סוף עידן: ממשלת גולדה מאיר והמשא ומתן על הסכם הפרדת כוחות עם סוריה, ינואר-מאי 1974

א.1 | שאלת גורלם של השבויים הישראליים בסוריה

לראשונה מאז מלחמת העצמאות, היו לישראל בסוף אוקטובר 1973, מאות חיילים נעדרים, שחלקם הוגדרו כשבויים. עובדה זו, יחד עם תמונות השבויים שהוצגו בערוצי הטלוויזיה הערביים, עוררו בציבור תגובות קשות והוסיפו לאבדן האמון בממסד, שהתעורר כתוצאה מהמלחמה. הסורים, ובשלב הראשון גם המצרים, סירבו לפעול לפי אמנת ג’נבה, שנקבעה בשנת 1949, והגדירה את זכויותיהם של שבויי מלחמה. הסורים השתמשו בשבויים למטרות מדיניות, כקלף למיקוח. חלק מהשבויים נרצחו, וישראל הגישה על כך תלונה לאו”ם ולארגון הצלב האדום הבינלאומי, האמון על הטיפול בשבויים לפי האמנה (ראו תיק ג 6695/3).

ישראל מצדה, ראתה בהחזרת שבויים, במסירת מידע על גורל נעדרים ובהחזרת גופות הנופלים עקרון מקודש, ופעלה בהתאם לאמנת ג’נבה ביחס לשבויים שהחזיקה בידיה. היא מסרה רשימת שמות ואפשרה ביקורים של נציגי הצלב האדום. עוד ב-22 באוקטובר החליטה הממשלה שלא תסכים להפסקת אש ללא חילופי שבויים.

בזמן הלחימה הוטל איפול על מספר השבויים והנעדרים מטעם הצנזורה הצבאית. לאחר הפסקת האש הודיע שר החוץ, אבא אבן, כי מצרים מסרה מידע על השבויים שבידיה. אולם סוריה, על אף החובה לזהות ללא דיחוי את כל השבויים שבידיה, סירבה למסור לצלב האדום רשימה שמית של השבויים. לפי דיווחים בעיתונות, ב-25 באוקטובר הודיע קצין סורי באופן בלתי רשמי לעיתון לבנוני שיש בידי סוריה חמישים שבויים ממוצב החרמון שנפל בראשית המלחמה. קבוצה של אימהות ונשות השבויים שהוקמה באותו זמן הגישה עצומה הקוראת לממשלה לקדם חילופי שבויים תוך 24 שעות:

עצומה ציבורית לשחרור השבויים. מתוך תיק ג-6499/1

התסיסה וההתמרמרות אף החריפו לאחר שנודע שישראל הסכימה בלחץ ארצות הברית להעביר אספקה לארמיה השלישית המצרית המכותרת. מכתב מחאה נוסף נשלח לממשלה ונערך דיון בכנסת לפי דרישת הליכוד. ראש האופוזיציה, מנחם בגין, דרש מנשיא מצרים, אנוואר סאדאת, להתערב אצל הסורים למען שחרור השבויים הישראלים. הוא התייחס גם להבטחותיה של ארצות הברית, בעת שישראל הסכימה להפסקת האש, להשיג התחייבות מברית המועצות בעניין חילופי השבויים.

ב-29 באוקטובר, בפגישה שנערכה בקילומטר ה-101 בכביש סואץ-קהיר, מסרו המצרים רשימת שבויים ופצועים. לאחר חתימת “הסכם שש הנקודות” בין הצדדים, הוחזרו כל השבויים במצרים לישראל במהלך נובמבר 1973. עתה הפכו משפחות הנעדרים בחזית הסורית לקבוצת הלחץ העיקרית שהשפיעה מאד על שרי הממשלה, ובמיוחד על ראש הממשלה. לדעת מקורביה, גולדה מאיר, שהייתה רגילה להיות מוקפת הערצה ופופולריות בקרב הציבור, עברה מעין משבר אישי אחרי המלחמה. רגישותה לביקורת הציבורית ותחושתה, שאינה זוכה לתמיכה מצד חבריה למפלגה, הלכו וגברו במהלך חודשים אלו, והמגעים עם משפחות השבויים הוסיפו על חרדתה.

על פי המידע שהיה מצוי בידי ישראל באותו זמן, היו בחזית הסורית כ-131 נעדרים, שנחשבו שבויים. נפוצו שמועות שרבים מהם נרצחו על ידי הסורים, ובעיתונות פורסם דיווח המבוסס על מקורות של הצלב האדום, לפיו נרצחו 100 שבויים. למרות שהצלב האדום הכחיש זאת, ישראל הודיעה כי לא תפתח במשא ומתן עם סוריה לפני מסירת הרשימה.

במלחמה כבש צה”ל מובלעת בתוך סוריה, עד כדי טווח תותחים מפאתי דמשק. בנובמבר 1973 קישרה ישראל את נושא השבויים להצעה לסגת משטח שנכבש במהלך המלחמה. בתשובה לטענות ישראל לאו”ם, כי סוריה אינה פועלת על פי אמנת ג’נבה, הגישה סוריה תלונות למועצת הביטחון על יחסה של ישראל לאזרחים בשטחים שכבשה ועל גירוש תושבי הכפרים בשטח זה. פעולות אלה, לטענת סוריה, עומדות גם הן בניגוד לאמנה.  ישראל הודיעה לסורים באמצעות ארצות הברית והצלב האדום, כי היא מוכנה לאפשר ל-15,000 כפריים שעזבו את בתיהם במהלך המלחמה לחזור לשטח שבשליטתה, ואף הציעה להעביר לאו”ם את המוצבים הסורים שנכבשו בחרמון ב-1973, תמורת החזרת השבויים (תעודה 1, א 7075/1, עמ’ 74). ויתור זה עתיד היה להקשות על הממשלה בעת הדיונים על הפרדת הכוחות מאוחר יותר. הסורים דרשו בתגובה את פינוי כל השטחים שנכבשו והכרה באנשי אש”ף כלוחמים. ישראל, לא נענתה לדרישות אלו.

מפת המובלעת הסורית שנכבשה על-ידי צה”ל באוקטובר 1973, ויקיפדיה

משרד החוץ, שהיה אמון על המגעים עם הצלב האדום, הבין שהשבויים משמשים כבני ערובה. נציג המשרד, מרדכי קדרון, כתב באיגרת למנכ”ל המשרד כי הסורים מבינים היטב את ערך הקלף שבידיהם. אמנת ג’נבה לא מעניינת אותם, והבעיה תיפתר רק במסגרת הסכם מדיני שיכלול מרכיב של נסיגה. גם נציג הצלב האדום בישראל, מישל קונבר, חשב שבעיית השבויים תוכל להיפתר רק במסגרת עסקת “חבילה גדולה” על הפרדת כוחות (תעודה 2, חצ 6807/5).

א.2 | שולחנם הריק של הסורים בועידת ג'נבה

בדצמבר 1973, ארגן מזכיר המדינה האמריקני, הנרי קיסינג’ר, ועידת שלום בג’נבה. עוד לפני קיומה ביקש מישראל להסכים להשתתפות סובייטית סמלית, והממשלה נעתרה לו בחוסר רצון. עם זאת החליטה שלא להיכנס לשיחות עם סוריה, אלא אם תיפתר בעיית השבויים. במברק שנשלח ב-26 בנובמבר לשמחה דיניץ, שגריר ישראל בוושינגטון, סיפר מנכ”ל משרד ראש הממשלה, מרדכי גזית, כי יש לחץ ציבורי גדול על הממשלה שלא להשתתף כלל בוועידה בטרם ישוחררו השבויים (תעודה 3, א 7024/10). ב-16 בדצמבר אמרה ראש הממשלה שהממשלה החליטה לא להשתתף בשיחות עם הסורים בג’נבה עד שלא תימסר רשימת השבויים. במזכר הבנות שערכו עם ישראל (תעודה 4, חצ 6823/5) הבטיחו האמריקאים לעשות כל מאמץ להשפיע על הסובייטים והסורים למסור את הרשימה ולקיים את אמנת ג’נבה, וציינו שאם ייכשלו, וישראל תסרב להיכנס לדיונים עם הסורים, ארצות הברית תגלה הבנה לעמדה זו.

בסופו של דבר החליטו הסורים לא להגיע לג’נבה. נוכח סירובם, נפוצו שמועות שהסיבה האמתית היא שכל השבויים נרצחו. מחאת המשפחות נמשכה, לצד פניות לשגרירויות סוריה בחו”ל ולגופים בינלאומיים של נציגיהן. גם נציגי הממשלה פנו לכל הצדדים האפשריים. כך למשל, במכתבה של מאיר למשפחות הטייסים המוחזקים בסוריה, היא מתארת פנייה וניסיון של קיסינג’ר, ושל הנשיא ניקסון עצמו, ליצור קשר עם הסובייטים כדי שישפיעו על הסורים בעניין, אך ללא הצלחה (תעודה 5, א 7084/6).

שולחן הנציגות הסורי ריק במופע הפתיחה של ועידת ג’נבה, 12/12/1973. צילום: יעקב סער, לשכת העיתונות הממשלתית

א.3 | רשימת השבויים מתקבלת והמשא ומתן עם סוריה נפתח

בינואר 1974 התמקד עיקר תשומת הלב של הממשלה בניסוח הסכם ההפרדה עם מצרים. בישיבת ממשלה שנערכה ב-13 בינואר מסר סגן ראש הממשלה יגאל אלון שקיסינג’ר ייסע גם לדמשק במהלך מסע הדילוגים שלו בין ישראל וקהיר כי נרמז לו שהסורים מוכנים לנהל משא ומתן על הפרדת כוחות. אלון, טען כי יש לישראל  יש עניין מיוחד בנסיעתו בגלל השבויים והממשלה החליטה להודיע לקיסינג’ר שישראל מוכנה לשאת ולתת עם סוריה בקשר להפרדת כוחות, בתנאי שיימסרו לה רשימות השבויים ויותר לצלב האדום לבקרם.

ישראל היתה מעוניינת גם לייצב את הפסקת האש, שלא נשמרה על-ידי הסורים. הם הפגיזו באופן קבוע עמדות ויישובים ישראליים ברמת הגולן, הציבו מארבים ופתחו בקרבות אש. בישיבת ממשלה ב-17 לחודש (תעודה 6), שאל שר הדתות זרח ורהפטיג, אם ישראל אכן מעוניינת בהסכם עם סוריה, כיוון שבהתאם למה שנאמר לו, הרי שבניגוד לחזית המצרית, מצבה הצבאי בצפון הוא טוב. גולדה מאיר השיבה שישראל מעוניינת בהסכם כיוון שיש הרוגים ופצועים בחזית הסורית. ורהפטיג הוסיף והביע חשש שכאשר ייוודע מצבם של השבויים, תהיה אכזבה גדולה בציבור. אבן הזכיר לו שעשרה שבויים הוצגו בטלוויזיה. הרמטכ”ל, דוד אלעזר, אמר בתגובה לשאלת ורהפטיג, שהקו הנוכחי עליו נציב הצבא מאז סיום המלחמה הוא טוב, אבל גם הקו הקודם  (קו הפסקת האש אחרי מלחמת ששת הימים, “הקן הסגול”) היה טוב מאד, נוח ומצוין. “ההפרש בין זה לזה הוא, כולו או בחלקו, פונקציה של השיקול המדיני, אם אנחנו רוצים תקריות או לא, אם רוצים אנחנו להחזיק יותר מילואים או פחות מילואים”. לדבריו, כרגע מחזיק שם צה”ל שתי דיוויזיות [אוגדות]. גיוסם של חיילי מילואים רבים היה יקר וישראל הייתה נתונה בלחץ כלכלי כבד, בשל הצורך להשלים את אובדן הציוד של צה”ל במלחמה.

הרצאה בדבר מצב המשק בעקבות המלחמה. מתוך תיק גל-57489/19

להסכם עם סוריה היה אינטרס נוסף: שיפור היחסים עם מצרים. על פי הסכם הפרדת הכוחות שנחתם ב-18 בינואר, מצרים תשמור על השטח שכבשה בסיני, והנשיא המצרי הבטיח לפתוח את תעלת סואץ למעבר ספינות ולשקם את ערי התעלה שנהרסו במלחמת ההתשה, פעולות שמצביעות על כך שלסאדאת אין כוונה לתקוף שוב את ישראל. סאדאת קיווה להגיע להסכם נוסף שיחזיר לידי מצרים חלק גדול מסיני. אבל לשם כך הוא נזקק לגיבוי של מדינות ערב ולהסכם ישראלי עם מדינה ערבית נוספת. כך הפך הסכם הפרדת כוחות בין ישראל לסוריה לאינטרס מצרי (ואמריקני). קיסינג’ר אמר שוב ושוב, כשנשאל מה הצעד הבא ביחסים עם מצרים – שהשלב הבא הוא הסכם עם סוריה.

ב-20 בינואר, טס קיסינג’ר לדמשק ונפגש עם הנשיא חאפז אל-אסד. לאחר מכן, נפגש עם גזית, אלון, אבן ודיניץ בשדה התעופה (דו”ח גזית, תעודה 7, א 7069/7). לדבריו, אמר אסד דברים קשים על סאדאת, אך הסכים לדון במתווה להפרדת הכוחות. אסד טען כי מצבם של השבויים טוב ודרש נסיגה ישראלית משמעותית ברמת הגולן. קיסינג’ר ידע שישראל תדחה את ההצעה, אבל הוא רצה להציג אותה כצעד ראשון במשא ומתן.

באמצעות קיסינג’ר שלח סאדאת ב-26 בינואר מסר לגולדה מאיר, בעניין חשיבותו של הסכם ההפרדה עם סוריה. דיניץ, שהעביר את המסר, חשד שמדובר ביוזמה של קיסינג’ר, כחלק ממסע לחצים על ישראל, שנועד להביא גם להסרת חרם הנפט שהכריזו מדינות ערב על ארצות הברית (תעודה 9, א 7069/7). במענה לסאדאת הסבירה ראש הממשלה שבעיית השבויים מונעת מישראל להיכנס למשא ומתן והדגישה את מצוקת המשפחות (תעודה 10, א 7059/9).

עמדתה של ישראל לגבי השבויים היוותה מכשול לתכניותיו של קיסינג’ר. לדברי אלון, ביקש מזכיר המדינה לזמן ישיבת ממשלה מיוחדת ב-20 בינואר בה יוחלט על פתיחת משא ומתן עם סוריה. אלון ואבן סירבו והבהירו ששום נציג לא יישלח לשיחות בוושינגטון עד שיקבלו את הרשימה. גזית מסר לדיניץ כי תגובת ראש הממשלה לרעיונות מדמשק הייתה שלילית (תעודה 8, א 7059/9).

כמוצא למבוי הסתום הציע דיניץ לקיסינג’ר שהסורים ימסרו למזכיר עצמו את הרשימה, וכך תוכל ישראל להתחיל בדיונים עם האמריקנים. רעיון דומה הוגש לקיסינג’ר על-ידי המצרים וקיסינג’ר ביקש לאמץ אותו ולעבד “סצנריו” להעברת הדברים לכל צד בו זמנית בתיווכו (תעודה 11, ותעודה 12, א 7059/9). בישיבת ממשלה, שהתקיימה ב-3 בפברואר, סיפרה ראש הממשלה על הצעה דומה של קיסינג’ר: ישראל תציג בפניו הצעה לקו הפרדה חדש עם סוריה, ברגע שרשימת השבויים תהיה בידיו שלו. לדבריה, קיסינג’ר והמצרים הציעו מהלך דומה תמורת מידע על מספר השבויים בלבד, ללא שמותיהם, אך היא סירבה להצעה זו. שרים רבים התנגדו לרעיון וישראל גלילי אף הביע חשש מהתגובה של דעת הקהל, אם ייווצר הרושם שהממשלה ויתרה על תנאיה. לבסוף הוחלט להודיע לקיסינג’ר שהממשלה תהיה מוסמכת להגיש לו רעיונות לאחר שיקבל את רשימת השבויים ויתאפשר ביקור של הצלב האדום.

ב-5 בפברואר הציע קיסינג’ר לאסד שתחילה יקבל מסוריה את מספר השבויים, ולאחר מכן תועבר רשימת השמות לשגרירות סוריה בוושינגטון. לאחר ביקור הצלב האדום, ישראל תציג הצעה קונקרטית להפרדה. אולם בד בבד כרך קיסינג’ר את המשא ומתן עם ישראל בהסרת חרם הנפט, לאחר שנודע לו מהסעודים שסוריה פועלת לשמר את החרם, עד שתהיה התקדמות בהפרדת הכוחות. הוא הודיע כי לא ימשיך במאמציו עד לביטול האמברגו. הלחץ האמריקאי עשה את שלו והסורים קיבלו את הצעתו להעביר את הרשימה, במקביל לתשובה ישראלית להצעתם להפרדת כוחות. ב-7 בפברואר קיבל קיסינג’ר הודעה מהסורים שהם מחזיקים ב-65 שבויים. המספר ניתן לראש הממשלה על ידי דיניץ ונשמר בסוד.

כתוצאה מפרסומים בעיתונות על כך שהממשלה נכנעת ללחץ האמריקני, אמרה גולדה מאיר ב-8 בפברואר למתיישבים מהגולן והגליל, כי הגולן הוא חלק בלתי נפרד מישראל, ואין שאלה בדבר נסיגה מקווי הפסקת האש של יוני 1967, ובכלל זה מהעיירה קוניטרה. הצהרה זו הרגיזה מאד את הסעודים, שחששו שעמדה זו תמנע כל הסכם עם סוריה. אף על פי כן, בעקבות פגישת פסגה של מנהיגים ערבים, שכללה את אסד וסאדאת, הגיעו לוושינגטון שרי החוץ של ערב הסעודית ומצרים ב-19 בפברואר עם רשימת השבויים ומסרו אותה במעטפה סגורה לקיסינג’ר. הם הבטיחו להסיר את חרם הנפט בתוך שבועיים וביקשו מהנשיא לשלוח את קיסינג’ר למזרח התיכון. ב-26 בפברואר נפגש קיסינג’ר עם אסד וקיבל אישור למסור את רשימת השמות לישראל. אסד הבטיח לאפשר ביקורים של הצלב האדום.

מסירת הרשימה לישראל ב-27 בפברואר הביאה להקלה רבה. הממשלה החליטה שהחלפת השבויים תהיה הסעיף הראשון בכל הסכם הפרדה. ב-1 במארס נערך ביקור הצלב האדום. בישיבת הממשלה ב-3 במארס הודתה גולדה מאיר בפני הממשלה כי ידעה שרשימת השבויים בידי קיסינג’ר כבר “כמה ימים” לפני בואו. אבן ציין שיש ציפיות לא מציאותיות בציבור שהפרדת הכוחות עם סוריה תהיה דומה להסכם עם מצרים. הוא ציטט את קיסינג’ר שאמר שההבדל הוא שסאדאת רוצה למנוע מלחמה ואסד רוצה בהשמדת ישראל. אילולא הלחץ האמריקני והמצרי לא היה מוסר את רשימת השבויים. על אף תלונות השרים בדבר הבמה שנתנו כלי התקשורת להורי השבויים וטענותיהם נגד הממשלה, קבע אלון שקבלת השמות היא הישג גדול, המאפשר כושר עמידה במאבק מול סוריה.

קרובי משפחה מחפשים את יקיריהם בתמונות עיתונות- 27/10/1973. אוסף המברקה, ארכיון המדינה