סוף עידן: ממשלת גולדה מאיר והמשא ומתן על הסכם הפרדת כוחות עם סוריה, ינואר-מאי 1974

ג.1 | סיוע אמריקני כגורם מכריע? סדרת דיונים לפני שובו של קיסינג'ר

בינתיים ביקר ראש המודיעין הסורי – הגנרל שיהאבי, בוושינגטון, ולפי דיווח משגרירות ישראל, הסורים דחו את הצעתו של דיין, אך הסכימו לראשונה להקמת אזור מפורז ולהגבלת כוחות. קיסינג’ר העיר כי יבוא לאזור רק אם ראש הממשלה ודיין יגידו לו שיש בכך טעם (תשובת גזית, תעודה 20, חצ 6857/10). בינתיים נמשכו הדיונים עם האמריקנים על תנאי הסיוע הצבאי המיוחד.

בו בזמן התגברה מלחמת ההתשה, בעיקר סביב מוצב החרמון, וב-14 באפריל שב המוצב ונתפס על ידי צה”ל. כוחות הקומנדו הסוריים ניסו לכבוש אותו מחדש אך נהדפו. שני מטוסים ישראלים וכמה מטוסים סורים הופלו בקרבות אוויר. ב-27 באפריל הפגיזו הסורים מוצב נוסף וגרמו לנפגעים. מסוק שהגיע לפנות אותם פגע בצלע ההר ושישה מאנשי הצוות נהרגו. הסורים הפגיזו מדי יום את מוצבי החרמון, וצה”ל הגיב בתקיפות אוויר על מחנות הצבא הסורי במורדות ההר. בליל האחד במאי נהרגו שני חיילים בהתקפה על חניון טנקים ושניים נוספים נפלו בשבי. האבדות הגבירו את העוינות הציבורית כלפי סוריה והקשו על הממשלה להיענות לוויתורים.  

תרגיל צה”ל במובלעת הסורית לאחר מלחמת יום כיפור, 1974. צילום באדיבות “ארכיון יונה ואיתמר חצור בפייסבוק”. קישור לצפייה בסרטון

עוד קודם לכן, ב-11 באפריל, חדרה מלבנון חולייה של החזית העממית לשחרור פלסטין, וביצעה בקריית שמונה טבח. 16 נהרגו בתקיפה- אזרחים ושני חיילים, וישראל הגיבה מן האוויר בלבנון. ארצות הברית דחתה את בקשתה של ישראל להטיל וטו על החלטת גינוי במועצת הביטחון של האו”ם, ואף הצטרפה לגינוי. לפי דיווחים בעיתונות, קיסינג’ר הצדיק את ההצבעה בלחץ ערבי וברצונו להבטיח את השגתו של הסכם עם סוריה. השגריר דיניץ מחה על עמדת ארצות הברית ודחה את הסבריו של קיסינג’ר (תעודה 21, א 7033/11).

ב-29 באפריל נערכה התייעצות שרים לקראת בואו של קיסינג’ר (תעודה  22, א 7073/17). לאחר שראש הממשלה וראש המוסד צבי זמיר הציגו את טיעוניו הידועים של קיסינג’ר על חשיבות הסכם עם סוריה לאינטרסים האמריקנים והישראלים, אמר דיין שהגיע הזמן לחשיבה ארוכת טווח, בעיקר לגבי השלב הבא במשא ומתן עם מצרים. הוא ציין כי האמריקנים צפויים להעניק סיוע כלכלי וצבאי גם למדינות ערב. אם ישראל לא תשתלב בתוכנית זו, הדבר לא ימנע מהאמריקנים להתקדם על פי תפיסתם. דיין הציע משא ומתן יסודי שיבטיח לישראל “נשק, ומענקים כדי לקנות אותו, ועזרה מדינית בנושאים החשובים לישראל”, כגון הרתעת הרוסים והבטחת מקורות הנפט. בדרך זו, סבר, אולי יוכלו לקבל גם מכתב מהנשיא ניקסון, המצהיר כי הוא רואה בנסיגה בגולן לקו מוסכם כנסיגה סופית, וכי לא ידרוש נסיגה נוספת. דיין הוסיף כי הקו הסגול אינו קדוש, ושניתן לוותר על השכונות המזרחיות של קונייטרה – המהוות כשליש משטח העיר.

רוב השרים תמכו בעמדת דיין. ספיר הדגיש את המחיר הכלכלי והאנושי הגבוה הכרוך בהמשך הלחימה. פרס פקפק בסיכויי ההצלחה של התכנית של קיסינג’ר לגרש את הסובייטים מהאזור, אך גם הוא הסכים שצה”ל מתקשה לעמוד ביעדיו, לרבות אחזקת הנשק החדיש, ולכן ישראל זקוקה להפסקת אש ולהפוגה.

השר יגאל אלון טען שהוויכוח על קונייטרה הוא תיאורטי, כיוון שקיסינג’ר כבר הבטיח אותה לסורים. אם מוותרים על בקעת קונייטרה, הוסיף, מוותרים בעצם על אדמות שלושת הקיבוצים. אלון הביע דאגה מהצורך של קיסינג’ר בהישגים בכל מחיר, על רקע פרשת ווטרגייט ורצונו של הנשיא ניקסון לערוך ביקור ממלכתי במזרח התיכון. ראש הממשלה חזרה על חששה מהאווירה בצבא ובציבור. לסיכום אמר דיין שאינו מוכן לוותר על אדמת הקיבוץ או להזיז את הקו הצבאי מערבה בקונייטרה, גם אם הדבר יוביל למלחמה.

בישיבת הממשלה שהתקיימה ב-30 באפריל, תמכו השגריר דיניץ, שהגיע מוושינגטון, ושר החוץ בעמדת דיין בעניין הסיוע האמריקני. דיניץ תיאר את המאבק בקונגרס לאישור החלטת הנשיא על סיוע כספי לישראל. הוא הזהיר שהאמריקנים טרם קבעו כמה תקבל ישראל ב-1975, מה שרמז על לחץ על ישראל לשתף פעולה עמם. דיין חזר על עמדתו בעניין חשיבות היחסים עם מצרים, ועל הצורך בנשק ובכסף מארצות הברית כדי לשלם עבורו. ישראל הזמינה נשק לטווח של עשור, הזכיר, בעלות של ארבעה מיליארד דולר, ואין ביכולתה לממן זאת לבדה (תעודה 23).

בדבריו תמך גם הרמטכ”ל החדש, מרדכי “מוטה” גור, שמונה לתפקידו ב-14 באפריל. גור, שכיהן בעבר פעמיים כאלוף פיקוד צפון, הכיר את האזור היטב.  בין שתי כהונות אלה שירת כנספח צה”ל בוושינגטון, והשתתף בשיחות הצבאיות עם המצרים בג’נבה לאחר הוועידה. גור סבר שצריך לנהל את המשא ומתן מעמדת כוח, והזכיר שגם הסורים מציאותיים וגם להם יש אינטרס לתקופת רגיעה.

עוד הזהיר גור כי אם לא יתגבש הסכם, תתפתח לחימה רצינית, בין אם ביוזמת סוריה ובין אם כתוצאה ממתקפת מנע של ישראל, ועולה החשש כי מצרים וירדן יצטרפו. יש לשקול את התלות של ישראל בנשק ובמטוסים מארצות הברית מול השאלה עד כמה השטח הזה חיוני לישראל. הרמטכ”ל אמנם הדגיש את חשיבות השליטה במוצבי החרמון ללוחמה אלקטרונית ואת יתרונות הקו הסגול, אולם לקונייטרה ולכפר רפיד לא הייתה חשיבות צבאית “ואם אני כרמטכ”ל צריך לענות על השאלה של מערכת יחסים טובה יותר עם ארצות הברית והמשך אספקת נשק מול קונייטרה ורפיד – התשובה שלי חד משמעית וברורה”. אין סיכון בהכנסת אזרחים סורים לקונייטרה, והסורים עשויים להסתפק רק בחלקים המזרחיים של העיר, הוסיף.

מתוך דברי גור בישיבת הממשלה – 30/4/1974. קישור לישיבה המלאה

בסופו של דבר הוחלט להציג לקיסינג’ר הן את המפה שהביא דיין לוושינגטון, והן את המפה החדשה, ללא פינוי מזרח קונייטרה. צוות המשא ומתן יוכל לדון עמו על כך בתנאי שיבהירו עמו מספר “עניינים מהותיים”: שמירת ההתיישבות, אספקת נשק ומימונו, התחייבות מצרים לא להצטרף לסוריה אם תפרוץ מלחמה, הבטחת צרכי הדלק, הידברות עם ישראל על שלב נוסף במשא ומתן עם מצרים וגורל הקהילה הקטנה של יהודי סוריה (שישראל ביקשה לנצל את ההזדמנות כדי לאפשר להם לצאת). פגישה זו קבעה את קווי המתאר של הסכם הפרדת הכוחות מנקודת מבטה של ישראל. בהמשך תעשה ישראל ויתורים נוספים, והאמריקנים מצדם ייענו לחלק גדול מתביעות אלו.

לפני בואו של קיסינג’ר, הלכו וגברו הפרסומים השליליים כלפיו בעיתונות הישראלית. עיתון הצהריים “מעריב” דיווח כי ראש האופוזיציה מנחם בגין קיצר את ביקורו בארצות הברית, כדי לעמוד בראש המערכה נגד נסיגה מעבר לקו הסגול. מודעה של קבוצה בשם “אזרחים למניעת שואה מדינית” קראה לפעול נגד הכניעה של הממשלה ל”נציב העליון” (קיסינג’ר), המכתיב את מהלכיה. גם מאמר המערכת ב”מעריב” הביע התנגדות לנסיגה שמטרתה לספק את “תאוות היוקרה הסורית”, נוכח הגינוי האמריקני לפעולה הישראלית בלבנון.

ראשי הממשל האמריקני היו מודעים היטב לאווירה בישראל, בעקבות דיווחים משגרירותם בתל אביב. קיסינג’ר, ואף ניקסון עצמו, כתבו מכתבים אישיים לגולדה מאיר, בהם ניסו להצדיק את ההצבעה באו”ם. קיסינג’ר הבהיר כי ארצות הברית גינתה את הפיגוע בקריית שמונה בהצהרה נוספת, והנשיא ציין את הסיוע הנדיב שישראל קיבלה במהלך המלחמה ואחריה (תעודה 24, א 7033/11).

ב-2 במאי הציגה ראש הממשלה את דרישות ישראל בפני קיסינג’ר. היא ביקשה התחייבויות אמריקניות לאספקת נשק ארוכת טווח, אמצעי תשלום ו”התחייבות נשיאותית כתובה שלא נתבקש לרדת מהגולן”. היא ביקשה גם התחייבות מצרית לא להצטרף לסוריה במקרה של מלחמה. לאחר שובו מדמשק, ציינה, היא תשקול אם להביא הצעה חדשה לממשלה, הכוללת ויתור על חלק מקונייטרה. קיסינג’ר הזהיר שזה לא יספיק – אסד וסאדאת לא יקבלו את ההצעה הזו, והוא לא יוכל להסביר אותה: “אפשר להסביר לציבור האמריקני מדוע צריך להחזיק בגולן כדי להגן על ישראל בשטח מלפני 1967, אך אי אפשר להסביר מדוע צריכים להחזיק בקונייטרה כדי להגן על הגולן או על יישובים בגולן” (תעודה 25, א 7069/8).

בפגישה נוספת שהתקיימה באותו היום, עם הרמטכ”ל והשרים, עלתה שאלת הגבעות מצפון לקונייטרה. קיסינג’ר חזר ואמר כי הסכם עם סוריה הוא ערובה טובה יותר לביטחון ישראל מאשר קו צבאי, ולכן המטרה היא למצוא קו שארצות הברית ומצרים יוכלו לתמוך בו. ראש הממשלה הזכירה שקיסינג’ר עצמו אמר שאי אפשר לסמוך על ממשלת סוריה. אם תהיה מלחמה אחר כך, שאלה, וישראל תימצא בעמדת חולשה בגלל הנסיגה, איך תסביר זאת לציבור? קיסינג’ר מצדו הודה שזו דילמה קשה, ושישראל חייבת להבטיח את קיומה, וציין כי ישראל לא תידרש להעביר את הגבעות לידי הסורים, אלא לכוח האו”ם.

בשעה בה התקיימו הפגנות מחוץ לבית המלון של קיסינג’ר, נפגש המזכיר עם דיין ושמע ממנו רעיונות לנסיגה מהקו הסגול. למחרת הציע קיסינג’ר לנסות “למכור” את הרעיון של דיין למצרים כרעיון אמריקני. אם תוצע לאסד כל קונייטרה, יהיה לזה סיכוי להתקבל, טען. גולדה מאיר השיבה שאם תביא לממשלה הצעה לסיוע אמריקני והבטחות לתמיכה מדינית, ייתכן שתאושר על ידה.

עם שובו מביקוריו בקהיר ובדמשק, סיפר קיסינג’ר שאסד אמנם הסכים לצמצם את ההפגזות ולמנוע פשיטות, אך דחה את המפה שהציג בפניו (המפה שהציג דיין בוושינגטון). לדברי הרמטכ”ל המצרי – גמאסי, שנשלח לדמשק כדי לקדם את המשא ומתן, אסד רצה הסכם דומה לזה שקיבלו המצרים – “המובלעת ומשהו מעבר לקו [הסגול]”, כלשונו. עוד ציין, כי סאדאת הסכים לתמוך בהסכם על פי הקווים שהציע קיסינג’ר, לרבות הרחבת אזור החיץ והצבת ממשל סורי אזרחי בקונייטרה.

ב-5 במאי אמרה גולדה מאיר לממשלה כי קיסינג’ר הבהיר שמטרתו להגיע להסכם עם סוריה, אך אם המשא ומתן יתפוצץ, מוטב שזו תהיה אשמת סוריה, ושגם סאדאת יהיה מוכן לומר זאת. על הממשלה לפעול ללא אשליות שהוויתורים יבטיחו שקט לאורך זמן “אז בלי שום התלהבות, בלי שמץ של התלהבות, בלב כבד ובלי שום אשליות, אני אומרת שאין ברירה”. בסיום הישיבה, הסמיכה הממשלה את צוות השרים להמשיך במשא ומתן על בסיס ההחלטות מה-30 באפריל (תעודה 26).

ג.2 | ההתנגדות הציבורית לנסיגה מתגברת

עם הפצת הידיעות על התקדמות בשיחות, הלכה וגברה תנועת ההתנגדות. ב-6 במאי פתחה קבוצת מפגינים בשביתת רעב בסמוך לבית ראש הממשלה. הם הגישו לה עצומה נגד הסחף בעמדות הממשלה “מול מלחמת התשה של המרצחים הסורים ולמול מדיניות הזיוף וההטעיה של שר החוץ האמריקאי שמפתה אותנו להיכנס למלכודת מוות”. בין החותמים פרופסורים וסופרים ידועים, בעיקר מהתנועה לארץ ישראל השלמה, כגון משה שמיר, יצחק שלו, אליעזר ליבנה וצבי שילוח (תעודה 27, א 7073/17).

חברי ועד היישובים בגולן היו נחושים בדעתם למנוע נסיגה מקונייטרה, ובחודש מארס יהודה הראל ממרום גולן אף קידם מבצע להריסת בתי העיר כדי למנוע את שובם של הסורים. בישיבה משותפת שנערכה ב-6 במאי בלשכת מפלגת העבודה עם סיעת המערך בכנסת, הופיעה משלחת אנשי התיישבות. הראל שעמד בראשה, קרא למנוע פגיעה בערך ההתיישבות. שר החוץ אבן הציג למשתתפי הישיבה את קווי המשא ומתן הכלליים. הוא הזכיר לשומעיו שהממשלה הודיעה על כוונתה לחתום על הסכם הפרדה, ושהכנסת אישרה זאת עוד בינואר. עוד טען, כי התהליך מבוסס על ניסיון חיובי סביב ההסכם עם מצרים. מי שמתרשם מן האווירה הציבורית  קרי “הברקים והקולות.. התקהלויות.. חרדות ודאגות”, צריך לזכור שדברים אלו היו גם לפני ההסכם עם מצרים. בינתיים, סיכם אבן, הצדיק הסכם זה את עצמו, ואפילו אם לא ניתן להגיע להסכם סביר עם סוריה, יש לעשות מאמץ כדי לשמר את היחסים עם ארצות הברית.  אחרת נסתכן במלחמה אזורית שעלולה להוביל למשבר בין המעצמות. ראש הממשלה הוסיפה בסיום שלא תהיה הפרדת כוחות בכל מחיר, ואם ההצעה תסכן את ביטחון היישובים, הממשלה תסרב לאשר אותה (הישיבה בארכיון מפלגת העבודה, תיק 2-25-1974-60).

אנשי ההתיישבות לא הרפו והמשיכו במאבקם, במסע גיוס תמיכה בשיתוף תנועת “גוש אמונים”, ובהתכנסות עם נציגי גוש עציון, הבקעה וההתנחלויות. מפלגת הליכוד ארגנה הפגנות בירושלים ובחיפה. בישיבת הממשלה ב-7 במאי אמרה ראש הממשלה כי יש “הרבה דמגוגיה” בהפגנות, אך הודתה שיש גם חרדה אמתית לגורל היישובים. היא גם הביעה כעס גדול אודות ההתקפות האישיות על קיסינג’ר.

באותו היום התקיים דיון בכנסת בו תקף בגין את קיסינג’ר, וטען כי על אף עברו כיהודי נרדף בגרמניה, הוא אדיש למצוקת יהודי סוריה ומסכן את ביטחון ישראל באמצעות קידום הסדרי ביניים ונסיגות ללא שלום. בגין גם תקף את נסיגת הממשלה מהצעתה המקורית. אלון, שהשיב בשם הממשלה, הכחיש כי הופעל לחץ מצד ארצות הברית והבטיח כי ההסכם יובא לאישור הכנסת.

עם שובו מדמשק ב-8 במאי, בישר קיסינג’ר לראשונה כי הוא מאמין שיש סיכוי להגיע להסכם. במידה מסוימת, סייעה לו ההתנגדות לנסיגה בישראל בניהול המשא ומתן, ובשיחתו עם אסד הדגיש את הקשיים הפנימיים של ממשלת ישראל. הוא ציין כי גם אסד טען לבעיות פנימיות בהסברת המדיניות החדשה לעם הסורי. עם זאת, ויתר על דרישותיו הקודמות והתייחס באופן ענייני להצעה. לכך השיבה גולדה מאיר שישראל הגיעה למרב הוויתורים שתוכל לעשות (תעודה  28, א 7068/9). שעות לאחר מכן, ערך הליכוד עצרת נגד הנסיגה בהשתתפות אלפים בכיכר המנורה בירושלים.

נדרשו לקיסינג’ר עוד שבועיים וחצי כדי להגיע לקו מקובל על שני הצדדים. לאחר שהצליח להשיג את תמיכתם של סאדאת ופאהד, מלך סעודיה, הגבירו האחרונים את הלחץ על סוריה, וזו הסכימה להגביל את הכוחות ואת הנשק לאזורים מוגדרים. בסופו של דבר, הסכימה ישראל להעביר את הקו הצבאי מערבה מקונייטרה ולאפשר ניהול אזרחי סורי בעיר, עם אזור חיץ בשליטת האו”ם. במקביל, התנהל משא ומתן עם קיסינג’ר וצוותו על “עסקת החבילה” של נשק וסיוע מצד ארצות הברית.

ב-12 במאי שלחה אליו ראש הממשלה מכתב רשמי ובו פירטה את צרכיה של ישראל, והציעה הסכם צבאי ארוך טווח עד שנת 1984. היא ביקשה את תמיכת הנשיא בקונגרס כדי להבטיח מימון רכש, תכנית סיוע בזמן חירום והבטחת אספקת דלק. לדבריה, היא פונה למזכיר ולנשיא, בהתבסס על מחויבותם להבטחת כוחה של ישראל, נוכח הסיכון הרב הכרוך במשא ומתן (תעודה 29, א 7025/17).

השינוי בקו המוצע הוביל בהכרח לאובדן חלק מהאדמות שעיבדו שלושת הקיבוצים. קיסינג’ר כתב על כך לניקסון והביע את זעמו על חוסר הגמישות של הצד הישראלי בנושא, עקב ההתנגדות הפנימית. מנגד, דחה את דרישתם של הסורים לשלוט בגבעות שמסביב לקונייטרה, כדי למנוע פגיעה גדולה יותר ביישובים.

בקרב המתיישבים הלכה וגברה התסיסה. על מנת למנוע את פינוי קונייטרה, הקימו ב-12 במאי ובתוך יום יישוב חדש בבונקר סמוך, למרות שהמקום סבל מהפגזות בלתי פוסקות. ההיאחזות קיבלה את השם “קשת” ורבים מהאנשים שהתגייסו לסייע לה היו תלמידי ישיבת “מרכז הרב”.

קטע מתוך עלון המתאר את הקמת קשת. הקטע נכתב על ידי יהודה הראל. מתיקי לשכת השר גלילי- ‘גולן-יישובים’, שסימולו: ג-7454/2. קישור לעיון בתיק

הקבוצות המרכזיות שהשתתפו במחאה היו פעילי ליכוד, מתיישבי הגולן, פעילי “גוש אמונים” ותלמידי “מרכז הרב”. רבים, בעיקר אנשי גוש אמונים ומרכז הרב, חששו מהאפשרות שההסכם יגרור אחריו דרישה אמריקנית להסכם הפרדת כוחות עם ירדן ולנסיגה ביהודה ושומרון. ראשי הליכוד הדגישו את הסכנה הביטחונית שבנסיגה, ובנאום שנשא בגין בפני מרכז מפלגת חרות, התריע כי הוויתור שעשתה הממשלה רק הביא לדרישות לוויתורים נוספים.

ב-13 במאי החלה שביתת שבת של 35 משפחות, בעיקר מרמת הגולן, מול משרד ראש הממשלה. בישיבת הממשלה עדכן השר גלילי כי נפגש עם ראשי ההתנחלויות, ואמר להם שלממשלה אכפת מהם יותר מאשר למפגינים, שאין להם קשר עם תנועת ההתיישבות והם משרתים סדר יום פוליטי. דאגתה של הממשלה לגורל היישובים, באה לידי ביטוי גם בישיבה ב-15 במאי (קישור לישיבה), בה השתתף יחיאל אדמוני מהסוכנות היהודית. אדמוני תיאר בפירוט את הפגיעה בקרקע של כל אחד מהישובים והציע פתרונות חלופיים.

מפת היישובים ברמת הגולן וההצעה לקווי הפרדת הכוחות, אפריל 1974. מתוך תיק הסכם הפרדת הכוחות סוריה – מברקים / א-7024/8

מספר ימי מיקוח נוספים על קו ההפרדה, הובילו את קיסינג’ר לאיים שאם הצדדים לא יצליחו להגיע לפשרה, יסיים את השיחות וישוב לארצות הברית. הוא דרש לקבל את עמדתם הסופית. ערב ההכרעה, חדרה חוליית מחבלים מלבנון לעיירה מעלות, ולכדה קבוצת תלמידי תיכון מצפת שסיירו באזור. ניסיון החילוץ שביצע צה”ל כשל, ובפיגוע נרצחו 22 בני ערובה ונהרג חייל. באותם ימים, שלטה סוריה בארגון הטרור א-סאעקה, והייתה לה השפעה על הארגונים הפלסטיניים בלבנון. סירובה לספק התחייבות רשמית וגלויה למניעת מעשי חבלה משטחה, יצרה רוח גבית למתנגדי ההסכם. בירושלים דרשו המפגינים “להפסיק את השיחות”, אך לא נרשמה התגייסות המונית לתנועת ההתנגדות לנסיגה.

חיילי צה”ל נושאים ילדה פצועה למקום מבטחים לאחר ההתקפה על בית הספר נתיב במעלות, 15/5/1974. צילום: יעקב סער, לשכת העיתונות הממשלתית

ג.3 | סיום המשא ומתן וחתימת ההסכם

האיום של קיסינג’ר בהפסקת השיחות השיג את יעדו, ואסד אמר כי יוותר על כל דרישותיו אם תושג הסכמה על קונייטרה. הוא היה מוכן לקבל כל פתרון שיוצע, ובתנאי שלא יהיו עמדות ישראליות על הגבעות מול העיר. קיסינג’ר נענה להעברת המסר, וביקש מישראל פרטים על הנשק והעמדות של צה”ל על הגבעות והבטחה לסורים שישראל לא תתקוף מתוכן. הרמטכ”ל גור היה מוכן לספק אותה, והמליץ שישראל תקבל את ההצעה האמריקנית.

ישיבת הממשלה המכרעת התקיימה ב-17 במאי. ראש הממשלה מאיר הציגה עוד כמה ויתורים קטנים וציינה שאם יתקבלו, קיסינג’ר יציג אותם כהצעה אמריקנית. אם אסד לא יקבל את ההצעה, הוא לא יאשים את ישראל בכישלון. גור סיפר, כי התגובה במטכ”ל לתכנית הייתה חיובית ושהמטכ”ל היה מוכן לוויתור נרחב יותר: “חשיבות הנשק מארצות הברית ותקופה להתארגנות הצבא ורגיעה למילואים, נראו כה חשובים עד שהקצינים אמרו לי הפסיקו ‘להתברבר’ על עוד קילומטר או פחות קילומטר, עשו הפרדה, נארגן את הצבא כמו שצריך ונקבל את הנשק הדרוש לנו”.

אבן הציג שוב את המחיר של ניתוק מארצות הברית: “אינני יודע דרך אחרת להבטיח את ביטחון המדינה אלא באמצעות ארצות הברית. אולי לאלה הצועקים “ג’ו בוי” [נגד קיסינג’ר] יש להם דרך או עצה אחרת. לי אין דרך או עצה אחרת אלא שמירה על מינימום של הרמוניה אתם”. מאיר, שעדיין התקשתה לקבל את ההחלטה, אמרה: “מה לעשות? אלוהים עד, לא רציתי לתת את קונייטרה”. לבסוף, הצביעו 18 שרים בעד אישור העמדה שהציגו ראש הממשלה והשרים לקיסינג’ר, אם ישוב מדמשק עם הסכמת הסורים (תעודה 30).

למחרת הצליח קיסינג’ר לקבל את הסכמתו של אסד להצעה (תעודה 31, חצ 5976/2). בישיבת הממשלה הבאה, ב-19 במאי, עסקו השרים ארוכות בהפגנת תלמידות תיכון דתי שהתקיימה מחוץ למשרד ראש הממשלה. ראש הממשלה התלוננה כי “בשעות הלימודים באים [לפה] מכל בתי הספר הדתיים ומכל הישיבות”, אך שר המשטרה שלמה הלל הסביר כי אין עילה חוקית למניעת המחאות. אבן ציין כי קיסינג’ר והסורים רצו לסיים את המשא ומתן במהירות כיוון שהיו משוכנעים שזה “עכשיו או לעולם לא”. הסכם צבאי, הוסיף, ייחתם בג’נבה לפי דגם ההסכם עם מצרים, כולל סעיפים על הפסקת אש ומניעת טרור. בשלב זה גילתה ראש הממשלה מרחשי ליבה: “אני אישית הייתי מאושרת אילו היינו יכולים להעביר זאת לממשלה הבאה, אך האחריות מחייבת שהממשלה הזו תקבל זאת על עצמה”. היא הציעה להביא את ההסכם לכנסת לאחר חתימה בראשי תיבות (שבסוף לא התקיימה) ולפני החתימה בג’נבה.

הפגנה נגד הנסיגה מן הגולן ליד משרד ראש הממשלה, 19/05/1974, צילום משה מילנר, לשכת העיתונות הממשלתית

הפגנה נגד תכנית הנסיגה מהגולן בארגון מפלגת הליכוד. בתצלום: הרב צבי יהודה קוק מתראיין. מנחם בגין וגאולה כהן צופים, 30/5/1974. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

לקראת החתימה התעוררו קשיים נוספים בנוגע למעמדו של כוח האו”ם, צמצום הכוחות, ומחויבותה של סוריה למנוע טרור בגולן. ב-28 במאי אמרה גולדה מאיר לקיסינג’ר כי הממשלה מצפה שניסוח הסעיף על מניעת טרור בהסכם הסורי יהיה זהה לניסוח הסעיף בהסכם המצרי, ודיין הבהיר כי יתקשה להמליץ על חתימה על הסכם ללא ערבות בנקודה זו. (תעודה 33, חצ 6857/11). אסד לא היה מוכן לתת התחייבות פומבית, אך קיסינג’ר אמר כי יסכים לכך שארצות הברית וישראל יכריזו על העמדה האמריקנית, שפעולה נגד המחבלים מצד ישראל תיחשב להגנה עצמית (תעודה 34, א 7033/ 11). אסד נתן התחייבות בעל פה לקיסינג’ר שסוריה תמנע פעולות טרור בגולן וראש הממשלה הודיעה על כך בכנסת. ההסכם לווה בשורה של מכתבים והבנות עם ארצות הברית, אך ללא המכתב המיוחל על עמדתה בסוגיית הגולן. (מכתב זה נחתם לבסוף על ידי מחליפו של ניקסון – הנשיא ג’ראלד פורד, ונמסר לראש הממשלה יצחק רבין עם חתימת הסכם הביניים עם מצרים ב-1975 (ראו נספח, תיק א 7041/5).

ב-29 במאי אושר נוסח ההסכם בממשלה פה אחד. לאחר מכן אושר בכנסת, ברוב של 76 קולות בעד ו-36 נגד. זו הייתה הופעתה האחרונה של ראש הממשלה בכנסת. היא ציינה כי היא מאושרת לפרוש עם סיום הלחימה בחזית הצפונית, והביעה תקווה שהממשלה הבאה תחתום לא רק על הסכמי הפרדת כוחות, אלא על הסכמי שלום בר-קיימא. הדיון ארך שמונה שעות, וחמישה מחברי הליכוד לא נכחו בהצבעה. גדעון פת מהליברלים עזב את הבניין כיוון שלא רצה להצביע נגד ההסכם. סיעות המפד”ל ויהדות התורה התפצלו. צעירי המפד”ל, זבולון המר, יהודה בן מאיר ואליעזר אבטבי נמנעו וחלק מחברי אגודת ישראל הצביעו נגד. ר”צ (התנועה לזכויות האזרח), מוקד ורק”ח (הקומוניסטים) תמכו בהסכם יחד עם המערך. שמואל תמיר מהליכוד אמר כי תוצאתה של מלחמת יום הכיפורים הייתה תבוסה מדינית ברורה לישראל, והגיע הזמן שחברי המערך יודו בכך. חבר הכנסת שרון אמר כי הליכוד תומך בהסכם הפרדה עם סוריה, אבל הסכם אחר, אמיתי. הוא הוסיף ומנה את הוויתורים שעשתה הממשלה: “על מה לא ויתרתם? ויתרתם על הכול, בנושא כוח חירום, היחס לטרור וגורל יהודי סוריה. מה קיבלנו [מסוריה]? קיבלנו, לדעתי, הרבה פחות ממה שיכולנו לקבל אילו גילינו עמדה תקיפה יותר”. במהלך הדיון הפגינו כאלף מתנגדים מחוץ לבניין הכנסת. קבוצת צעירים מרמת הגולן שצעקה שהכנסת היא “חותמת גומי של קיסינג’ר” סולקה מהמקום.

במקביל לאישור ההסכם בכנסת ובממשלה וכדי להפגין את מחויבותה ליישובים בגולן, אישרה הממשלה העברת פיצויים בסך 15 מיליון לירות לטובת עיבוד והכשרה של קרקעות ותפעול קווי המים (ראו מכתב גלילי לראש הממשלה, תעודה 32, א 7069/6).

ב-31 במאי נחתם ההסכם בג’נבה. על פי תיאור הנציג הישראלי בטקס, האלוף הרצל שפיר, נערכה הפסקה בת רבע שעה לטובת פינוי יציע העיתונות, נוכח סירובו של הנציג הסורי לחתום לעיני המצלמות (תעודה 37, א 7069/6). הגנרל סילאסוו (Siilasvuo), ראש כוח החירום של האו”ם שנכח בטקס, כינה את ההסכם “הישג יוצא דופן של דיפלומטיה” ואבן דרך בדרך לשלום (תעודה 37, נספח, א 7069/6).

בכנס צבאי שנערך באותו היום, אמר הרמטכ”ל גור כי הוא מאמין שהסורים ירצו לקיים את ההסכם. לדבריו, צבא סוריה לא רק תמך בהסכם אלא היה שותף בפועל בקידומו ובמימושו. עוד באותו היום נכנסה לתוקף הפסקת האש והשבויים הפצועים הוחזרו לישראל למחרת. ב-3 ביוני הציג יצחק רבין את ממשלתו ברוב של 61 (ללא המפד”ל ובהשתתפות נציגת ר”צ). ב-6 ביוני הוחזרו יתר השבויים והתקבלו בקבלת פנים נלהבת ומרגשת בשדה התעופה בלוד על ידי רבין וגולדה מאיר ביחד.

ראש הממשלה היוצאת מאיר וראש הממשלה הנכנס רבין מקבלים את פני השבויים בנמל התעופה. 6/6/1974 צילום: משה מילנר, לשכת העיתונות הממשלתית

בסמוך לחתימת ההסכם, מסר אבן לשגרירי הקהילייה האירופית פרטים אודותיו. הוא הדגיש את מעורבותה של מצרים בהשגתו, והסביר את ההבדלים בין הפרדת הכוחות בסיני וברמת הגולן. לדברי אבן, אסד היה נתון ללחץ של חוגים אזרחיים קיצוניים בסוריה, כמו גם מלוב ועיראק. אבן הוסיף כי ההשפעה האמריקנית בסוריה גברה, אך מאמציה של ישראל לכלול את נושא יהדות סוריה במשא ומתן כשלו (תעודה 36, א 7069/6). תמיכתה של מצרים בהסכם באה לידי ביטוי בהצהרה שנשא סאדאת לאחר פגישתו עם קיסינג’ר ב-30 במאי. סאדאת בירך על הפרדת הכוחות בחזית הסורית כצעד נוסף לקראת שלום קבע. הוא שיבח את חוכמת הנשיא אסד ואת תפקידה החיובי והיעיל של ארצות הברית, ובירך על ביקורו הצפוי של הנשיא ניקסון במזרח התיכון (תעודה 35, א 7069/6).

במכתב שהביא דיניץ לישראל ביוני, בתשובה למכתבה של ראש הממשלה מאיר לקיסינג’ר מה-12 במאי, הכיר ניקסון בצרכיה של ישראל והבטיח את תמיכתו בסיוע (תעודה 38, א 7025/17). מספר חודשים לאחר התפטרות הנשיא באוגוסט 1974, יזם קיסינג’ר סבב שיחות חדש עם מצרים שהוביל להסכם הביניים מספטמבר 1975 (ראו פרסום ארכיון המדינה – “נקודת מפנה בדרך לשלום“). יחסי ישראל – סוריה עברו מאז 1974 תהפוכות רבות, אך הגבולות וההסדרים שנקבעו בהסכם הפרדת הכוחות תקפים עד היום.

ברצוננו להודות לד”ר יניב פרידמן ולמחלקת היסטוריה של צה”ל על תרומתם לפרסום זה, לעובדי ארכיון המדינה שעמלו לחשוף, להעשיר ולהנגיש את התיקים עליהם מבוסס הפרסום, למחלקת הגניזה של הארכיון, לצוות הצנזורה הצבאית ולכל מי שסייע בפרוייקט.