ב-8 באפריל 1970 כתבו 56 תלמידי תיכון מירושלים מכתב קשה – “מכתב השמיניסטים” – לראש הממשלה גולדה מאיר בו ביקרו אותה על שהיא מחמיצה הזדמנות לעשות שלום עם מצרים. הרקע המידי למכתבם היה החלטת ממשלת ישראל במרס 1970 לדחות את הצעתו של נשיא הקונגרס היהודי העולמי נחום גולדמן לשלוח אותו למצרים להיפגש עם נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר.
ראש הממשלה גולדה מאיר ונשיא הקונגרס היהודי העולמי נחום גולדמן בישיבה של הקונגרס, 9.1.1970, צלם: פריץ כהן לע”מ
‘אנו ורבים אחרים מפקפקים כיצד נוכל להילחם במלחמה תמידית חסרת עתיד בזמן שממשלתנו מכוונת את מדיניותה כך שסיכויי השלום מוחמצים’, כך כתבו לראש הממשלה גולדה מאיר ב-8 באפריל 1970 56 תלמידי תיכון מירושלים על סף גיוס לצבא, במחאה על מה שראו כהחמצת הסיכוי להידברות עם מצרים (למכתבם ראו: תעודה 1).
“מכתב השמיניסטים”, 8 באפריל 1970. ארכיון המדינה
ארכיון המדינה מציג שני פרסומים שסוקרים את שתי הפרשיות האלו, ובהם 28 תעודות מאוספיו. הפרסום הראשון דן במכתב השמיניסטים ובתגובות לו בציבור. מובאים גם מפגש של שר החינוך עם חותמי המכתב והתייחסותה של ראש הממשלה לתופעה בפורומים שונים. ראו חלק ב’, ‘פרשת גולדמן’
מובאים דיוני ממשלה וועדת החוץ והביטחון של הכנסת בבקשתו של גולדמן ובספיחיה של הפרשה, התכתבות של קובעי המדיניות עם גולדמן, סקר דעת קהל והצעה נוספת של גולדמן להיפגש עם עראפאת.
מכתב השמיניסטים מעורר סערה בציבור
‘המכתב נשלח אל גולדה מאיר: ‘ לתת סיכוי לגולדמן’
ב-8 באפריל, בעוד הציבור בארץ גועש ורועש בהסכמה, ופחות מזה בהתנגדות, להחלטת הממשלה לדחות את הצעתו של נחום גולדמן לצאת לקהיר כדי לדבר עם הנשיא נאצר על שלום (ראו להן חלק ב), התפרסם בעיתון הארץ ‘מכתב השמיניסטים’ של תלמידי תיכון מירושלים (ראו לעיל). חותמי המכתב הביעו התנגדות לעמדת הממשלה וקראו ‘לתת סיכוי לגולדמן’. במכתב קבעו התלמידים כי ‘עד עתה האמנו שאנו הולכים להילחם ולשרת משך שלוש שנים כיוון ש”אין ברירה”. לאחר פרשה זו הוכח כי גם כשיש ברירה, ולו הקטנה ביותר, מתעלמים ממנה’. יוזם המכתב היה שמואל שם-טוב, בנו של ויקטור שם טוב, חבר מפ”ם ושר הבריאות בממשלתה של גולדה מאיר (למכתבם ראו: תעודה 1, ג- 7442/4).
התגובות בציבור למכתב השמיניסטים: כותבי המכתב מואשמים בתבוסתנות ובקריאה לסרבנות
מכתבי מילדי גן סיניה לראש הממלשה
‘מכתב השמיניסטים’ הכה גלים במדינה. בניגוד לכוונת מחבריו נתפס המכתב בעיני רבים בציבור כמבטא הלכי רוח של חולשה ותבוסתנות. אמירתם של השמיניסטים כי ‘אנו ורבים אחרים מפקפקים כיצד נוכל להילחם במלחמה תמידית חסרת עתיד’ הביאה רבים להאשים אותם כמי שמאיימים לסרב לשרת בצה”ל. אל לשכתה של גולדה זרמו מאות מכתבים ובהם רבים מקבוצות של תלמידים מבתי ספר מרחבי הארץ. רובם המכריע הביעו הסתייגות מתוכן דבריהם של ‘השמיניסטים’ מירושלים והביעו תמיכה במדיניות הממשלה. ‘מחשבות מעין אלה, למרות שהנן נחלת מעטים, מעוררות בנו חרדה עמוקה’, כתבו תלמידים מבית הספר בליך ברמת גן והוסיפו: ‘מגמות של מבוכה ומצב רוח תבוסתני עוברות כגל עכור העלול להגיע להידרדרות ולסחוף עמו רבים’ (תעודה 2, ג-8048/3). תלמידים מבית ספר תיכון חדש בראשון לציון כתבו: ‘בלב שקט ושלם אנו סומכים על פעולותיה של ממשלת ישראל, שבוודאי לא החמיצה ולא תחמיץ כל סיכוי לשלום’ (תעודה 3, ג-8048/3). התגובה לא הוגבלה למרכז הארץ ומכתבים זרמו גם מן הפריפריה – מקריית גת, מקריית שמונה ועוד (תעודה 4, ג-8048/4, תעודה 5, ג-8048/4 תעודה 6,ג-8048/4). רק מיעוט מכתבים הביע תמיכה בכותבי עצומת השמיניסטים כמו עצומה נוספת באותו הנוסח שחתמו עליה תלמידים מבתי ספר בגוש דן (תעודה 7, ג-8046/6).
חותמי המכתב שולחים לגולדה מכתב הבהרה, וחלקם נסוגים ומבקשים למחוק את חתימתם- ‘אני מתחרטת פשוט מתחרטת’
מכתב מאחת מחותמות מכתב השמיניסטים
המסע הציבורי הנרחב שהתנהל נגד חותמי מכתב השמיניסטים, התגובות החריפות ובעיקר האשמתם כתבוסתנים, כמי שזורעים דמורליזציה ומעודדים סרבנות שירות בצה”ל, ושיוכם לגופים שנתפסו בציבור כקיצוניים ואנטי ציונים כמו תנועת ‘מצפן’, זעזעה את התלמידים הצעירים, והם נדחקו לפינה שכלל לא ציפו למצוא את עצמם בה. ב-4 במאי שלחו שלושה מיוזמי המכתב מכתב הבהרה אל ראש הממשלה. הם הביעו זעזוע מן הדברים שנכתבו עליהם ודחו מכול וכול את שיוכם ל’מצפן’: ‘כולנו מתנגדים ל”מצפן”, לרעיונותיו ולגישתו העוינת למדינת ישראל’, כתבו. השלושה קבעו נחרצות שבכוונתם להתגייס לצה”ל ולשרת ביחידות קרביות. אין הם נסוגים מביקורתם על הממשלה אבל יש להפריד בין מחאה לגיטימית לבין השירות בצה”ל, כתבו. הם ביקשו מראש הממשלה שתפיץ את עמדתם זו בכל אמצעי התקשורת. בתגובה כתב להם מנהל לשכת ראש הממשלה שמחה דיניץ כי אין ראש הממשלה כתובת להפצת ידיעות בעיתונות כשם שלא הפיצה את מכתבם הראשון (המכתב ותשובת דיניץ, ראו: תעודה 8, ג-6895/2).
כמה מחותמי המכתב לא הסתפקו בכך ושלחו מכתבים אישיים אל גולדה ובהם הביעו חרטה על חתימתם על המכתב הראשון וביקשו למחוק אותה. חתמתי על המכתב מבלי לקרוא אותו ‘ונדפקתי’ כתב תלמיד (ראו: תעודה 9 [פרטים מזהים על הכותב נמחקו],ג-6895/2). תלמידה אחרת כתבה:’אני מתחרטת, פשוט מתחרטת, ועוד פעם מתחרטת על המעשה הנמהר שעשיתי’. היא הוסיפה שעתה נראית לה החלטת הממשלה בעניין גולדמן נכונה, וביקשה מגולדה ‘שתזמיני אותי ללשכתך כך שבמו ידי אוכל למחוק את שמי החתום ולא ייוותר מקום לספק כלשהו’ (תעודה 10, [פרטים מזהים על הכותבת נמחקו], ג-6895/2).
‘הם לא בחורים מופקרים, הם לא אנשי מצפן’ – תגובת הממשלה והעומדת בראשה למכתב השמיניסטים.
ב-5 במאי נפגש שר החינוך עם קבוצה מחותמי מכתב השמיניסטים. בתחילת הפגישה ביקש יוזם המכתב, שמואל שם-טוב, להפריך את הדימוי שהקנו להם, ובלשונו: ‘מפלצות הבאות להרוס את המדינה, להרוס את צה”ל, לגרום לדמורליזציה, לגרום לפירוד בעם’. הוא הבהיר שלא הייתה במכתב קריאה לסרבנות וכי ‘אנו נשרת בצה”ל, אנו נשרת במלוא כוחנו ובמלוא רצוננו’. שם-טוב ואחרים אמרו שאמנם היו טעויות בניסוח המכתב, שהביאו לפרשנות שגויה של כוונותיהם, אולם מדובר במחאה לגיטימית שאין מאחוריה כל כוונות קיצוניות הם העלו את טענותיהם כי הממשלה אינה עושה די לקידום השלום, למשל כשהיא נוקטת מדיניות התנחלות שפוגעת בסיכויים להגיע להסכמה עם הערבים. בתשובה לדבריהם סקר אלון בהרחבה את מדיניות השלום של הממשלה וקבע: ‘השלום הוא בראש סדרי העדיפויות שלה’. לגבי גולדמן הבהיר שמדינות חוץ אינה זירת פעולה של אנשים פרטיים. אדם כמו גולדמן,שדעותיו קיצוניות והוא נוקט יזמות ללא תיאום עם הממשלה, אינו יכול לשמש נציגה של ישראל בניהול המדיניות. ‘לכן תאמינו לי, לא החמצנו שום שלום’, אמר אלון לבני הנוער (תעודה 11, ג-8048/3).
ב-15 במאי נערכה ישיבה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת עם ראש הממשלה גולדה מאיר. בסיום דבריה התייחסה גולדה למכתב השמיניסטים, לפרשת גולדמן ולכל ‘גילויים שיש בציבור’. היא הבהירה שהיא רואה את הגילויים האלו בחומרה רבה ואת החלוקה שעושים בציבור – ‘הצעירים רוצים שלום, ההורים לא’. היא הביעה זעזוע ממכתב השמיניסטים משום ‘שהם לא בחורים מופקרים, הם לא אנשי מצפן, אני לא יכולה שלא להתייחס לכך ברצינות’. “כל הפנטומים שנקבל אינם שווים בעיניי אם יהיה פילוג מבפנים’, הוסיפה גולדה. היא התייחסה לתופעות שליליות נוספות, לטעמה, כגון עיתונאים שכותבים סַטירה ביקורתית על הממשלה והצגת ‘מלכת האמבטיה’, ורמזה שהלכי רוח אלה משתלטים על אמצעי התקשורת ומביאים לסתימת פיות של מי שחושב אחרת (קטע מישיבת הוועדה, תעודה 12, ג-16707/6).
במחצית יוני נפגשה גולדה עם קבוצת בני נוער כדי לשמוע את דבריהם ולהשמיע להם את דעותיה, כשברקע עומדים ‘פרשת גולדמן’ ו’מכתב השמיניסטים’. בפגישה התגלו חילוקי דעות בין בני הנוער לגבי עניין גולדמן בין אלו שחזרו על טענות ה’שמיניסטים’ לבין מי שחזרו על טענות מתנגדיהם. גולדה התווכחה עם כמה מהם שטענו שהממשלה מאבדת את אמונם וכי צעדים כגון סיפוח ירושלים והתנחלות בחברון אינם תואמים את ההצהרות על רצונה של ישראל בשלום. גולדה חזרה על הטענות המוכרות שלא צעדים אלו מונעים את השגת השלום, אלא אי-השלמת הערבים עם קיומה של ישראל ושאלה: ‘מדוע במשך כל השנים אין שלום בינינו ובין שכנינו, לפני כל סיפוח כפי שאתה קורא לזה, ולפני כל בניית מספר יחידות שיכון באיזה מקום’ (תעודה 13, פ-825/13).
נחום גולדמן – נון קונפורמיסט ועושה צרות קבוע בעיני מדינאי ישראל
במחצית הראשונה של 1970 החלו להישמע בחברה הישראלית קולות הולכים וגוברים שמתחו ביקורת על מדיניותה של הממשלה- ממשלת האחדות הלאומית בראשות גולדה מאיר, שעד לאותה העת נהנתה מתמיכה רחבה במהלכיה – בעניין המשא ומתן המדיני עם מדינות ערב. הניצנים של חוסר הנחת בציבור נולדו בעקבות הקיפאון המדיני שהשתרר לאחר כישלונן למעשה של כל היזמות המדיניות ועקב מלחמת ההתשה שהתנהלה לאורך תעלת סואץ וגבתה קרבנות רבים. ביטוי כזה היה למשל ההצגה ‘מלכת אמבטיה’, פרי עטו של המחזאי הסטיריקן חנוך לוין, שעלה על במת התאטרון הקאמרי במאי 1970. ההצגה כללה ביקורת סטירית חריפה על מדיניותה של ישראל ועל הלכי הרוח בציבור לאחר מלחמת ששת הימים. לוין לא היסס לשחוט כמה ‘פרות קדושות’ ובהן עניין השכול ועורר תגובות חריפות בציבור (לפרסום של ארכיון המדינה על ההצגה מלכת האמבטיה)
אחד מראשי המבקרים של מדיניות ממשלת ישראל היה נחום גולדמן, נשיא הקונגרס היהודי העולמי ובעברו נשיא ההסתדרות הציונית. גולדמן נחשב לנונקונפורמיסט וחָלק כל השנים על מדיניותן של ממשלות ישראל בנושאים שונים כגון מדינות העלייה לישראל, קשרים עם מדינות העולם, היחס לגרמניה ועוד. הוא התנגח לא פעם עם מנהיגי ישראל, ובכלל זה עם גולדה מאיר כששימשה בתפקיד שרת החוץ (1966-1956). עם זאת שררו בין השניים יחסים של הערכה הדדית מאז שפעלו יחד בהנהלת הסוכנות היהודית בשנות הארבעים. בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים נהג גולדמן להיפגש על דעת עצמו עם מנהיגים מובילים בעולם כגון היועץ לביטחון לאומי האמריקני הנרי קיסינג’ר ושגריר ברית המועצות בוושינגטון אנטולי דוברינין, וניסה לקדם את רעיונותיו שלו בנוגע לפתרון הסכסוך הישראלי—ערבי. רעיונותיו כללו פשרות מרחיקות לכת עם הערבים ועמדו בניגוד לעמדותיה של ממשלת ישראל. פעולותיו העצמאיות של גולדמן עוררו ביקורת וכעס רב אצל מנהיגי ישראל. למשל עם כניסתה לתפקיד ראש הממשלה במרס 1969 שלחה גולדה מברק אל גולדמן ובו ביקשה ממנו ‘בכל הרוח החברית’ להימנע מפגישות עם מנהיגי ארצות הברית וברית המועצות בעניינים מדיניים (תעודה 14, א-7054/9). גולדמן לא שעה לבקשותיהם של גולדה ושל אחרים והמשיך בדרכו.
פנייתו של גולדמן: ‘נאצר הציע לי להיפגש עמו אך רק באישור או בידיעת ממשלת ישראל’
ראש הממשלה גולדה מאיר ושר החוץ אבא אבן, 16.9.1970. צילום משה מילנר, לע”מ
בתחילת 1970 ניהל גולדמן מגעים עם אישים שונים כגון העיתונאי הצרפתי אריק רולו והקומוניסט הצרפתי רוז’ה גארודי (ראו דיווח של שגריר ישראל בפריז על פגישותיו של גולדמן, תעודה 15,א-7054/19). גולדמן הודיע לגולדה מאיר באמצע מרס 1970 כי עליו לדון עמה על פרטי פגישותיו האחרונות והגיע לארץ כמה ימים אחר כך. הוא נועד עם שר הביטחון משה דיין ואחר כך עם ראש הממשלה. הוא מסר להם כי נפגש עם נציג מצרי ועם שר החוץ היוגוסלבי וכי קיבל באמצעותם הזמנה מנשיא מצרים נאצר להיפגש עמו בקהיר כדי לשאת ולתת על שלום בין ישראל לערבים. ישנה אי בהירות לגבי התנאים שהציג נאצר לפגישה, אולם בסופו של דבר הוצג לממשלה כי לנאצר היו שני תנאים לפגישה עם גולדמן: האחד – נסיעת גולדמן תהיה פומבית, והשני – והיא תיעשה באישור ממשלת ישראל או לפחות בידיעתה. בימים הבאים שטח גולדמן את הצעתו גם בפני מנכ”ל משרד ראש הממשלה יעקב הרצוג, שר החוץ אבא אבן, ושרים נוספים ורמז כי לדעתו יש למנותו לשגריר מיוחד לצורך השליחות הזו. לאחר פגישתו עם גולדמן העלה אבן על הכתב את הרהוריו בעניין ושלחם במכתב לגולדה מאיר. הוא העריך שאת היזמה הגו גולדמן וחוגי שמאל בין-לאומיים ממתנגדי ישראל. ‘הללו מתרשמים כי יש כאן מנהיג יהודי המוכן להחליש את העמדות הרשמיות של ישראל’, טען שר החוץ. הוא הביע התנגדות נחרצת לאשר נסיעה כזו אולם סבר שסירוב מוחלט יגרום נזק הסברתי קשה לישראל. לפיכך הציע אבן לאפשר לגולדמן לנסוע כאדם פרטי ללא כל סמכות לדבר בשם הממשלה ולדחות כל דרישה שייסע כנציג רשמי (מכתבו של אבן תעודה 16, א 7054/19).
החלטת ממשלת ישראל לדחות את פנייתו של גולדמן– נאצר לא יכול להכתיב לממשלת ישראל מי יהיו נציגיה
ב-29 במרס התכנסה הממשלה לישיבה שהוגדרה ועדת שרים לענייני ביטחון כדי למנוע הדלפות של תוכנה. לכן אין פרוטוקול הישיבה מתפרסם כאן למעט ההחלטה. בישיבה מסרה גולדה את עיקרי הדברים שאמר לה גולדמן והציגה את נושא הדיון: אם מוכנה ממשלת ישראל שגולדמן ייסע לקהיר באישורה או בידיעתה. היו בדיון מי שטענו שנאצר מנסה לשטות בישראל בעזרתו של גולדמן ולהציג אותה כסרבנית מדינית, ולכן בחר אדם בעל דעות קיצוניות שברור שממשלת ישראל לא תסכים שהוא ייצג אותה. ראש הממשלה ורוב שרי הממשלה התנגדו לצייד את גולדמן באישור רשמי לנסיעתו. גולדה ושרים אחרים לא התנגדו שגולדמן ייסע כאדם פרטי לקהיר (גולדמן החזיק גם באזרחות שוויצרית), אך התנגדו בתוקף לרעיון שנאצר יקבע מי ייצג את ישראל במגעיה עם מצרים. בהחלטתה הביעה הממשלה נכונות להיענות ל’כל גילוי של נכונות מצד נשיא מצרים לפגישה לבירור בעיות חיוניות לשתי מדינותינו, כאשר כל צד קובע את נציגיו’, אך דחתה מכול וכול את הרעיון שגולדמן ישמש נציג רשמי מטעמה (החלטת הממשלה, תעודה 17, א 7054/19).
ב-1 באפריל מסרה ראש הממשלה לגולדמן את החלטת הממשלה וביקשה ממנו שיודיע ביזמתו שהוא לא נוסע. גולדמן דחה את בקשתה. באותם הימים החלו להתפרסם בעיתון ‘הארץ’ סדרת מאמרים פרי עטו של גולדמן, שעד אז נמנע מלפרסם את עמדותיו ברבים. הוא שטח בהם את תפיסתו המדינית (למעשה זו הייתה חזרה בעברית על מאמר שפרסם בכתב העת היוקרתי Foreign Affairs). במשרד ראש הממשלה הוכן תקציר של הרעיונות העיקריים שהעלה גולדמן במאמריו שנשא את הכותרת ‘תכנית הסדר שכולה מגרעות’ (ראו: תעודה 18, ג 7442/04 ).
ב-5 באפריל דנה הממשלה שוב בפנייתו של גולדמן. גולדה מסרה שהעניין דלף וכי אמצעי תקשורת מסוימים רוצים לפרסם אותו. הוא מוצג כך ש’גולדה התנגדה ואילו דיין תמך’. בישיבה הכחיש זאת שר הביטחון נמרצות וטען שהביע הסכמה בשיחה עם גולדמן שייסע כאדם פרטי אך בשום אופן לא כנציג הממשלה. אמנם נושא הישיבה היה האם להתיר את פרסום הדברים, אולם למעשה דנו שוב בבקשתו של גולדמן והדברים שנאמרו בדיון היו במידה רבה חזרה על הדברים שנאמרו בישיבה הקודמת. חברי הממשלה חשו הפעם כי גולדמן מנסה ‘לחנך’ אותם באמצעות מאמריו ולהשפיע עליהם לקבל את תכניתו. שרים אחדים הטילו ספק באמתותו של כל העניין ותהו אם גולדמן אכן הוזמן להיפגש עם נאצר או שהוטעה על ידי המתווכים. הממשלה החליטה שוב כי אין היא מעוניינת בגולדמן כשליח ואין היא מוכנה שנאצר יכתיב לישראל מי יהיה נציגה לשיחות על שלום (הדיון בממשלה תעודה 19, א-54/5). באותו הלילה פרסמה הממשלה הודעה קצרה ובה החלטתה בעניינו של גולדמן.
דחיית בקשתו של גולדמן מעוררת סערה ציבורית
למחרת, משנודע על החלטת הממשלה פרצה סערה ציבורית. העיתונות פרסמה בהרחבה ידיעות שממשלת ישראל דחתה הצעה של נחום גולדמן לצאת למצרים ולהיפגש עם נאצר כדי לדבר עמו על שלום. הידיעות כללו ביקורת לצד הסכמה על ההחלטה, וגם הועלו שאלות: ‘האם ישנה בכלל בידי גולדמן הזמנה כזאת – לבוא לקהיר כשליח מטעם ממשלת ישראל?’, כפי שתהה מאמר המערכת של העיתון ‘מעריב’. פרסום הידיעה עורר חילופי האשמות בין גולדה, שטענה שגולדמן מוסר מידע מסולף ומנפח את הסיפור שאינו אלא ביצה שלא נולדה, לבין גולדמן שערך מפגשים ברחבי הארץ ובהם האשים את גולדה בטרפוד היזמה. גם המערכת הפוליטית סערה, ואף בתוך סיעת המערך היו מי שביקרו את החלטת הממשלה בטענה שצריך למצות כל סיכוי להתקדם לשלום. מברקים מאנשי אקדמיה נשלחו ללשכתה של גולדה מאיר ובהם גינוי להחלטת הממשלה. “האם על זאת ועל מכשלת חברון בנויה תדמיתה של הממשלה המחפשת דרכים לקידום השלום”? תהה פרופסור מיכאל ברונו. “להזמינו לשיחה” כתבה גולדה על גבי המברק (ראו צרור מברקים מאנשי אקדמיה, תעודה 20 , ג 6895/02 )
מיכאל ברונו אל גולדה מאיר,
ביום פרסום הידיעות נערך סקר דעת קהל שבחן את עמדות הציבור לגבי המהלכים המדיניים וסיכויי השלום בכלל, ולגבי החלטת הממשלה בעניינו של גולדמן בפרט. בסקר התברר שעמדת הממשלה בעניין גולדמן זוכה בתמיכת רוב הציבור, אולם לא רוב מכריע, וכמעט ארבעים אחוזים סברו שהחלטתה הייתה בלתי נכונה. כשמונים אחוזים סברו שעל הממשלה להיענות לכל יזמת שלום של מדינה ערבית. ככלל סבר הציבור הישראלי שהממשלה מנהלת מדיניות נכונה וכי עיקר האשמה על אי-ההתקדמות לקראת שלום מוטלת על מדינות ערב (לסקר של המכון למחקר חברתי שימושי והמכון לקומוניקציה באוניברסיטה העברית ראו: תעודה 21, ג 8045/12)
בעקבות הסערה שפרצה אימצו דוברי הממשלה את הקו שישראל עושה כל מאמץ להגיע לשלום והערבים הם האשמים באי-ההתקדמות המדינית. לגבי גולדמן טענו שכלל לא בטוח שגולדמן אכן הוזמן אל נאצר. שר החוץ אבן נפגש עם חברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת ב-7 באפריל כדי להסביר את החלטת הממשלה ב’פרשת גולדמן’. אבן סקר לפני חברי הוועדה את המאמצים שעשתה ועושה ישראל כדי להגיע להידברות חשאית עם מצרים ועם מדינות ערביות אחרות, וטען שהוא אישית העביר לנאצר פעמים רבות באמצעות אישי קשר שונים את המסר: ‘הבה נקשור מגע ברמה כלשהי – גבוהה, נמוכה, ממוצעת; בכל מקום’, אך הצעותיו נדחו. בלשון עוקצנית מעט טען שכנראה אין ולא הייתה כל הזמנה מנאצר לגולדמן ו’למעשה, איני יודע אם הוא [נאצר] יודע על קיומו של גולדמן או לא’. הוא טען שהאנשים שיזמו כביכול את המהלך בחרו בגולדמן בגלל עמדותיו העומדות בניגוד קוטבי למדיניותה של ישראל ‘ולקרוא לזה הזמנה מנאצר – אני יכול באותה מידה להגיד שהוזמנתי אל הו צ’י מין….’. אין זו הפעם הראשונה שגולדמן בא לממשלה בהצעות מעין אלו שמתבררות אחר כך כעורבא פרח, אמר אבן (ישיבה הוועדה, תעודה 22, ג 16707-06). דוברי הממשלה ושריה המשיכו ותקפו את גולדמן על התנהלותו. בתגובה שלח גולדמן מכתב אל שר החינוך יגאל אלון ובו ביקש להפריך את טענותיו של אלון כי נהג שלא כשורה כשפנה קודם אל גורמי תיווך זרים לפני שפנה אל ממשלת ישראל (תעודה 23, ג-8045/13).
ספיחי פרשת גולדמן: הפגנות מחאה גולשות לאלימות ונגרם נזק למדיניות החוץ הישראלית
פרשת גולדמן והמחאה הציבורית שבאה בעקבותיה הטביעו את חותמן בחברה הישראלית וגרמו נזקים למדיניות החוץ הישראלית. במברק ששלח שגריר ישראל בוושינגטון יצחק רבין לשר החוץ באמצע אפריל הוא כתב: ‘אנו פועלים לנטרול הנזק ההסברתי שנגרם לישראל על ידי פרשת גולדמן האחרונה’. רבין הציע לנקוט צעדים מעשיים נגד גולדמן כגון שלילת דרכונו הדיפלומט הישראלי והתנערות מלאה ממנו (מברק רבין, ראו: תעודה 24, א-7054/19). את הנזקים שהסב גולדמן למערכת ההסברה הישראלית סקר שר החוץ אבן בהרחבה בישיבת הממשלה ב-12 באפריל. הוא טען שגולדמן מסתובב בעולם ומעלה טענות ‘שממשלת ישראל מחבלת בשלום ושהפתרון הוא נסיגה טוטלית והסתפקות במשהו שאיננו שלום’. הוא מסר על תנאים שונים לחלוטין שמסר שליט יוגוסלביה טיטו לגבי פגישה של גולדמן עם נאצר (קטע מישיבת הממשלה, ראו: תעודה 25, עמ’ 7-13)
גם בבית פנימה נמשכו הוויכוחים, חילופי האשמות וההתנצחויות סביב פרשת גולדמן עוד חודשים מספר. למשל במכתב ששלחה גולדה מאיר למערכת ‘הארץ’ בספטמבר היא בקשה לסתור טענות של גולדמן במכתב לעיתון, שבו טען שראש הממשלה סילפה את התנאים שהציב נאצר כדי להיפגש עמו (תעודה 26, א-7054/19). אולם עוד קודם הייתה פרשת גולדמן זרז להפגנות מגורמי שמאל וימין שגלשו לא פעם לביטויים אלימים. ב-29 באפריל גררה הרצאה של גולדמן באוניברסיטה העברית בירושלים מהומות בין מתנגדים פוליטיים, ודבריו שוסעו בקריאות כגון ‘שקרן’ ו’בוגד’ עד שנאלץ להפסיק את הרצאתו ולעזוב. מן העבר השני קיימו קבוצות מתנגדות למדיניות הישראלית – בלטו בהן העיתונאים אורי אבנרי, דן בן-אמוץ ועמוס קינן, אנשי אקדמיה וחוגי שמאל- הפגנות נגד החלטת הממשלה במקומות שונים בארץ. ב-9 באפריל אף גלשה הפגנה של כמה מאות מול משרד ראש הממשלה לאלימות כשהמפגינים ניסו לחסום את התנועה. בהפגנה אחרת כמה הימים לאחר מכן דילגו מפגינים מעל הגדר של מעון ראש הממשלה וחדרו לחצר בשעה שגולדה נכחה במקום. בישיבת הממשלה דיווח שר המשטרה על ההפגנות וטען שדן בן-אמוץ אמר לו בשיחה טלפונית” ‘הגענו למסקנה שמוכרחות להיות התנגשויות אלימה עם המשטרה…. רק בצורה כזאת נוכל לעורר את דעת הקהל’. הלל הביע חשש מפני התדרדרות בהפגנות הצפויות לבוא. בדיון שהתפתח סירבה ראש הממשלה להתרגש מן ההפגנות אף שראתה את המפגינים חצי מטר מדלת ביתה. היא גם התנגדה לנקיטת צעדים שימנעו הפגנות מול בתים פרטיים והביעה הסתייגות מהצעתו של שמעון פרס לעודד הפגנות נגד של תנועות הנוער (קטע מישיבת הממשלה, ראו: תעודה 25, עמ’ 78-55),
גולדמן מגיש לגולדה הצעה נוספת – והפעם פגישה שלו עם יאסר עראפאת.
כששככה מעט ‘פרשת גולדמן’, המשיך נשיא הקונגרס היהודי העולמי בפעילותו העצמאית כימים ימימה. ב-30 ביוני שלח לגולדה מכתב מפורט על פעילותו ופגישותיו עם אישים אמריקנים כגוןסיסקו וקיסינג’ר, עם השגריר הסובייטי בוושינגטון דוברינין ועם מנהיג יוגוסלביה המרשל טיטו. בסוף המכתב סיפר על ביקור שערך במרוקו ועל פגישתו עם המלך חסן השני שהזמין אותו לארצו. לטענתו חסן אמר לו שמנהיג אש”ף יאסר עראפאת מגלה לאחרונה נטיות מתונות ואולי אפילו שואף להגיע להסכם עם ישראל. המלך חסן הציע לגולדמן להיפגש בסודיות עם עראפאת באלג’יר. גולדמן השיב לו שלא יוכל לעשות זאת ללא שישמע קודם את עמדת ממשלת או ראש ממשלת ישראל. גולדמן ביקש מגולדה שתמסור לו את עמדתה בעניין וביקש שהפעם העניין לא ידון בממשלה (מכתבו של גולדמן, ראו: תעודה 27, א-7054/19). רק כעשרים יום לאחר מכן השיבה לו גולדה. היא הביעה פליאה על כך שהוא שוב מגיש לה ‘הצעה שאקבל הכרעה בעצמי מבלי להביא הדבר בפני הממשלה’ (מכתבה של גולדה ראו: תעודה 28, א-7054/19)
בחודשים מרס – אפריל 1970 סערה דעת הקהל בישראל בעקבות שורת אירועים שקבלה לימים את השם “פרשת גולדמן”, ובעקבות “מכתב השמיניסטים” שבא בעקבותיה. בשנה שעברה פרסם ארכיון המדינה פרסום רחב בן שני חלקים ובו 28 תעודות שעוסקות בשתי הפרשיות האלו. (לצפייה בפרסום: מכתב השמיניסטים, פרשת גולדמן) במלאת ארבעים וחמש שנה לאירועים אלו הוסיף ארכיון המדינה חמש תעודות שעוסקות בתגובות בעולם לפרשת גולדמן כפי שדיווחו נציגי ישראל למשרד החוץ בירושלים, ולמאמצי ההסברה של שר החוץ אבן והנהלת המשרד שנועדו לטעון שכל הפרשה לא הייתה אלא “ביצה שלא נולדה”, וכי גולדמן כלל לא הוזמן לקהיר.
משרד החוץ ופרשת גולדמן
הביקורת השלילית על תגובתה של ממשלת ישראל להזמנת גולדמן למצרים לא נותרה בגבולות ישראל. דיווחים שהגיעו מכמה מנציגויות ישראל בעולם דיווחו על ביקורת שנשמעה במדינות שונות על החלטותיה של ממשלת ישראל בעניין יזמת גולדמן. למשל במברק משגרירות ישראל בפריס דווח על הסקירה השלילית בעיתוני צרפת שרואים בסירובה של ממשלת ישראל חיזוק לטענה על נוקשותה המדינית וחוסר נכונותה לפשרות שיוליכו לשלום (תעודה 23א א-7434/10). תמונה דומה עלתה ממברק שנשלח מהשגרירות בוושינגטון על הסיקור בעיתונות האמריקנית ובו נטען ש”הפרשה הולכת ומכה גלים והפכה שליחת היום בקונטקסטים מאוד שליליים” (גולדמן 23ב, א-743410). מברק מהשגרירות בבון ידע לספר שחוגים יוניים במצרים הם שיזמו את ההזמנה לגולדמן בתקווה שיצליחו לשכנע את נאצר להיפגש עמו לאחר שיגיע לקהיר (תעודה 23גא-7434/10).
בישראל התייחסו ברצינות רבה לביקורת בעולם ופתחו במסע הסברה בעניין. במברקים לנציגויות חזרה וטענה צמרת משרד החוץ כי כל העניין היה בעצם “ביצה שלא נולדה” וכי גולדמן כלל לא הוזמן למצרים. במברק ששלח שר החוץ אבן לנציגויות הגדולות – וושינגטון, לונדון, פריס בון וניו יורק, הוא הדגיש את הודעת דובר ממשלת מצרים ששלל את הטענה לפיה גולדמן הוזמן על ידי נאצר לקהיר. הוא סקר את השתלשלות הפרשה והדגיש שיוזמיה היו גורמים צרפתים ויוגוסלביים אך לא מצרים (תעודה23ד, א-7434/10). אולם לצמרת משרד החוץ הובהר שבכך אין די. על ישראל להוכיח שפניה אכן לשלום, וכי היא עושה מאמצים אמתיים להגיע שלום עם שכנותיה ומצרים בראשן. במברק ששלחה מחלקת הסברה לכלל הנציגויות הובלטה תשובתו של שר החוץ אבן בכנסת על פיה ישראל מחייבת כל פגישה עם נציגי מצרים אולם עומדת על זכותה לקבוע מי יהיו נציגיה לשיחות שלום כאלו (תעודה 23ה, א-7434/10)
הקלידו שאלת חיפוש
