מבצע בסדר גודל כזה מטבע הדברים שלווה בתהיות רבות לגבי סיכויי הצלחתו ובקשיים לא מעטים:
א. האם העולים יבואו ללמוד?
חשש גדול היה קיים אצל מארגני המבצע האם האנשים יבואו ללמוד? ואם יבואו האם יתמידו? ומה לגבי השכנוע? הוחלט לנהל את המבצע בהדרגה ולהתחיל אותו בשלושה אזורים שנבחרו בצורה מדגמית ושימשו כמקרי מבחן: ירושלים, בית שמש, וחבל עדולם (כדוגמה למושבי עולים).
ירושלים נבחרה משום שהניחו שיהיה קל יותר בעיר שבה קיימת תשתית ענפה של בתי ספר ומורים, והאווירה החינוכית מתאימה יותר. בירושלים היו גם ארגונים, כגון ארגון סטודנטים בני עדות המזרח, שהביעו נכונות להתנדב ולסייע. מצד שני התעורר קושי לאיתור אנשים בעיר שזקוקים ללמידה, כי התברר שמרכיב הבושה מרתיע רבים מהם. [תעודה13]
קושי דומה התגלה בעיירה בית-שמש, בה היה צורך להגיע אל האנשים הבערים, לשכנע אותם להודות בבערותם ולארגנם בכיתות לימוד. רבים מהגברים עבדו במשמרות ובתום יום העבודה כאשר הגיעו מותשים לבתיהם, היה קשה מאוד להוציאם ללימודים.
ב. ניסוי עדולם
במושבי העולים בחבל עדולם התברר שקל יותר לשכנע את הנזקקים לכך להגיע ללימודים ולשים קץ לבערותם. בחבל זה גויסו עשרים ושמונה מורים המלמדים בבתי הספר, הם אלו שלימדו גם את ההורים. שכן הם הכירו את ההורים, וככאלה, היתה להם דרך ארץ כלפיהם. המורים האלו עברו מבית לבית, שוחחו עם האב והאם ושכנעו את מי שצריך לצאת ללימודים. שיטת הלמידה היתה הוראה בחוגים. הלומדים במושבי העולים קובצו בבתים כאשר כל קבוצה מנתה חמישה עד שבעה לומדים.
התברר שבמושב קטן שבו כולם מכירים את כולם, מרכיב הבושה והפחד מכך שאינם יודעים קרוא וכתוב אינו ניכר, וחוץ מזה קשה יותר לבער להעמיד פנים שאינו כזה.
פעולה זו החלה שלושה חודשים, לפני תחילת המבצע ושימשה דוגמא לפתרון בעיות דומות במקומות אחרים בארץ.
ג. לא רק מקבלים אלא גם נותנים
מארגני המבצע הניחו שלזקוקים ללמידה יהיה קל יותר להשתתף במבצע אם הם ירגישו שיש בו גם נתינה מצדם ולא רק קבלה. המורות החיילות תודרכו לא לבוא אל הלומדים מתוך תחושת עליונות, אלא להתייחס אליהם בצורה שוויונית ולראות בהם אנשים שנושאים עימם מורשת תרבותית גדולה ובה מנהגים, פולקלור ועוד. על החיילות לא רק ללמד אלא גם לדובב את הלומדים ולשמוע מפיהם, סיפורים, פתגמים, אופני בישול, שירים וריקודים.
יומן שפרסמה אחת המתנדבות, מספר על חוויותיה בלימוד משפחה מצפון אפריקה. בין השאר מספרת המתנדבת שעם כניסתה לבית החלה מיד לדבר עם אם המשפחה בעברית. היא שאלה אותה שאלות אינפורמטיביות במטרה להפיג את הביישנות והחשש. בהדרגה לימדה המתנדבת את אם המשפחה שמות של מצרכי אוכל בעברית. היא הציעה לה כיצד להעסיק את סב המשפחה ולימדה אותו לחתום את שמו. “…הוא אינו ידוע קרוא וכתוב ולדבר עברית – אף לא מילה..כתבתי את שמו על גבי נייר, אמרתי לו שיעתיק את שמו…לבסוף התגבר על הקשיים…הדבר הסב לו עונג רב…” [עיתון דבר, 1 בנובמבר 1965]
התצלום מתוך חוברת שהוצגה בקונגרס הבין-לאומי בנושא ביעור הבערות שהתקיים בטהראן ב-1965. [ג- 5606-5]
ד. בעיית הכיתות המעורבות
בעיה נוספת נגעה לסוגיית הכיתות המעורבות ובהן גברים ונשים. מכיוון שרוב אוכלוסיית הלומדים היו יוצאי אסיה ואפריקה ורבים מהם בעלי תפיסת עולם דתית, הם נטו שלא ללמוד בכיתות מעורבות. בנוסף היו גברים שהתביישו להפגין את בערותם בפני נשים, בייחוד נשותיהם. הנשים ככלל נטו להשתתף בלימודים יותר מאשר הגברים. מכאן שברוב הכיתות היה רוב לנשים או שהיו בהן רק נשים. עם זאת היו גם כיתות מעורבות, אפילו ביישובים דתיים.
על הקשיים ניתן ללמוד בקטע מתוך התכנית “חיים שכאלה” על יצחק נבון – ובו ראיון עם אחת המורות החיילות שהשתתפה במבצע והתייחסותו של יצחק נבון למבצע הזה.
https://www.youtube.com/watch?v=V5dAtMyT4DE&feature=youtu.be
באדיבות הערוץ הראשון, רשות השידור
