פסטיבל הנוער במוסקבה, אוגוסט 1957
באוגוסט 1957 התקיים במוסקבה פסטיבל הנוער הבין-לאומי החמישי. פסטיבל זה אורגן על ידי ברית המועצות לצורך אינדוקטרינציה פרו-סובייטית בקרב צעירים והוא התקיים אחת לארבע שנים באחת מערי הגוש הסובייטי. בפסטיבל במוסקבה השתתפו 34,000 משתתפים מ-131 מדינות, ביניהן, לראשונה, משלחת מישראל. המשלחת הישראלית כללה 200 משתתפים, מחציתם מטעם בנק”י (ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי) ומחציתם מטעם תנועות הנוער של מפ”ם ואחדות העבודה. רבים מיהודי ברית המועצות נהרו לפסטיבל כדי להיפגש עם מאה נציגי תנועות הנוער הציוניות. ההיסטוריון בנימין פינקוס מעריך שבין 30,000 ל-60,000 יהודים סובייטים נפגשו עם בני הנוער מישראל, שוחחו אתם ואף קיבלו מהם מזכרות (תחייה ותקומה לאומית, 1993, עמ’ 220). חלק מאותם יהודים הפכו מעתה לפעילים למען לימודי עברית ולמען עלייה לישראל. אחת מנקודות המפגש עם חברי המשלחת הייתה בית הכנסת במוסקבה. כאן התברר שיש ערך למידת ידיעתם של בני הנוער בטקסים היהודיים. ייתכן שאירועי הפסטיבל חיזקו אצל ארן (שברח מברית המועצות בצעירותו) ואצל הנהלת משרד החינוך את חשיבות העמקת לימודי התודעה היהודית והדגשת הקשר עם יהדות העולם ועודדו אותם להגביר את פעילותם בתחום זה.
ויכוחים ומכתבים, ספטמבר 1957-אפריל 1958
לא הכול ראו מגמה זאת בעין יפה. ב-24 בספטמבר 1957 כתב שר הפנים ישראל בר-יהודה (מאחדות העבודה) לארן מכתב בו הביע חשש ש”לפי הוראות משרדך משנים עתה באופן יסודי את אופיים של בתי הספר הממלכתיים שלא [ההדגשה במקור] מהזרם הדתי והופכים גם אותם למעין ‘חצי דתיים’.” הוא ביקש מארן שיביא את העניין לממשלה ויימנע מצעדים אלה עד להכרעת הממשלה. בהזדמנות זאת הביע בר-יהודה את צערו על ביטול “זרם העובדים” בעת שנחקק חוק חינוך ממלכתי ב-1953 (תעודה 4).
ככל הנראה ארן לא מיהר לבקש דיון בממשלה. לפיכך בדיון בממשלה ב-29 בספטמבר, בשלב ה”שאלות” הציג בר-יהודה לארן שאלה האם חוזר המנכ”ל ששלח ב-20 בספטמבר שהופך את בית הספר הממלכתי, לדבריו, ל”חצי דתי” אינו מנוגד לקווי היסוד של הממשלה. ארן השיב לו שהוא פועל על פי סעיף 44 בקווי היסוד וכי כבר לפני שנה וחצי הקים ועדה בה משתתפים אישים מהציבור הרחב הדנים בהגברת לימודי התודעה היהודית. הוא הדגיש: “זה עניין של מסורת, עבדכם הנאמן חושב שהגשר בין החינוך החילוני, בין הציבור החילוני ובין הציבור הדתי, הגשר הוא המסורת. אי אפשר לעקור מהמסורת פרשה כזאת כמו התפילה”. בסופו של דבר החליטה הממשלה לקיים דיון בעניין (תעודה 5, עמ’ 5-3). בגלל אילוצים שונים נדחה הדיון הממשלה לחודש מרס 1958 ועל כך בהמשך.
באוקטובר 1957 כתב המחנך והסופר אוריאל עקביא לארן שהוא תומך עקרונית במהלך אך הזהיר מפני שימוש במורים שלא קיבלו הכשרה מתאימה ובדרכי הוראה לא מתאימות העלולים להשניא את הלימוד על התלמידים הצעירים (תעודה 6). מכתב מעניין נוסף שלח מאיר ספיר (אביה של המשוררת נעמי שמר) ב-10 בדצמבר אל ארן. הכותב הציג את עצמו כדוגמה לציוני סוציאליסט שפרק את עול המצוות ועתה התלבט לגבי המשך הדרך (תעודה 8 ). יש לציין שאף ארן עצמו גדל במשפחה מסורתית ולמד בחדר ובישיבות ולאחר מכן הפך לחילוני.
תושב רמת גן ושמו אליהו שיינמן לא השלים עם יישום המדיניות להגברת התודעה היהודית, וב-30 במרס 1958 פנה אל משרד החינוך והתלונן על כפייה דתית. הוא סיפר שבנו בן ה-7 קיבל הוראה בבית הספר שלא להשתמש בכלי חמץ בפסח. כשפנה למורה נענה: “זאת היא הוראה של משרד החינוך, וזהו הפירוש מוסמך על תודעה יהודית” (תעודה 16). ב-14 באפריל השיב לו יושב ראש המזכירות הפדגוגית פרופ’ יהושע פראוור: “הריני מתכבד להודיעך שמשרד החינוך והתרבות לא הורה ולא יורה שום הוראה באותו נוסח עליו דיבר מורה בנך” (תעודה 17).
פעילות במשרד החינוך והתרבות
במשרד החינוך והתרבות התקיימו הרבה ישיבות ומפגשים בוועדות שעסקו בעניין התודעה היהודית. לדוגמה, ראו זימון לישיבה על “תכנית התודעה היהודית-ישראלית” שכינס המנכ”ל משה אבידור ב-11 בנובמבר 1957 (תעודה 7). כמו כן כונסו מורים, מנהלים ומפקחים לדון בעניין. בין השאר התקיים בתל אביב ב-25-24 בדצמבר כנס מפקחים (תעודה 9). את הכנס פתח ארן בנאום (תעודה 10). אחת הנקודות המרכזיות בנאומו הייתה שבעקבות העלייה ההמונית לאחר קום המדינה “והמאמצים למיזוגן [של העדות] ולליכודן לעם אחד – נתייחדה חשיבות גוברת והולכת לשאלת התודעה היהודית של הנער הישראלי”. הוא התלונן על קיפוח סידור התפילה – ספר שהוגדר בפיו “הספר העממי ביותר שבמורשת זו” וקל להוראה. כמו כן דרש ארן להגביר את הקשר עם יהדות הגולה. יש לציין שארן לא רצה ליצור שיעורים מיוחדים לתודעה יהודית אלא לשלב את הנושא בתוך קבלת שבת ובשיעורים במקצועות שונים (תיק גל-1601/9). דיוני הכנס יצאו לאור בחוברת מיוחדת (תעודה 11).
ב-21 בפברואר 1958 הפיץ אבידור חוזר מנכ”ל בו נכלל סעיף 839 שעסק בהנחלת התודעה היהודית לתלמידי בתי המדרש (סמינרים) למורים (תעודה 12).
הדיונים בכנסת ובממשלה, מרס 1958
ב-4 במרס 1958 הגישה חברת הכנסת אמה תלמי ממפ”ם הצעה לסדר היום בכנסת בנושא “לימודי התודעה היהודית בבתי הספר הממלכתיים”. היא ביקרה תכנית חדשה של משרד החינוך והתרבות לפיה מורים בבתי ספר ממלכתיים (לא דתיים) צריכים ללמד בכיתות ז-ח קטעי תפילה.
חברת הכנסת רות הקטין מאחדות העבודה הצטרפה לדבריה של תלמי. היא טענה ש”תודעה יהודית אמתית […פירושה ללמד את] ההגנה, את יצירת הפלמ”ח, את מערכות הגבורה; […] כובשים את שבילי המולדת מצפון ועד דרום, ממזרח ועד מערב […]. גם אין אנו פוסחים על חג ומועד יהודי […]. יש לנו חג המנוחה, חג הטבע, חג החקלאות. את הקליפה […] הסירונו, ואת העיקר אנו מטפחים. […] והנה, כתוצאה מהחדרתה בליבות ילדינו באה גם הפגישה הידועה של הנוער החלוצי עם יהדות ברית המועצות”. בסיום דבריה צטטה הקטין את סעיף 44 בקווי היסוד של הממשלה על החדרת התודעה היהודית וטענה שהתוכן הדתי שמכניסים למערכת החינוך אינו זהה לסעיף המקורי.
שר החינוך והתרבות זלמן ארן השיב שאין שחר לטענה שהחינוך לתודעה יהודית פוגע בחינוך לעבודה ולחקלאות. הוא ציטט את סעיף 839 בחוזר מנכ”ל – תוך שהוא מדגיש שהוא עצמו אחראי לתוכנו: “בהוראת ההיסטוריה של העם בגולה יש לתת תמונת אמת על עבר עמנו, לנטוע בלב התלמידים אהבת ישראל ויחס של דרך ארץ וכבוד לכוח המוסרי שגילה במאבקו על קיומו”. ארן הסביר שיש להקנות לתלמידים דרך ארץ “לכל מה שעבר על היהדות באלפיים שנות הגולה” – אמירה שעוררה את חבר הכנסת יצחק בן-אהרן למחות בתוקף – ככל הנראה משום שבן-אהרן דגל בשלילת הגולה. יש להדגיש שקו זה של ארן המתנגד לשלילה המוחלטת של הגולה מבטא שינוי לעומת מה שהיה מקובל עד שנות ה-40 והוא מעיד על התמורות שמערכת החינוך נדרשה להם בעקבות השואה ובימי קליטת העלייה ההמונית.
ארן המשיך להציג את חוזר המנכ”ל הנ”ל קודם ודרש שהדור הצעיר יכיר את ההווי היהודי-דתי וירכוש לו כבוד. הוא הגן על הדרישה לחייב תלמידי בתי מדרש למורים (סמינרים) לדעת מנהגי שבת וחגים, להכיר את הסידור והמחזור ואת המנהגים השונים של הדת היהודית. בסיום הדיון בהצעה לסדר היום הוחלט שמליאת הכנסת תדון בנושא (תעודה 13).
ביטוי לגישה הקודמת של שלילת הגולה נתן בן-ציון דינור (דינבורג). ב-1939 כשטען שהחינוך הציוני הוא “ראשית כל שלילת הגלות – […] לבאר להם [לתלמידים] את עניין ההסתגלות, את הזיוף שבגולה, את אי היציבות, את המעלות והמורדות שבה” (מצוטט אצל יובל דרור, “משלילת הגולה ל’טיפוח התודעה היהודית'”, דברי הקונגרס העולמי השנים-עשר למדעי היהדות, ירושלים, תשס”א, עמ’ 230). אולם בעת כהונתו של דינור כשר החינוך והתרבות (1955-1951) גישתו כלפי הגולה התמתנה והוא לא השתמש בביטוי “שלילת הגולה”.
בעקבות הדיון בכנסת פנה שר המשפטים פנחס רוזן, מנהיג המפלגה הפרוגרסיבית, בדיון בממשלה ב-16 במרס 1958 והציע שהממשלה תאשר את מדיניותו של ארן לגבי “תודעה ישראלית יהודית”. בדיון התעורר ויכוח עז בין שרים ממפא”י ולצדם שרי המפד”ל ורוזן שתמכו בארן לבין שרי מפ”ם ואחדות העבודה שביקרו את הדרישה לחייב חילונים ללמוד תפילה. שר הבריאות ישראל ברזילי הסביר שתודעה יהודית פירושה קידום לימוד ההיסטוריה היהודית, הספרות העברית, תולדות ישראל בגולה, הגיאוגרפיה של ארץ-ישראל וחלוציות – לא הגברת הצביון הדתי של המדינה. שרי המפד”ל תמכו בגישתו של ארן (תעודה 14, עמ’ 69-29).
הדיון לא הסתיים ולפיכך הממשלה המשיכה לדון בעניין זה ב-23 במרס. לבסוף התקבלה החלטה לתמוך במדיניותו של ארן ברוב של שבעה מול ארבעה שתמכו בהצעות חלופיות של מפ”ם ואחדות העבודה (תעודה 15, עמ’ 15-2). אחד הביטויים למדיניות זאת היה הכנת “קווים מנחים” במאי 1958 להוראת ידיעת העם, עם דגש על הוראת מצב היהודים בתפוצות השונות (תעודה 18).
המשך פעילות משרד החינוך והתרבות והערכת הפעילות, ספטמבר 1958-מרס 1960
בספטמבר 1958 יצא לאור שנתון הממשלה לשנת תשי”ט. בפרק הדן במשרד החינוך והתרבות נכתב (תעודה 19): “נקודת המוקד בפעילות הפדגוגית, בשנה זו, היו שילוב התודעה היהודית בתכנית הלימודים והניסויים […]. בירורים יסודיים נתקיימו בשאלת העמקת התודעה היהודית בקרב תלמידי בתי הספר. […] סוכמו קווי התכנית להחדרת ‘התודעה היהודית’ בקרב הנוער ונשלחו לבתי הספר חוזרי הדרכה. בתכנית הלימודים לבתי המדרש [למורים] הוכנסו פרקים מיוחדים על ‘מחשבת ישראל’, ‘המסורת הלאומית’, ‘ידיעת ההווי היהודי-דתי’ ‘ידיעת העם וידיעת הארץ’. הוצאו חוברות הדרכה על נושאים שונים ב’תודעה יהודית’. ועדה מיוחדת לכך מטפלת בהכנת חומר לימודי נוסף”. נוסף לכך דיווח ארן לכנסת על פעילות זאת בדיון על חוק התקציב לשנת 1959/60 ב-26 במרס 1959 (תעודה 22).
אחד התוצרים של הפעילות המקיפה הייתה תכנית לבתי ספר יסודיים אשר נשלחה למשנה למנכ”ל יעקב שריד ב-20 בנובמבר 1958 (תעודה 20). תוצר נוסף הייתה החוברת העמקת התודעה היהודית בבית הספר הממלכתי: הנחיות ותוכניות לימודים שהוציא לאור משרד החינוך בספטמבר 1959. בתעודה 29 מוגשים ארבעת העמודים הראשונים בחוברת הנ”ל.
מתחילת 1959 החל מערך הפיקוח של משרד החינוך בבדיקה של מידת הצלחת לימודי התודעה היהודית. בפברואר 1959 העביר המפקח המחוזי של חיפה יוסף שוחט למזכירות הפדגוגית ארבעה דוחות שהכינו מפקחים במחוז חיפה (תעודה 21).
שנה לאחר מכן נעשה מחקר שבדק את מידת הידיעות בתודעה יהודית בכיתות ו-ז בשבעה בתי ספר באזור אשקלון, חלקם בעיר אשקלון וחלקם בהתיישבות הסמוכה – במושבים ובקיבוץ. המחקר נעשה בשישה בתי ספר ממלכתיים וכקבוצת ביקורת נבדק גם בית ספר ממלכתי-דתי אחד. החוקרים מצאו שתלמידי בית ספר ממלכתי עירוני מעורב (ותיקים ועולים חדשים) הגיעו להישגים הטובים ביותר, אף יותר מתלמידי בית ספר ממלכתי-דתי. במקום האחרון נמצאו תלמידים בבית ספר ממלכתי בקיבוץ. במרס 1960 שלח המפקח במחוז הדרום גרשון ברגסון אל יושב ראש המזכירות הפדגוגיות נחום גבריאלי את תוצאות המחקר (תעודה 30 ).
הדיונים בכנסת, יוני 1959
בהתאם להחלטת הכנסת ב-4 במרס 1958 קיימה הכנסת דיון נרחב על תודעה יהודית. הדיון החל ב-9 ביוני 1959 (תעודה 23), הדיון המשיך ב-10 ביוני (תעודה 24) והסתיים ב-15 ביוני (תעודה 25). בדיון האחרון השתתף השר ארן. בסיום הדיון הועלת להצבעה הצעה משותפת של מפא”י, הציונים הכלליים והפרוגרסיבים לפיה החדרת התודעה היהודית בקרב הנוער היא אחד האמצעים לשמירת אחדותו ורציפותו של העם היהודי. כמו כן הועלו הצעות של המפד”ל, הצעה משותפת של אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל, הצעה של חרות, הצעה משותפת של אחדות העבודה ומפ”ם, והצעה של מק”י. ההצעה המשותפת מפא”י, הציונים הכלליים והפרוגרסיבים היא שזכתה ברוב הקולות. יש לציין שההצעות הועלו לא על לפי קווים קואליציוניים: אחדות העבודה ומפ”ם שהיו בקואליציה תמכו בהצעה משלהם וכך גם עשו המפד”ל ופועלי אגודת ישראל. לעומת זאת הציונים הכלליים הצטרפו להצעה של מפא”י והפרוגרסיבים. ארן הורה להדפיס את כל הדיון בחוברת אחת שהופקה במאה עותקים, ואליעזר שמואלי כתב זאת לראובן סיון (סיוון), 29 ביוני 1959 (תעודה 26).
ב-27 ביולי נפגשו השר ארן והסופר חיים הזז באירועים לרגל יום השנה ה-25 לפטירתו של המשורר חיים נחמן ביאליק. בעקבות זאת שלח ככל הנראה ארן להזז את החוברת הנ”ל, ראו מכתב של שמואלי להזז מ-30 ביולי (תעודה 27). ב-5 באוגוסט כתב הסופר חיים הזז לארן מכתב תמיכה בעמדתו של ארן בעד תודעה יהודית – אך הוסיף: “ואף על פי כן אין בה [בהצעת ארן], לדעתי, כדי לעשות כרצונך וכרצון כולנו את הארץ וישראל יהודי השלם כשם ששלם הוא הצרפתי בצרפת והאנגלי באנגליה. זו אינה בידינו כיום הזה, והדברים ארוכים” (תעודה 28).
