יומן המלחמה של לאו לסמן - צילומי מלחמת העולם הראשונה באוצרות ארכיון המדינה

תוכנית המלחמה הגרמנית, הידועה כ”תוכנית שליפן”, נועדה להתמודד עם האיום של סכנת המלחמה בשתי חזיתות בעת ובעונה אחת: במערב – נגד צרפת ובמזרח נגד רוסיה. שתי המעצמות היו קשורות בברית הגנה שנועדה לסייע זו לזו בהגנה מפני גרמניה. גרמניה מצידה ראתה אותן כמאיימות עליה ובמיוחד רוסיה, עם כל עוצמתה האפשרית, עתודות כוח האדם האדירות שלה וקרבתה של צבאותיה לליבה של גרמניה. התוכנית הגרמנית הייתה להביס במהירות את צרפת, בדרך של איגוף הגבול המבוצר בינה לבין גרמניה, פלישה לבלגיה ומשם איגוף והשמדה של הצבא הצרפתי סביב פאריס. לתוכנית היו כמה מגרעות: היא לא חזתה עיכובים ומכשלות בדרך והיה לוח זמנים מאוד מדויק ולא גמיש, היא לא העריכה נכון את מהירות הפעולה הרוסית והייתה אופטימית מידי בקשר ליכולת הפיזית של החייל הפשוט – עד כמה יוכל לצעוד ולהילחם כל יום.

יחידתו של לסמן, רג’ימנט ארטילריית השדה 103 (103 FAR ) הייתה חלק מן המאמץ הגרמני העיקרי ולפי יומנו של לסמן, נעה יחידתו דרך בלגיה וצפון צרפת. ארטילריית שדה היא כינוי לתותחים בקוטר נמוך יחסית – לגרמנים היה תותח בקוטר 77 מ”מ והיעד שלו היה פעולה בצמוד לכוחות המסתערים וזאת בניגוד לארטילריה בעלת הטווח והקוטר הגדול יותר, שנועדה לפגיעה בעורף האויב.

הרג’ימנט השתתף בקרב בלה קאטו (Le Cateau) – הקרב הגדול השני של הצבא הגרמני נגד חיל המשלוח הבריטי. חיל המשלוח הבריטי (הצבא הבריטי הראשון שיצא להילחם על אדמת אירופה מאז מלחמות נפוליאון) נחת בצרפת ב 10 באוגוסט 1914 ונתקל בצבא הגרמני המתקדם בבלגיה ב 23 באוגוסט ליד העיר מונס (Mons). הצבא הבריטי, שהיה מורכב מחיילים מקצועיים ששירתו תקופת שירות ארוכה (בניגוד למגויסי החובה בצבא הגרמני והצרפתי), התמחה בקלעות מדויקת (לקח ממלחמת הבורים 1899 – 1902) והסב אבדות קשות לצבא הגרמני, אך נאלץ לסגת בשל עוצמת האש הארטילרית הגרמנית. יומיים אחר כך, בלה-קאטו, בחר המפקד הבריטי הוראס סמית’-דוריאן (Smith-Dorien. בנו נהרג בפיצוץ מלון “המלך דויד” בירושלים ביולי 1946) לערוך מתקפת נגד, וכך מנע מהגרמנים לפגוע בצבא הבריטי הנסוג.

הצבא הגרמני המשיך בהתקדמותו לתוך צרפת, בכוונה לכתר את הצבא הצרפתי ואת חיל המשלוח הבריטי אולם מפקד הארמיה הצפונית של הגרמנים (הכוח שביצע את מהלך האיגוף העיקרי), הגנרל פון קלוק (von Kluck), שינה את כיוון התקדמותו ופנה דרומה לעזור לארמיה הדרומית לו. תנועה זו חשפה את צבאו למתקפה מהאגף. הצרפתים והבריטים תקפו את פון קלוק ב 5 בספטמבר ב”קרב על המארן” (נהר ליד פריס) שהתפרסם בשימוש בו עשו הצרפתים במוניות הפריזאיות שהובילו אלפי חיילים לחזית. הצבא הגרמני נסוג מזרחה לכיוון נהר האן (Aisne) והחל לתפוס את השטחים והגבעות באזור ולהתחפר. במקביל החל “המירוץ אל הים” – סדרה של ניסיונות הצבאות השונים לאגף זה את זה, כאשר בכל פעם נערכו מתקפות צפונה יותר דרך המחוזות הגובלים עם בלגיה – פיקרדי, פה דה קאלה ופלנדריה בבלגיה. המתקפות ההדדיות נבלמו ונוצר קו שהשתרע מתעלת למאנש עד לגבול שווייץ.

צלם: וויקיפדיה

חידתו של ליאו לסמן השתתפה בקרב על נהר האן ואח”כ בקרבות במחוז פיקרדי, במיוחד ליד העיר אראס (Arras). לאחר כישלונות ניסיונות האיגוף וההכרעה המהירה החלו הצדדים להתחפר ולחפור שוחות הגנה. זו הייתה התגובה הטבעית לעוצמת האש האדירה שהתגלתה במלחמה – שילוב של ארטילריה מהירת ירי, ארוכת טווח יחד עם מקלעים שירו 400–500 קליעים בדקה ורובים שטווחם היעיל היה 400 מטרים לפחות (הנה סרטון מצוין באנגלית של ההיסטוריון דן סנואו שהופק ע”י ה BBC לרגל 100 שנים למלחמה ומסביר מדוע נוצרו החפירות) .

זו לא הייתה תופעה חדשה – עם התגברות עוצמת האש בקרב באמצע המאה ה 19 (התופעה בלטה במיוחד במלחמת האזרחים האמריקאית) החלו חיילים להתחפר לתוך האדמה ולמצוא מקלט והגנה בשוחות לחימה, עליהן הגנו ומהן יצאו למתקפה. ככל שנמשכה המלחמה, הפכו מערכות החפירות למסובכות, עמוקות ומבוצרות יותר – במיוחד מהצד הגרמני, שהיה רוב הזמן במגננה במהלך רוב המלחמה בחזית המערבית (אך לא בחזית המזרחית – שם תקפו הגרמנים פעמים רבות וזכו להצלחות כבירות מול הרוסים). החפירות היו הסמל הדומיננטי של המלחמה וקבעו את קווי החזית למשך שנים.