיצוח ודנו בכך ארוכות. כמה מחברי הוועדה טענו שאמנם הם מכבדים מאוד את צניעותו ואת יושרו של הנשיא בן-צבי, אך השאלה אינה בן-צבי האיש אלא מוסד הנשיאות ומשכורתו של הנשיא שעומדת על 450 ל”י, כמשכורתו של פקיד מדינה בדרג בינוני וכשליש בלבד ממשכורתם של שופטי בית המשפט העליון, אינה סבירה ו’היא תופעה ממש מגוחכת’, כדברי יוחנן בדר. תקציב לשכת הנשיא הולך וקטן מדי שנה ו’דבר זה לא ייתכן’ טען ישראל קרגמן, ואחרים תמכו בדעתו כי היא אכן ‘צנועה מדי’. הגדיל לעשות חבר הוועדה נחום לוין שטען: ‘לפי התקציב מקבל הנשיא משכורת בסך 5,400 לירות והנהג שלו 7,600 לירות [כלומר גבוה בארבעים אחוזים!], אני חושב שזה מגוחך במקצת’. אחרים הציעו לכבד אמנם את רצונו של הנשיא אך מכיוון שהדבר בלתי סביר לחלוטין על יו”ר הוועדה להיפגש עמו ולהסביר לו את הצורך בהעלאת משכורתו, מה גם שהנשיא עומד בפני סיום תפקידו ואין זה ראוי להעמיד את יורשו בפני עובדה כזאת (בסופו של דבר נבחר בן-צבי באוקטובר 1962 לכהונה שלישית). יו”ר הוועדה ישראל גורי הציג לחבריה שתי אפשרויות: לקבוע את משכורתו של הנשיא בלי לשאול את פיו או לנהוג כמנהגה מזה שנים ולכבד את בקשתו.
שבוע לאחר מכן החליטה הוועדה לא להתחשב עוד בדעתו של הנשיא ולהעמיד את משכורתו על 1,500 ל”י בחודש. כל חברי הוועדה תמכו בהצעה למעט היו”ר גורי, שנימק את עמדתו בהתנגדותו לקביעה הערכית שהמשכורת קובעת את מעמדו של האדם. (ישיבות הוועדה תעודה 2) מלאכתם של חברי הוועדה הייתה קלה יותר מאחר שהדיון נערך בעת שהנשיא נעדר מן הארץ לרגל סיור שערך בכמה ממדינות אפריקה.
