כאמור לעיל, לאחר שקפריסין קיבלה עצמאות, זנח הנשיא מקריוס את רעיון ה”אנוסיס”, וסירב לקבל את מרות הכת הצבאית ששלטה אותה עת ביוון.
העימות החריף לאחר שהגיע לקפריסין, ב-1/7/1971, הגנרל גיאורגיוס גריוואס, קצין יווני שעמד בראש המחתרת היוונית-קפריסאית “E.O.K.A” שנלחמה נגד השלטון הבריטי בתביעה ל”אנוסיס”. גריוואס הקים המשך לארגון זה, שנקרא “E.O.K.A B”, כשמטרתו, חיסול משטרו של מקריוס וביצוע ה”אנוסיס” (גריוואס חזר ליוון לאחר שקפריסין קיבלה עצמאות).
על “צרותיו” עם הכת הצבאית היוונית סיפר הנשיא מקריוס לשגריר ישראל היוצא, רחמים תימור, שערך לו ביקור פרידה ב-3/7/1974 לרגל סיום תפקידו.
הוא גילה לשגריר כי באותו יום, שיגר איגרת לנשיא יוון, פיידון גיזיקיס, בה האשים את ממשלת יוון בפעולות חתירה נגדו, וביקש להחזיר ליוון את כל הקצינים היוונים המשרתים בקפריסין – 650 במספר. הוסיף כי יהיה מוכן לקבל במקומם עד 100 קצינים, אבל במעמד יועצים, ללא סמכויות ביצוע. עוד אמר כי ההוכחות המצויות בידו איננן מותירות מקום לספק לגבי מטרות הכת הצבאית, ולכן לא אכפת לו מה תהיה תגובתה. לדעתו, הם “יבלעו את הגלולה”, כי משטרם חלש מדי מכדי לנקוט צעדים נגדיים משמעותיים. באגרתו השאיר פתח ליישוב ההדורים, וציין כי למען “האחדות ההלנית” יהיה מוכן לשתף פעולה אתם, בתנאי שיכירו בעובדה שהוא נבחר של מרבית תושבי קפריסין, ושיפסיקו להתייחס אליו כאילו הוא “פקיד בכיר מורשה” באי מטעם המשטר הצבאי ביוון (תעודה 1).
בתגובה לאיגרתו נקרא מקריוס לשיחות באתונה, אך סירב לסגת מעמדתו. אי-לזאת, החליטו ראשי הכת הצבאית להורות לעושי דברם בקפריסין לפעול להדחת מקריוס, על-מנת לסלול את הדרך ל”אנוסיס”.
בבוקר ה-15/7/1974, נכנסו כוחות “המשמר הלאומי” הקפריסאי, בפיקוד יווני, לניקוסיה, השתלטו על תחנות הרדיו והטלויזיה , והמטירו אש על ארמון הנשיאות, במטרה להרוג את מקריוס. אולם הוא הצליח להימלט, ובעזרת הבריטים הגיע ללונדון (תעודה 2). במקומו נתמנה לנשיאות על-ידי הכת הצבאית היוונית ניקוס סמפסון, איש E.O.K.A ותיק שנגדו היה תלוי ועומד פסק-דין מוות על-ידי הבריטים על חלקו ברציחת כמה מחייליהם. הוא תואר כ”טיפוס שלילי”, אופורטוניסט, לא רציני, לא ישר, דמגוג והרפתקן” (תעודה 4).
למחרת, הבריקה מז”תים לשגרירויות ישראל בחו”ל כי התנגדות נאמני מקריוס פסקה. החיים מתחילים לחזור למסלול תקין, ובאזור הטורקי, המצב רגוע. חיל החירום של האו”ם, ששהה באי בהתאם להחלטת מועצת הביטחון מ- 4/3/1964 לא התערב, והתייחס לאירוע כעניין יווני פנימי. (תעודה 5).
