יומן המלחמה של ליאו לסמן : ליאו לסמן בקרב על הסום, יולי 1916 |

ביומן המלחמה של ליאו לסמן : ליאו לסמן בקרב על הסום, יולי 1916

1916 הייתה עדה לשנים מן הקרבות הגדולים במלחמת העולם הראשונה: קרב ורדן (פברואר – דצמבר 1916) והקרב על נהר הסום (יולי – נובמבר 1916). שני הקרבות היו עקובים מדם יותר מכל קרב שקדם להם במלחמה וקרב הסום נחשב כאחד הקרבות העקובים ביותר מדם בהיסטוריה האנושית. לקרבות הללו יש חשיבות מעבר רק להיסטוריה צבאית – הם השפיעו על המדינות הלוחמות: צרפת, בריטניה וגרמניה באופן נרחב יותר. האובדן העצום בחיי אדם, הסבל המתמשך ערערו את יסודות המדינות הללו ולמרות שהמלחמה המשיכה שנתיים נוספות (עקובות מדם גם הן) הצדדים הלוחמים השתנו לחלוטין לאחר הקרבות הללו.

בקרב ורדן שאפו הגרמנים להקיז את דמם של הצרפתים בקרב על נקודה בה הצרפתים יחושו מחויבות רגשית להילחם ולא לסגת. ורדן הייתה נקודה שכזו. עיר מבצר עוד מהתקופה הרומאית, ורדן הייתה העמדה הצרפתית האחרונה שנכנעה לגרמנים במלחמת 1870-71, ושימשה מקור לגאווה לצרפתים במלחמה בה הובסו. מפקד הצבא הגרמני, אריך פון פלקנהיין, העריך כי הצרפתים ילחמו ולא יוותרו על ורדן וזו ההזדמנות “להקיז את טיפת דמם האחרונה”. הוא תכנן סידרה של מתקפות מוגבלות לתפיסה של יעדים חשובים במעגל ההגנה ההיקפית של ורדן ולגרום לצרפתים לרכז כוחות ולהילחם עליהם. בקרב שיתפתח תכנן פלקנהיין לרכז ארטילריה מסיבית ולהרוג בצרפתים עד שיותשו ויצטרכו לסגת ואף להפסיק להילחם.

המתקפה שהחלה ב 21 בפברואר 1916 בתחילה התנהלה לפי הקווים שתכננו הגרמנים. הצרפתים אכן החליטו להילחם ולא לוותר על ורדן. הצבא הצרפתי הניע כוחות גדולים לורדן – במטרה לגרום לשחיקה גדולה מידי אצל יחידות מסוימות, היחידות הצרפתיות הוחלפו כל שבועיים בערך ולמעשה רוב הצבא הצרפתי נלחם בורדן בתקופה מסוימת, אולם גם הצבא הגרמני גילה שהוא נשחק באותה המידה והצרפתים הראו לגרמנים כי גם הם יכולים לרכז ארטילריה ולהשמיד יחידות גרמניות שלמות. בתום הקרב, בו כבשו הצרפתים בחזרה את כל השטח שנכבש מהם מידי הגרמנים, היו האבדות של שני הצדדים בין 714 ל 972 אלף חיילים – הרוגים, פצועים ונעדרים. (הנה סקירה מעולה על קרב ורדן באתר ‘מידה’ מאת ד”ר יגיל הנקין).

מתקפת הסום תוכננה בדצמבר 1915 כקרב הגדול של השנה נגד גרמניה. המתקפה הגרמנית בורדן הפכה את הצורך בקרב לחשוב עוד יותר – כדי להקל על הלחץ על הצרפתים וכן כדי לסייע למתקפה רוסית גדולה במזרח (“מתקפת ברוסילוב” יוני – ספטמבר 1916). בעוד שבתחילה היה הצבא הצרפתי אמור למלא תפקיד עיקרי במתקפה, הקרב בורדן הפך אותו לכוח מסייע והצבא הבריטי לכוח העיקרי במתקפה. בניגוד לתחילת המלחמה, בה היה הצבא הבריטי כוח קטן של חיילים מקצועיים, עתה היה הצבא הבריטי צבא גדול של מתנדבים לשעת המלחמה. קריאתו של שר המלחמה הבריטי, הפילדמרשל הורשיו קיצ’נר ל “100 אלף מתנדבים” (כרזת התעמולה המפורסמת ביותר בהיסטוריה) הביאה להתנדבותם של כ 2 מיליון (!) בריטים לשירות צבאי. צבא זה כונה “צבאו של קיצ’נר” ולמרות ההתלהבות והפטריוטיות העצומה של חייליו, הוא לא היה מקצועי או מאומן היטב (רוב החיילים שיכלו לאמן אותם היטב, החיילים המקצועיים מתחילת המלחמה, היו מתים, פצועים או שבויים).

כרזת הגיוס המפורסמת ביותר - פילדמרשל קיצ'נר "בריטניה רוצה אותך - התגייס לצבא מדינתך" צלם: וויקיקומונס

ב 07:30 בבוקר, ה 1 ביולי 1916, לאחר הפגזה שארכה שבוע שלם, החיילים הבריטים “טיפסו למעלה” (Went over the top – לפי העגה החיילית הבריטית) והחלו להתארגן לקראת הסתערות על הקווים הגרמנים. המפקדים הבריטים תידרכו את חייליהם כי ההפגזה הכבדה הרסה את עמדות הגרמנים וקרעה את חגורות גדר התיל שלפניהן. המידע הזה היה לא נכון, וסיורים ופשיטות בריטיות לשבוע לפני פתיחת המתקפה כבר העבירו את המידע הזה לפיקוד העליון אך המידע לא נתקבל ולא נעשתה הערכה על עוצמת הצבא הגרמני. רוב החיילים הגרמנים לא נפגעו, מאחר והגרמנים השכילו לחפור מקלטים עמוקים וממוגנים היטב. גם הפעלה של סדרה של מוקשים גדולים שהונחו בחזית הקו הגרמני ופוצצו עם תחילת המתקפה לא שינו את מה שעמד להתרחש.

עם תחילת התנועה לכיוון הקווים הגרמנים, רצו החיילים הגרמנים לעמדותיהם ופתחו באש מסיבית על החיילים הבריטים המסתערים עליהם. ריכוזם של החיילים הבריטים בקבוצות גדולות הקל על הטבח – 57 אלף נפגעים מתוכם 20 אלף הרוגים (לשם השוואה ישראל איבדה מאז 1851, התאריך בו מתחילים לספור ההרוגים לעצמאות ישראל, כ 23 אלף חיילים ואזרחים): מספר האבדות הגדול ביותר בהיסטוריה של הצבא הבריטי (לצרפתים היה יום “שחור” כזה בתחילת המלחמה – 22 באוגוסט 1914 בו נהרגו 27 אלף חיילים ביום אחד). רוב היעדים שהוצבו לכוחות לא הושגו. האסון לבריטים היה גדול עוד יותר ממה שנראה במספרים ובנתונים יבשים: היחידות הבריטיות גויסו מאזורים ספציפיים וחיילים התנדבו לשירות יחד עם חבריהם ושכניהם (“גדודי חברים – Chum battalions”). בבוקר יום קרב אחד, הפכו אלפי נשים בבריטניה לאימהות שכולות, אחיות אבלות, נשים אלמנות, ארוסות ללא חתן וילדים יתומים. האבדות חצו כל הבדל חברתי ומעמד.

הקרב לא הסתיים לאחר היום הראשון – אף צד לא יכול היה להתיר זאת. הבריטים חידשו את התקפותיהם והגרמנים תקפו חזרה. מפקד הארמיה הגרמנית ה 2, אוטו פון בילוב (von Below) הודיע לחייליו כי “כל העמדות שנלקחו יכבשו מחדש. עלינו להחזיק בעמדותינו בכל מחיר. האויב יצטרך להבקיע את דרכו דרך הררי גוויות”. כך המשיך הקרב באינטנסיביות לאורך כל הקיץ. רעם התותחים היה חזק כל כך עד שנשמע בלונדון הרחוקה. ההתקפות הבריטיות נמשכו לתוך הסתיו, כאשר בספטמבר הבריטים הפעילו חידוש צבאי – טנקים. אלו הועילו אך במעט, מאחר ולא הכינו עבורם תורת לחימה מסודרת והם התקלקלו במהירות. הקרב הסתיים באמצע נובמבר, עם תחילת החורף הקשה ביותר באירופה זה יותר מ 60 שנה.

הכוחות הבריטים והצרפתים כבשו שטח בעומק של 10 קילומטר בתוך הקווים הגרמנים. המחיר היה עצום – 600-700 אלף אבדות (מהם 150 אלף הרוגים) לבריטים ולצרפתים. הגרמנים איבדו כ 450 אלף חיילים (164 אלף הרוגים)

לפי יומנו, ליאו לסמן שירת בקרב הסום אך לא בורדן. יחידתו הוצבה ליד העיירה בפאום (Bapaum), עיירה בצפון צרפת, ממש מחוץ ליעדי ההתקפה הבריטים. יחידתו של לסמן, רג’ימנט תותחי השדה (להסבר על ההבדל בינם לבין שאר הארטילריה הגרמנית ראו בפוסטים הקודמים) מספר 103 בוודאי השתתפה בלחימה בסיוע לכוחות הצבא הגרמני לעצור את המתקפות הבריטיות. באלבום לא מופיעים צילומים של שדה הקרב ממש אך לסמן צילם תמונות רבות של העיר בפאום, שנפגעה קשות במהלך המלחמה (הנה תמונות נוספות של הנזקים בבפאום, מהארכיון הגרמני הפדרלי, ה Bundsarchiv). הגרמנים פינו את בפאום במרס 1917, כאשר נסוגו ל”קו הינדנבורג” – קו הגנה מבוצר שנועד להגן על חייליהם ממתקפה בנוסח הסום וכבשו שוב את העיר שנה אחר כך במתקפת האביב הגדולה שלהם ב 1918. העיר שבה לידי בעלות הברית בספטמבר 1918.