שונות

ב- 9 ביולי 1944 הגיע הדיפלומט השוודי ראול ולנברג לבודפשט כדי לשרת בשגרירות שוודיה בבודפשט ולנהל את היחידה המיוחדת שהוקמה בה להצלת יהודי הונגריה. עד לבואו הספיק אדולף אייכמן לגרש להשמדה למעלה מ- 420,000 יהודים מערי השדה של הונגריה, אבל עדיין היתה אפשרות להציל את 200,000 יהודי בודפשט. ולנברג ניפק דרכונים שוודים פיקטיביים ליהודים. היה לו היתר לנפק 4500 דרכונים אך הוא ניפק פי שלושה מן המותר תוך מתן שוחד לפקידים הונגרים. משלא יכול עוד לנפק דרכונים ארגן שיירות מזון, תרופות ובגדים ונסע בעקבות צעדות המוות. כמו כן הקים “בתים שוודים” בהם מצאו כ-25 אלף יהודים מחסה עד תום המלחמה.

חייו של ולנברג היו בסכנה מתמדת. פעמיים שלח אייכמן שליחים להתנקש בחייו, לאחר שהזהירו שיעשה זאת. ולנברג לא נרתע והיה מחליף את מקום מגוריו כמעט מידי יום. בתיקי לשכה 06, יחידת המשטרה המיוחדת שהוקמה לצורך הכנת משפט אייכמן, אשר שמורים בארכיון המדינה, נמצא מכתב מ-17 בדצמבר 1944 (תעודה מס’ 1) בו דיווח אוטו פון ארדמנסדורף ממשרד החוץ הגרמני על תלונת הציר השוודי לציר גרמניה בבודפשט על איומיו של אייכמן להרוג את איש הצירות השוודית – ולנברג. בתשובתו מ- 20 בדצמבר 1944 (תעודה מס’ 2) הודה אדמונד וייזנמאיר, הממונה הגרמני על ענייני הונגריה, שתלונת השוודים מבוססת כיוון שוולנברג “פעל בצורה לא מקובלת לטובת יהודים הונגרים …ניסה למלטם באמצעים בלתי חוקיים..מחובת העבודה המבוססת בחוק על ידי מתן דרכוני חסות…”. המכתבים, הכתובים בגרמנית, תורגמו לקראת משפט אייכמן ונמצאים עם צילומי המקור בגרמנית בתיק הלשכה א 3016/7.

 

ב- 17 בינואר 1945, אחרי כניסת הצבא האדום לבודפשט, נסע ולנברג להיפגש עם המפקד הסובייטי מרשל מלינובסקי כדי לקבל גושפנקא רוסית לפעולות הסיוע והרווחה שלו. זו הייתה הפעם האחרונה שוולנברג נראה במערב. בתחילה הכחישו השלטונות הסובייטים שהם מחזיקים בו. עם השנים התרבו העדויות על כליאתו על ידי הרוסים והם שינו את גרסתם וטענו שהוא מת מהתקף לב בכלא הסובייטי ב- 1947 אולם עם השנים הצטברו עדויות רבות הסותרות את גרסתם.

רק בתחילת שנות ה-80 החלה ממשלת שוודיה לנקוט בגישה פומבית ותובענית כלפי הקרמלין. בשנות ה-80 הקים גי דה דרדל, אחיו למחצה של ראול ולנברג, קבוצה שניהלה חיפושים בבתי סוהר ובבתי חולים פסיכיאטריים בברית המועצות במטרה למצוא את ולנברג או מישהו שיודע מה עלה בגורלו. האח ניהל משא ומתן ממושך עם שלטונות ברית המועצות על מנת שיפתחו את תיקי הקג”ב בנושא, אולם מאמציו נכשלו. כתוצאה מעבודת הקבוצה הקימה ממשלת שוודיה קבוצת עבודה שוודית-רוסית ממלכתית.

בתיקי נציגות ישראל בשטוקהולם, השמורים בארכיון, נמצאים שני מברקים מאת שגריר ישראל שם, משה אראל, על ניסיונות שנעשו בשנות ה- 80 לאתר את ולנברג. במברק למשרד החוץ בירושלים, מ-15 בינואר 1986 (תעודה מס’ 3), סיפר אראל על מידע סודי שהגיע ממקור בברלין שוולנברג עודנו חי ושהרוסים מוכנים לעסקה. האיש בברלין אמר שאין לשתף את ממשלת שוודיה במידע כיוון שהיא מעוניינת להשתיק את הידיעה ושיתוף השוודים יהרוס את האפשרות לעסקה. עם זאת, במברק מ- 24 בפברואר, 1987 (תעודה מס’ 4) טען אראל שממשלת שוודיה עושה מאמצים משלה לאתר את ולנברג. במברק זה דיווח אראל על ביקור ראש ממשלת שוודיה בברית המועצות, במהלכו ביקש פרטים על גורלו של ולנברג. שגריר ברית המועצות בשטוקהולם השיב לשוודים שוולנברג נפטר ב-1947 בכלא לוביאנקה מהתקף לב. תשובה זו הייתה חזרה על הודעה זהה שנמסרה לשוודים כבר ב-1957 על ידי גרומיקו. אולם כפי שב-1957 גרסו השוודים שאין לתת אמון בתשובה זו כך גם ב-1987 אמר שר החוץ בפרלמנט השוודי שהמידע אשר הסובייטים מסרו עד כה מעורפל והממשלה תמשיך במאמציה לגלות מה אירע לוולנברג.

בתום עבודת הקבוצה השוודית-רוסית הצהירו השוודים בדוח משנת 2000 כי נשארו שאלות פתוחות רבות וראיות בעייתיות ועל כן הם ממשיכים להתייחס לוולנברג בחזקת חי. לעומתם הרוסים הודיעו כי הנושא סגור.