יומן המלחמה של לאו לסמן - צילומי מלחמת העולם הראשונה באוצרות ארכיון המדינה

מלחמת החפירות, שהחלה בסופה של שנת 1914, נמשכה גם לתוך 1915. הצבא הגרמני, בו שירת לסמן בדרך כלל הגן על עמדותיו במערב ותקף במזרח. הוא יצא למתקפה אחת בבלגיה באפריל 1915 (שעוד נדון בה בהמשך הפוסט) אך עיקר פעולותיו היו במזרח: מתקפת גורליצה-טארנוב במאי – יוני 1915 (Gorlice–Tarnów) בה הדף הצבא הגרמני את הצבא הרוסי מפולין עד לתוך בלרוס ואוקראינה של היום. באוקטובר כבשו הצבאות של גרמניה, אוסטרו-הונגריה ובולגריה את סרביה ומונטנגרו, שהיו חלק ממדינות “ההסכמה”

ליאו לסמן ישב עם יחידתו בצרפת לאורך שנת 1915 באזור נהר הסום בצרפת וצפונה משם בין הערים פרון (Péronne), בפאום (Bapaume) ואראס (Arras). יחידתו, רגימנט הארטילריה 103 (FAR 103) חיפה באש על הקווים הגרמנים.

המלחמה החלה להציג תופעות ואמצעים חדשים שנועדו לסייע ללחימה בחפירות, ואלו מופיעות בתצלומיו של לסמן ביומן המלחמה שלו:

1) מטוסים ונשק נ”מ – המטוס הראשון של האחים רייט טס ב 1903. בתוך 10 שנים, המטוס הפך לכלי תחבורה שהתפתח במהירות עצומה. מלחמת העולם הראשונה קידמה את התפתחות המטוס עוד יותר. המטוס הופעל בתחילה ככלי תצפית (מטוס צרפתי הבחין בשינוי הכיוון של הצבא הגרמני ליד פאריס, תגלית שהביאה לריכוז הכוחות שלהם בקרב על המארן והדיפתם של הגרמנים מפאריס, כפי שסיפרנו בבלוג הקודם) וככלי לכיוון הארטילריה וצפיית פגיעות שלה. אולם עד מהרה החלו להתפתח קרבות אוויר בין מטוסים שנתקלו זה בזה. קרבות האוויר החלו בירי אקדחים ועברו לירי ברובים ואח”כ למקלעים. מטוסים החלו להטיל פצצות – רימוני יד, מטענים מאולתרים עד שעברו לפצצות שנבנו לצרכיי הפצצה של מטרות שונות: יחידות אויב, מפקדות, תחנות רכבת ועוד. מולם הופעלו אמצעי נגד – מטוסי קרב וטייסות קרב ותותחי נ”מ. הגרמנים המסודרים החלו לארגן טייסות קרב גדולות בפיקוד “אייסים” – טייסים מוכשרים במיוחד שהפילו מעל חמישה מטוסים. יחידות אלו כונו “קרקסים מעופפים” ומפקדיהם היו טייסים כריזמטיים ומעולים כדוגמת אוסוולד באלקה (Oswald Boelcke), מקס אימלמן (Max Immelmann) , הרמן גרינג (שר האווירייה הנאצי בעתיד) והאייס הגדול מכולם במלחמה – מנפרד פון ריכטהופן (Manfred von Richthofen) “הברון האדום”

על פי וויקיפדיה תותחי נ”מ פותחו כבר במלחמת האזרחים האמריקאית, כאשר חיילי הקונפדרציה ניסו להפיל כדורים פורחים ששימשו את צבא הצפון לתצפית. ב 1871 הפעיל הצבא הפרוסי הצר על פאריס תותחים להפלת כדורים פורחים שהפעילו הצרפתים. עוד לפני פרוץ המלחמה הציגו חברות הנשק הגדולות של אירופה כדוגמת “קרופ” או “שניידר” תותחי נ”מ אולם בתחילת המלחמה נאלצו הצבאות לאלתר פתרונות משלהם משום שכלי הנשק הללו לא התאימו למציאות הלחימה – הם נועדו לפגיעה בבלונים או בספינות אוויר אך לא ממש נגד מטוסים שכבר אז היו מהירים יותר.

בתצלומיו של ליאו לסמן מופיעות כמה תמונות המציגות מטוסים ונ”מ.
לסמן צילם כמה מטוסים שהופלו – כמו המטוס הבריטי הזה, שהופל בקיץ 1915. המטוס מוקף בקהל של קצינים וחיילים גרמנים שהתאספו לראות אותו.

מטוס אחר שצילם לסמן, הנראה כאחד הדגמים שיצרה חברת מורן-סולנייה (Morane-Saulnier) ושימש את חילות האוויר של מדינות ההסכמה, צולם לאחר שהופל ומועלה על משאית מפורק, לצורך בחינה ובדיקה. (לא ברור לאיזה חיל האוויר השתייך המטוס, מאחר וסימן הזיהוי הבולט במטוס, הטריקולור בחלק האחורי של המטוס, היה סימן זיהוי של מטוסים צרפתים ובריטים כאחד).

תמונה ממרס 1915, מציגה תותח קטן (כנראה תותח הררי – תותח שנועד ליחידות הנלחמות בהרים וזקוקות לציוד קל ומתקפל) המוצב על הגבהה מעץ עם הגבהה מרבית (מה שמעלה את הסבירות כי זהו תותח הררי המיועד לירי לגבהים) שהוסב להיות תותח נגד מטוסים.

תמונה מסוף המלחמה, ממאי 1918, מראה מקלע נ”מ (יתכן שזה מקלע קל מדגם מקסים 08) המשמש להגנת אגפה של סוללת התותחים בה שירת לסמן. מאחר ובתקופה זו כבר היו תותחי נ”מ תקניים, יתכן והמקלע שימש להגנה מפני תקיפה של מטוסים מנמיכי טוס שינסו לפגוע בסוללה – טקטיקה שנעשתה בתכיפות רבה בזמן זה של המלחמה.

אמצעי תעופתי נוסף היה בלון התצפית. לסמן צילם אחד כזה ליד בפאום בקיץ של 1916. הבלונים נועדו לתצפית על קווי החזית. זה לא היה אמצעי חדש – כבר מלחמת האזרחים האמריקאית (1861 – 1865) הופעלו בלונים כאלו ובמלחמת פרוסיה ומדינות גרמניה נגד צרפת (1870 – 1871) הם הופעלו שוב. בעזרת בלון כזה, נמלט ראש ממשלתה של צרפת, לאון גמבאטה, מפריס מהלך המצור הגרמני על פאריס בחורף של 1870-71. בלונים אלו היוו מטרה ראשונה במעלה לטייסי הצד שכנגד (שצוידו בקליעים מתפוצצים מיוחדים להבערת הבלונים) ולכן הבלונים הוגנו בטבעת תותחים נגד מטוסים ולתצפיתנים בבלון ניתנו מצנחים, למלט את עצמם בעת תקיפה על בלונם (מעניין לציין שלטייסים לא ניתנו מצנחים, כדי שלא ימלטו מהמטוס מהר מידי וימשיכו להילחם…)

2) תותחים – תותחים הופעלו בשדה הקרב כבר בתחילת המאה ה 15. אולם במלחמת העולם הראשונה החלו להפעיל תותחים לירי רחוק ולא בכינון ישיר כפי שהיה בכל המאות הקודמות. הדבר הגדיל את שדה הקרב באופן שלא נודע בעבר והפך אזורים שלמים לשדות קרב בעוד שבעבר הקרב היה מצומצם לתא שטח קטן יחסית. התותחים חולקו לפי הקטרים שלהם (לבריטים הייתה שיטה אחרת לחלוקה – לפי משקל הפגז בפאונדים. כך תותח 6 פאונד היה למעשה תותח בקוטר 57 מ”מ. בקטרים גבוהים יותר הבריטים כבר השתמשו בחלוקה לפי קוטר, בדרך כלל באינטשים ולא בס”מ או מ”מ כמו הגרמנים או הצרפתים, בהתאמה). תותחים בקטרים כמו 75, 76, 77 מ”מ נחשבו “תותחי שדה” – ארטילריה קלה ששימשה לחיפוי קרוב. יחידתו של ליאו לסמן, FAR103, הייתה יחידה שכזו. תותחים כאלו דמו לארטילריה של המאות הקודמות שירו למטרות בקו הראייה של התותחנים. תותחים בקטרים גדולים יותר – 105, 120, 155, 203, 210 מ”מ – ירו ליעדים מאחורי קו החזית או הופעלו בהתקפות הגדולות לירי על קו החזית לפגיעה בביצורי האויב ופריצת המכשול העיקרי במלחמת העולם הראשונה – גדרות התיל. סוג שלישי של תותחים היה תותחי הענק: הגרמנים והאוסטרים פתחו את המלחמה כאשר הפעילו בבלגיה נגד ביצורי העיר ליאז’ תותחים ענקיים בקוטר 420 מ”מ ומרגמות אוסטריות (תוצרת חברת “סקודה” הצ’כית) בקוטר 305 מ”מ. תותחים אלו הופעלו נגד מטרות בטווחים רחוקים (באביב 1918 הגרמנים השתמשו בתותח בעל טווח של 120 ק”מ, שכונה “תותח הקייזר וילהלם”, להפגיז את פריס) ונגד מטרות מבוצרות מאוד. מפלצות כאלו הופעלו מרכבות מיוחדות שיכלו לשאת תותחים כאלו ונשאו את צוות התותח ואת התחמושת המיוחדת שלו.

בתצלומיו של ליאו לסמן התותחים מקבלים מקום רב – הוא שירת בשני רג’ימנטים של ארטילריית שדה במהלך מלחמת העולם הראשונה. צילום אחד מעניין במיוחד: לסמן צילם פגז של התותח בו השתמשה יחידתו – 77 מ”מ (הסימון הגרמני היה 7.7 ס”מ) אל מול פגז בריטי מפלצתי בקוטר 305 מ”מ, שלא התפוצץ והועבר אל מחסני הצבא הגרמני. הגרמנים ציינו על הפגז שגובהו הוא 1.27 מטר. תותח בריטי זה היה גרסה יבשתית של תותח צי שהוצב על ספינות מערכה ענקיות של הצי המלכותי.

3) מקלעים/מכונות ירייה: המקלע הומצא בזמן מלחמת האזרחים האמריקאית, כאשר ריצ’ארד גטלינג (Gattling) צירף מספר קני רובים וירה בהם בעזרת מצערת (מנואלה) מסתובבת. ההמצאה לא הצליחה לקבל את אימון הצבא האמריקאי במלחמה (למרות שנרכשה מאוחר יותר על ידו). ב 1884 המציא חירם מקסים (Maxim) את המקלע המודרני כאשר רתם את עוצמת הרתע של הכדור הנורה כדי להטעין ולירות את הכדור הבא אחריו. עד סוף המאה החלו כל הצבאות המודרניים להצטייד במקלעים. אלו היו כלי נשק כבדים: משקלם נע בין 40 – 60 ק”ג והיה להם צוות של 4 מפעילים ועוד כמה חיילים לנשיאת נשק וציוד נוסף. מקלעי מקסים הופעלו כבר במלחמת הבורים (1899 – 1902) ומלחמת יפן – רוסיה (1904 – 1905) אולם במלחמת העולם הם תפסו מקום מרכזי בלחימה. סטטיסטית, נהרגו יותר חיילים מאש ארטילרית אל השילוב של מקלעים יחד עם גדר תיל הפכו את ההתקפה על קו חפירות להתאבדות.
הנה תמונה מעניינת מאוסף תצלומיו של ליאו לסמן: לסמן מצולם מצד ימין של התמונה הזו במחפורת של עמדת מקלע של רג’ימנט הרגלים 170 (שעליו חיפתה יחידתו של לסמן) וצוות המקלע לידו, צופה לכיוון קווי האויב. לסמן כתב על הצילום שהעמדה הייתה במרחק 80 מטר (!) מקווי האויב.

זוהי דוגמה מצוינת לקרבה של חלק מקווי החזית של הצדדים במהלך המלחמה. החיילים יכלו לשמוע את אויביהם במרחק קצר מהם ואף להריח את בישול האוכל בחפירה שמנגד. לעתים הדבר גרם לשיחות בין שני הצדדים כאשר החזית הייתה שקטה ואף להחלפה של מזכרות ומוצרי מאכל אך גם לירי קטלני ולהטלת רימונים לתוך החפירות שכנגד.

4) גז – לוחמת הגזים (או לוחמה כימית כפי שהיא מכונה כיום) הייתה אחד המאפיינים הבולטים והמחרידים של מלחמת העולם הראשונה. כיום מתברר שלוחמת הגז החלה מוקדם יותר ממה שמקובל לחשוב עד כה – 22 באפריל 1915 במה שמכונה “הקרב השני של איפר”. מתברר שכבר באוגוסט 1914 זרקו הצרפתים רימוני גז מדמיע (ציוד חדש יחסית שהוכנס לשימוש המשטרה הצרפתית באותה העת) על חיילים גרמנים בשדה הקרב. האירוע לא הותיר כל רושם וכנראה המותקפים לא חשו כלל בהתקפה. דבר דומה אירע באוקטובר 1914, כאשר הגרמנים ירו פגזי גז מדמיע על הקווים הבריטים – שוב ללא תוצאות. התקפה גרמנית נוספת, הפעם בחזית המזרחית ליד הכפר בולימוב (Bolimov), בינואר 1915 נחשבת התקפת הגזים הגדולה הראשונה האמתית. ההתקפה נכשלה משום שהגז ששוחרר לאוויר, שוב תרכובת של גז מדמיע, קפא בקור העז של פולין. ב 22 באפריל 1915, שחררו הגרמנים גז כלור מ 5000 מכלים לכיוון קו החזית הצרפתי ליד העיר הבלגית איפר. ההתקפה הרגה אלפי חיילים צרפתים ופגעה ברבים אחרים. הנה צילומי אוויר של מתקפות גז במהלך מלחמת העולם הראשונה:

צילום מתקפת גזים בחזית המערבית נגד עמדות גרמניות ביוני 1916 צלם: וויקיפדיה

אמצעי הנגד הגיעו במהרה – תוך יומיים היו לחיילים בחזית מסיכות גז מאולתרות – חבילות גזה שהוטבלו בשתן או אמוניה ונקשרו בחזקה לפה ולאף ומשקפי מגן. עד מהרה, החלו הצדדים להנפיק לחיילים מסיכות גז מסוגים שונים. הנה תמונות של סוגי מסיכות גז שונות בשימוש הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה.

סוגי מסכות גז שונות בשימוש הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה צלם: וויקיפדיה

עד מהרה החלו הצדדים להפעילו סוגי גז שונים (בוויקיפדיה מציינים 20 סוגי גז) שהידועים ביותר מהם (לשמצה) היו הכלור, פוסג’ן וגז החרדל. גז החרדל נחשב כקטלני במיוחד מאחר והוא פגע בחלקי גוף חשופים ולאו דווקא בדרכי הנשימה, שהוגנו ע”י מסיכת הגז. הגז הפחיד את החיילים (ובצדק) אך בסך כל האבדות של מלחמת העולם הראשונה, הוא לא היה הקטלן מכולם – הארטילריה ומכונות הירייה הרגו הרבה יותר חיילים ופצעו רבים יותר מהגזים. הגז הותיר את רישומו באימה שיצר – התדרדרות המלחמה לכיוון הברבריות המוחלטת, מסכות הגז וצורתן המוזרה והמפחידה השאירה את רישומה באומנות – ציוריו של הצייר הגרמני אוטו דיקס למשל, של החיילים בחפירות חובשי המסכות ומסביבן ההרס והחורבן המוחלט של המלחמה.

Sturmtruppe geht unter Gas vor /Stormtroops advancing under gas - לוחמי סער מתקדמים בתוך מתקפת גזים. ציורו של אוטו דיקס מ 1924 צלם: וויקיפדיה

ליאו לסמן (כנראה) מצולם כאן עם מסכת גז, בסתיו 1915 – זמן רב לאחר הפיכת צורת הלחימה הזו לרגילה בחזית המערבית.

הנה מאמר מרתק מהבלוג של רן לוי על ממציא גז הכלור, הפרופסור היהודי המומר, זוכה פרס נובל, פריץ האבר.