דיפלומטיה של רמטכ"ל: כהונתו של יצחק רבין כשגריר ישראל בארצות הברית, 1968 - 1973

א.1 | מרמטכ"ל לשגריר

אנו מכירים את יצחק רבין כפלמ”חניק, כרמטכ”ל מלחמת ששת הימים, כשר וכראש ממשלת ישראל, אך במהלך שירותו הציבורי הנרחב ישנה תקופה חשובה המוכרת לנו פחות – תקופת כהונתו כשגריר ישראל בארצות הברית.

מדוע הרמטכ”ל המהולל של מלחמת ששת הימים, שהיו ששיערו כי יצטרף מייד לפוליטיקה, בחר בתפקיד ציבורי, שעל פניו נראה כה רחוק מעשייתו עד אז? בספר הזיכרונות שלו –  ‘פנקס שירות’ (עמ’ 213), כתב רבין שעל בסיס ניסיונו הצבאי-מדיני הוא זיהה את המציאות החדשה שאליה הגיעה ישראל אחרי מלחמת ששת הימים והבין את החשיבות שתהיה לממשל האמריקאי בעיצובה. המלחמה לא רק הוסיפה שטח ונכסים אסטרטגיים למדינת ישראל, אלא גם הציבה בפניה סוגיות מדיניות כבדות משקל שעימן תצטרך להתמודד. רבין ביקש לקחת חלק משמעותי בהובלת המאמץ המדיני, וב-3 בדצמבר 1967, אישרה הממשלה את מינויו לתפקיד. ב-5 במרץ 1968, כשנה לאחר שהציג את הרעיון לראשונה בפני ראש הממשלה לוי אשכול, הגיש רבין את כתב ההאמנה שלו לנשיא ארצות הברית לינדון ג’ונסון בבית הלבן.

ראש הממשלה לוי אשכול מעניק את נס הרמטכ”ל ליצחק רבין, הרמטכ”ל החדש, 31/12/1963 . צילום: משה פרידן, לע”מ

א.2 | ישר למים העמוקים

אחרי שנים רבות בהן שירת במערכת הביטחון, נכנס רבין לראשונה לסביבת עבודה זרה לחלוטין מזו שהכיר: את התצפיות על הגבול החליפו מסיבות קוקטיילים. ישיבות בחמ”לים הוחלפו במפגשים עם סנטורים ואפילו הראיונות בתקשורת נערכו כעת בשפה זרה. רבין הבין עתה שבתחילת הדרך הוא יזדקק לסיוע, עד שיוכל להתאקלם בסביבה החדשה ולעסוק במשימות שהיו פחות טבעיות בשבילו (תעודה 1).

אחד האנשים שגייס לעזרתו היה שמחה דיניץ, אז הציר בשגרירות רומא ובעל ניסיון דיפלומטי עשיר. במסגרת ריאיון (שנערך ב-1998 במסגרת פרויקט ההנצחה של ארכיון המדינה ליצחק רבין), סיפר דיניץ שרבין, שהכיר אותו עוד בהיותו רמטכ”ל,  גייס אותו לתפקיד הציר לענייני הסברה, בכדי לסייע לו בתחומים שבהם שלט פחות: הסברה, תקשורת, אקדמיה והקהילה היהודית. דיניץ שימש כציר בוושינגטון במשך שנה. כשעזב את התפקיד, כדי לשמש כראש לשכתה של ראש הממשלה החדשה – גולדה מאיר,  רבין הצטער על עזיבתו, אך דיניץ אמר לו: “יצחק, אתה לא צריך אותי היום כפי שהיית צריך אותי בשנה הראשונה, כי אתה התרגלת לפריפריה הזאת” (גל-16 / 15557 עמ’ 3 –5).

הקשר בין השניים  לא נפסק עם סיום תפקידו של דיניץ בשגרירות, שכן עיקר התקשורת בין רבין לגולדה עבר כעת דרך דיניץ, כפי שניתן לראות מעיון ברשימת התעודות שבפרסום זה. החלטתו של רבין להיעזר בדיניץ כנראה הייתה נכונה, שהרי הזירה המדינית לא עמדה להמתין לו עד שירגיש נוח בתפקידו. בעודו מנסה ליצור קשרים בוושינגטון חלה תמורה ביחסו של הממשל האמריקאי למדינת ישראל, ורבין היה חייב לפעול.

בשנת 1973, כשרבין סיים את תפקידו כשגריר, החליף אותו דיניץ בתפקיד. דיניץ (שמאל) ורבין (ימין) משוחחים ליד בלייר האוס בוושינגטון כחודש לפני חילופי התפקידים, 1/2/1973 . צילום: משה מילנר, לע”מ

במהלך כהונתו של ג’ונסון בבית הלבן, התהדק הקשר האסטרטגי בין הממשל האמריקאי וממשלת ישראל.  לאחר מלחמת ששת הימים עמדה ארצות הברית לצידה של ישראל במערכה הדיפלומטית העצימה שניהלו נגדה מדינות ערב, בסיוע ברית המועצות. מדינות ערב דרשו שישראל תיסוג מכל השטחים שכבשה, עוד בטרם קיימו איתה משא ומתן כלשהו. ישראל הייתה איתנה בעמדתה שלא תשוב לגבולות ה-4 ביוני ללא תמורה ממשית, אך הסכימה לנהל משא ומתן נפרד וישיר עם כל אחת משכנותיה ולוויתורים מסוימים בתמורה להכרה בזכות קיומה, והסכמי שלום מלאים (ולא רק להסדרים).

החלטה 242, שקיבלה מועצת הביטחון ב-22 בנובמבר 1967, הביאה לידי ביטוי את עמדת הצדדים. ההחלטה קבעה מחד את עיקרון “אי רכישת שטחים בכוח”, לפיה נדרשה ישראל לסגת משטחים שכבשה במלחמה. מצד שני קבעה ההחלטה את סיום הלחימה וההכרה בריבונותן ובעצמאותן של מדינות האזור. נציג מיוחד של האו”ם ימונה כדי לקדם את המגעים להשגת הסכמי שלום על בסיס החלטה זו.

בחודש מאי 1968, כשלושה חודשים מאז החל רבין בתפקידו, הודיעה מצרים כי היא מוכנה להיכנס למשא ומתן, באמצעות הנציג שמינה האו”ם גונאר יארינג, מבלי לדרוש את נסיגת ישראל כתנאי למשא ומתן. בעקבות הודעתה של מצרים לחץ הממשל האמריקאי  על ישראל לקחת חלק בשיחות יארינג. רבין זומן לחזור לישראל להתייעצות במשרד החוץ שהתקיימה ב-22 במאי (חצ-6 / 6724 ע’ 18). יומיים לאחר מכן, השתתף בדיון, שהוגדר כסודי ביותר, עם ראש הממשלה אשכול ויועציו, שר החוץ ובכירי משרדו וראש המוסד מאיר עמית. עיקר הדיון עסק בתמורות המדאיגות המסתמנות בגישתו של הממשל ובאפשרויות השונות שעומדות בפני ישראל. רבין הציג למשתתפים את העמדה האמריקאית ובסיכום הדיון ציין: “היום ישנה פסיכוזה באמריקה של שלום. אני מקווה שהיא תעבור” (תעודה 3). יומיים לאחר מכן, ב-26 במאי, הציג את הדברים בישיבת הממשלה.

חייל יושב בגדה המזרחית של תעלת סואץ (שהייתה בשליטת ישראל), 8/9/1968 . מתוך אוסף התצלומים של כתבי החוץ . טס-579 / 3018

הלחץ שהפעילה מצרים על ישראל, בתמיכתה של ברית המועצות, להיכנס למשא ומתן עקיף, הלך וגבר במהלך שנת 1968. היה חשש שמתוך רצון להגיע להבנות מול הסובייטים, ארצות הברית תהיה מוכנה ללחוץ על ישראל להתפשר מול מצרים. חשש זה התממש במידה רבה כשהממשל החל ללחוץ על ישראל בהתאם לפרשנותו את החלטה 242, לפיה תצטרך ישראל לסגת מהשטחים, למעט תיקוני גבול מזעריים בתמורה להסכם שלום מלא (להרחבה ראו בספר ההנצחה לראש הממשלה לוי אשכול עמ’ 600-602, 643-644). רבין פעל כדי לבלום את הסחף בעמדת ארצות הברית ולצמצם את הפער בינה לבין ברית המועצות. הוא הבין עד מהרה שמדיניות החוץ האמריקאית הושפעה במידה רבה מהמלחמה הקרה ומהמעורבות של ארצות הברית בווייטנאם (תעודה 2).

בשיחותיו עם נציגי הממשל שב רבין והסביר כיצד עמידתה של ישראל מול דרישותיה המופלגות של מצרים משרתת את האינטרס האמריקאי כנגד ההשפעה הסובייטית באזור. לדוגמה – לקראת סוף 1968, במטרה לתמוך במאמציו של יארינג, הציג מזכיר המדינה דין ראסק למצרים הסדר מדיני עם ישראל, מבלי להתייעץ עמה קודם לכן.  את התוכנית יזם ראסק לא רק במטרה לסיים את הסכסוך בין ישראל למצרים, אלא כדי לקרב את עמדת ארצות הברית לזו של ברית המועצות, ועל ידי כך-  גם להתקרב אליה (תעודה 4). עוד על התוכנית ועל תגובתה של ישראל ניתן לקרוא בתיק חצ-2 / 6721. באותה תקופה כללו שיחותיו של יארינג גם את ירדן ולבנון (ראו למשל בתיק חצ-5 / 5981), אך אלה סירבו להתקדם לפני מצרים, שהייתה הכוח הערבי המוביל באזור.

לרבין הייתה משימה נוספת, אותה הגדיר כחשובה מאוד, וזו ליוותה אותו לכל אורך כהונתו – הבטחתה של אספקת נשק ובמיוחד של מטוסים מארצות הברית. כמי שהיה הרמטכ”ל במלחמת ששת הימים, ידע רבין שישראל ניצלה חלק ניכר ממאגרי הנשק שלה, ושעליה לחדש אותם ולהצטייד בנשק חדיש ואיכותי. הוא גם הבין שמדינות ערב לא יעמדו מהצד בחוסר מעש ויעשו כל מאמץ להתחמש לקראת סבב נוסף. אספקת נשק סדירה מארצות הברית היתה רחוקה מלהיות בטוחה. נושא זה חזר ועלה לאורך כל תקופת כהונתו של רבין בוושינגטון, נוכח השימוש שעשו הממשלים האמריקאים באספקת נשק ומטוסים כאמצעי לחץ מדיני. מאמצו של רבין נשא פרי, ובאוקטובר 1968, זמן קצר לפני הבחירות לנשיאות, הודיע הנשיא ג’ונסון, גם על רקע שיקולים פוליטיים, שיאשר מכירה של מטוסי פנטום לישראל. אמברגו הנשק מצרפת הבהיר לרבין שעליו להתמיד במאמציו, ולהבטיח שאספקת הנשק מארצות הברית תישאר יציבה ככל הניתן. ולשם כך היה עליו לשכנע את מחלקת המדינה, מחלקת ההגנה ואת הבית הלבן, פעם אחר פעם, שאספקת הנשק חיונית לחיזוקה הצבאי של ישראל, והיא תנאי הכרחי לקיומה ולמניעת מלחמה (תעודה 6).

מטוס הפנטום של חיל האוויר ממריא, 16/7/1970 . צילום: משה מילנר, לע”מ

א.3 | נשיא חדש וראש ממשלה חדשה

בשנת 1969 אירעו שני חילופי תפקידים משמעותיים עבור רבין: בינואר נכנס נשיא חדש לבית הלבן –  ריצ’רד ניקסון, ובמרץ נכנסה גולדה מאיר ללשכת ראש הממשלה, במקום לוי אשכול, לאחר פטירתו. שני חילופים אלה סייעו לרבין במילוי תפקיד השגריר. ראש הממשלה החדשה מאוד סמכה על רבין, משום שהבין את הצרכים של צה”ל ואת הסיכונים הביטחוניים לישראל (גל-16 / 15557 עמ’ 21), אך אין פירוש הדבר שלא היו קשיים במערכת היחסים בין השניים, ועל כך בהמשך. אצל ניקסון מצא רבין שפה משותפת והבנה ביחס למעורבות הסובייטית ההולכת וגוברת במזרח התיכון.  הוא הצליח ליצור קשר קרוב עם היועץ לביטחון לאומי, הנרי קיסינג’ר, שהיה מקורב מאוד לנשיא, (ושרוי ביריבות אישית עם מזכיר המדינה החדש, ויליאם רוג’רס). הייתה זו עליית מדרגה משמעותית בקרבתו של רבין לנשיא ארצות הברית ולסביבתו.

הקשרים הקרובים בין רבין לבין גולדה וקיסינג’ר, לצד הצורך שהמנהיגים יוכלו לדבר בלי חשש מהדלפות, יצרו ערוץ תקשורת ייחודי שנשמר בסודיות. הערוץ חיבר בין לשכתה של ראש הממשלה ללשכתו של הנשיא ניקסון, ללא תיווכו של משרד החוץ, כשהמסרים הועברו דרך   קיסינג’ר ורבין. השניים לא רק הסתפקו בהעברת המסרים בין המנהיגים – לעיתים קרובות חלקו ביניהם רשמים והוסיפו לדיווחיהם מן התובנות האישיות שלהם, והדבר הגביר את השפעתו של רבין בזירה המדינית.

הקשר שפיתח רבין עם ניקסון וקיסינג’ר שירת אותו היטב גם בכהונתו הראשונה כראש ממשלה. ראש הממשלה רבין, הנשיא ניקסון ומזכיר המדינה קיסינג’ר משוחחים בירושלים, בימין ראש הממשלה יצחק רבין, במרכז הנשיא ריצ’רד ניקסון, ובשמאל מזכיר המדינה הנרי קיסינג’ר, 16/6/1974 . צילום: סער יעקב, לע”מ

עם זאת, העובדה שהשפעתו של רבין בוושינגטון גברה, לא הפכה את משימתו לפשוטה יותר. הסובייטים לא הסכימו להחיל את מדיניות הדטאנט (Détente) שתיכנן קיסינג’ר ואימץ ניקסון, על הסכסוך במזרח התיכון, ולא התכוונו לרסן את מצרים. ב-1969 החריפה מלחמת ההתשה בתעלת סואץ. לאור המצב בתעלה וכישלון השיחות שקיימו האמריקאים והסובייטים במהלך 1969 (תעודה 5), ביקש רוג’רס לפעול להרגעת הרוחות ולהשגת הסדר מדיני. הוא האמין שהתמיכה האמריקאית בעמדת ישראל רק מחריפה את המצב במזרח התיכון ומעלה את רמת המעורבות של ברית המועצות באזור. בדצמבר 1969 הציג רוג’רס תוכנית, שכללה נסיגה ישראלית בגבול עם מצרים וירדן לקווי ה-4 ביוני (למעט תיקוני גבול לא משמעותיים), שיוגדרו כ’גבולות קבע’. התוכנית גם העניקה מעמד אזרחי מסוים לירדן בירושלים. היא התחשבה ברצון הפליטים הפלסטיניים לשוב לבתיהם, אך התעלמה מדרישת ישראל למשא ומתן ישיר עם מדינות ערב. מצרים וירדן אמנם נדרשו להכיר במדינת ישראל כמדינה ריבונית, אך התוכנית לא אילצה אותן לחתום על חוזה שלום חתום ורשמי.

ישראל הביעה את מחאתה על התוכנית, שהוכנה ללא התייעצות איתה, והייתה מנוגדת לקו המשותף שנהגו שתי המדינות עד לאותו הרגע. רבין האמין שהביקורת של ישראל על התוכנית מוצדקת והכרחית. בשדר לראש הממשלה כתב שקיסינג’ר, במסווה של מחווה כלפי רבין, אירגן פגישה קצרה בינו לבין ניקסון. הנשיא לחץ את ידו של רבין ובירך אותו לקראת השנה האזרחית החדשה. מפגש כזה, יש לציין, הוא אירוע חריג, שכן, כפי שכתב רבין בזיכרונותיו (ע’ 270): “מפתיע מאוד ובהחלט בלתי מצוי, ששגריר יזדמן אצל הנשיא ללא הודעה מוקדמת ובלא שיבקש פגישה“.  ניקסון הבטיח כי ארצות הברית תמשיך לדאוג לצרכיה הביטחוניים והכלכליים של ישראל. רבין לא התרשם מהמחווה וקבע שאין להעניק לה תשומת לב מיוחדת, ויש להמשיך בקו ביקורת תקיף כלפי הממשל (תעודה 7). עם זאת, בדיווח לשר החוץ, אבא אבן, באותו היום (29/12/1969) ציין רבין שקיסינג’ר נתן לו “אור ירוק להמשיך בהתקפות ובביקורת“, אך הדגיש בפניו שהביקורת צריכה להיות מופנית כלפי תוכנית רוג’רס, ואסור שהיא תפגע בנשיא (תיק א-2 / 7071 עמ’ 153). לפי שעה נפלה תוכניתו של רוג’רס – הן ישראל והן מצרים דחו את התוכנית.

מזכיר המדינה ויליאם רוג’רס משוחח עם ראש הממשלה גולדה מאיר בעת ביקורה בניו יורק, 29/9/1969 . צילום: משה מילנר, לע”מ

לכל אורך כהונתו התמודד רבין עם ההכרח להסביר לאמריקאים את מדיניותה של ישראל. בו בזמן, היה עליו להסביר לישראלים את עמדתה של ארצות הברית. בשדר מאפריל 1970, המשקף את כושר הניתוח שלו ואת יכולתו להבין את העמדה האמריקאית בהקשר גלובלי, הסביר רבין שהדרך הנכונה בעיניו להידבר עם הממשל בארצות הברית, באשר לפעולותיה הצבאיות של ישראל, היא הימנעות ממצב שיראה כקנוניה בין ישראל לארצות הברית. לכן, הוסיף המלצה, לא לשאול שאלות שהאמריקאים לא ירצו לענות עליהן במפורש, באופן שיבטא הסכמה לפעולותיה הצבאיות של ישראל (תעודה 9).

באביב 1970 בעקבות הפצצות העומק במצרים, בהן תמך רבין, החליטו הסובייטים לחזק את ההגנה האווירית של מצרים ולשלוח אליה טייסים סובייטים. מתוך חשש של התנגשות גלויה בין ישראל לברית המועצות, הודיע רוג’רס בחודש מרץ שארצות הברית החליטה לעכב את אספקת מטוסי הפנטום והסקייהוק שהובטחו לישראל. ביוני 1970 הציג רוג’רס יוזמה מדינית חדשה  שתביא להפסקת אש בין ישראל ומצרים. מצרים קיבלה את ההצעה, והפסקת האש נכנסה לתוקף בלילה שבין  ה-7 ל-8 באוגוסט. על תגובת הממשלה ליוזמת רוג’רס ועל תפקידו של רבין במגעים, ניתן לקרוא בהרחבה בפרסום : “מפסיקים לירות ומתחילים לדבר” – קבלת תוכנית רוג’רס וסיום מלחמת ההתשה, ובספר ההנצחה לראש הממשלה גולדה מאיר (עמ’ 343-338).

א.4 | המשבר בירדן מייצר הזדמנות להתקרבות

הקשר המיוחד בין רבין לקיסינג’ר, ניסיונו הצבאי הנרחב והמציאות הפוליטית המורכבת במזרח התיכון יצרו בספטמבר 1970 הזדמנות מיוחדת לקידום יחסי ישראל-ארצות הברית. באותו זמן הגיע המתח בין ארגוני הטרור הפלסטינים בירדן, שהתעלמו במופגן מסמכות ההנהגה הירדנית, לנקודת רתיחה, ואף להתנגשות אלימה, המוכרת כספטמבר השחור. ב-18 בספטמבר פלש כוח סורי לשטח ירדן במטרה לנצל את המצב, לתמוך בארגוני הטרור ולהפיל את שלטונו הפרו-מערבי של המלך חוסיין.

אל מול האפשרות שמשטרו עלול לקרוס פנה המלך, דרך ארצות הברית, לישראל בבקשה לסיוע. גם לאמריקאים היה אינטרס שמשטרו של חוסיין ישרוד, נוכח תמיכת הסובייטים בסוריה. הם תמכו בהתערבותה של ישראל באירוע, ולראשונה ביקשו באופן מפורש שישראל תבצע פעולה צבאית שתסייע להם.  ההנהגה בישראל הבינה שנפילת המשטר הירדני עלולה לפגוע בה ונקטה מספר פעולות מיידיות: הוצאה של גיחת סיור אווירי, יצירת קשר עם ההנהגה הירדנית והזזת כוחות לגבול המזרחי (א-9 / 7412 עמ’ 134, 178, 180). ישראל ביקשה לפעול במשנה זהירות מתוך ההנחה שפעולה אווירית כנראה לא תספיק ותידרש גם פעולה קרקעית. אחד מהשיקולים החשובים ביותר עבור ישראל בהחלטה כיצד לפעול היה שיתוף הפעולה עם ארצות הברית, עליו היה מופקד רבין.

ישראל ביקשה לקבל ערבויות מסוימות מארצות הברית במידה ותתערב צבאית בירדן, ובייחוד להבטיח תמיכה אמריקאית אם ברית המועצות תפעל נגדה. רבין פעל מול מחלקת המדינה, אך בעיקר מול קיסינג’ר, כדי לתאם את עמדת המדינות. כהרגלו, ביקש רבין להציג את נקודת מבטו למקבלי ההחלטות, בתקווה שזו תוכל לסייע להם. בשדר ללשכת ראש הממשלה, מ-21 בספטמבר,  אמנם רבין הצביע על המשקעים העלולים להיווצר בין ישראל לארצות הברית, אם תסרב ישראל לפנייה ראשונה מצד ארצות הברית ליוזמה צבאית. אך בו בזמן, למרות הלחצים ובשל אי הוודאות לגבי הכיוון אליו יתפתחו האירועים, המליץ להמתין עד שהתמונה תתבהר: “במצב הנוכחי אין הכרח בנקיטת הסיכונים החמורים שפעולה צבאית בהיקף הנידון כרוכה בהם. כוונתי לעצם הסתבכות בפעולה צבאית היכולה לדרדר את המצב הכללי בכל הגזרות, האבדות הרבות הכרוכות בפעולה כזו והסיכון שבעימות מוגבל עם ברית המועצות. אחרי הכול אין כל ביטחון שלא נמצא עצמנו בפני מעורבות סובייטית גם בסוריה בעקבות פעולה צבאית ישראלית מסוג זה…לפיכך הנני ממליץ שבשלב זה נשיב לארצות הברית שכרגע נראה לנו שמוטב להמתין ולראות תוצאות ההתפתחות הצבאית…ואין אנו מוכנים לקבל לפי שעה החלטה חיובית להפעלת כוחות צה”ל באוויר או ביבשה כנגד הכוחות הסורים בירדן” (תעודה 10).

הפעולות הזהירות שנקטה ישראל התבררו, בסופו של דבר, כנכונות. עצם האיום של השתתפות ישראל בלחימה, והעמידה האיתנה של צבא ירדן, הצליחו להרתיע את הסורים, והם נסוגו לשטחם. האירועים העלו את קרנה של ישראל בעיני הממשל האמריקאי ומעמדה כנכס אסטרטגי התחזק. ב-24 בספטמבר שלח הנשיא ניקסון איגרת לראש הממשלה גולדה מאיר, בה הביע את הערכתו להיענות הישראלית:

הבעת הערכה של הנשיא ניקסון כלפי ישראל בעקבות אירועי ספטמבר השחור (קרדינל הוא שם קוד להנרי קיסינג’ר), 23 בספטמבר 1970 . א-9 / 7412, ע’ 89

עוד על התגלגלות האירועים ומעורבות ישראל ניתן לקרוא בהרחבה בתיקים א-9 / 7412 , חצ-9 / 9341

זמן קצר לאחר מכן, ב-15 באוקטובר, אישר הבית הלבן עסקת נשק חדשה עם ישראל, אך השינוי בתפיסת הממשל האמריקאי כלפי ישראל לא היה מוחלט, ולא התרחש בבת אחת. השיקולים המרכזיים שהנחו את מדיניות החוץ של ארצות הברית (ההתמודדות עם המלחמה הקרה, ובפרט עם מלחמת וייטנאם) לא השתנו, אך השיח בבית הלבן הפך לאוהד יותר. באמצעות הקשר הקרוב שלו עם קיסינג’ר הצליח רבין להמשיך להגן על ישראל מפני לחצים מדיניים מצד מזכיר המדינה רוג’רס ואחרים בממשל, מדינות ערב וברית המועצות, כפי שעולה מן התעודות שבפרסום זה (וראו במיוחד תעודה 18).

א.5 | תפקיד השגריר בעיני רבין

בבסיס תפקידיו של שגריר עומדים הייצוג של מדינתו מול המדינה בה הוא משרת וטיפוח היחסים בין שתי המדינות. בשיחה בין רבין לקיסינג’ר ב-20 בספטמבר 1972, שבועיים לאחר טבח הספורטאים הישראליים באולימפיאדה במינכן, ובעקבות התגובות הצבאיות הראשונות של ישראל בסוריה ובלבנון, תיאר רבין בפני עמיתו האמריקאי את עוצמת הזעזוע שאחז בציבור בישראל. הוא הסביר לקיסינג’ר שהטבח במינכן סימן את פתיחתה של חזית חדשה נגד ישראלים בחו”ל – נגדה יש לפעול בנחישות ואף “להקדים תרופה למכה“. במהלך אותה שיחה, שיתף רבין את בן שיחו גם במסר שהעביר לגולדה: קיסינג’ר מתייחס לאירועים ברצינות הראויה, ובכוונתו להביא את נושא הטרור לדיון במועצת הביטחון (תעודה 22). עוד על טבח הספורטאים ניתן לקרוא בפרסום שלנו: רצח הספורטאים הישראלים במינכן: ‘איש מהם לא שרד’.

אולם בצד תפקידיו אלו, סבר רבין שלאור ניסיונו, נקודת המבט הייחודית שהייתה לו, כרמטכ”ל לשעבר, ובשל הקשרים הקרובים שלו עם הבית הלבן – יש לו, כשגריר, מחויבות להיות אקטיבי ולהביע עמדה. גישה זו גרמה לחיכוכים בינו לבין שר החוץ, אבא אבן וראש הממשלה, שלעיתים ביקרו אותו על עצמאות היתר שנקט מדי פעם בתפקידו. במברק למנכ”ל משרד החוץ, גדעון רפאל, העלה אבן טענות קשות נגד רבין. בין השאר טען שרבין קיים שיחות עם גורמי תקשורת ללא אישור מראש. בשיחות אלה, טען אבן, מתח רבין ביקורת על הממשלה, למרות שלא הציג את טענותיו בפני הממשלה עצמה. באותו מברק העלה אבן טענות קשות נוספות על רבין (חצ-5969/3 ע’ 21). בתגובה כתב רבין ישירות לשר החוץ כי כל עוד הדבר אינו מנוגד להוראה מפורשת – ימשיך לפעול כפי שהוא רואה לנכון:

רבין לשר החוץ אבא אבן, 2 במארס 1971, חצ-3 / 5969 ע’ 23

תחושת המחויבות של רבין לתפקיד, ונטייתו להביע עמדה ברורה, קיבלו ביטוי גם בפגישתו עם ג’וזף סיסקו, עוזר מזכיר המדינה לענייני המזרח התיכון ודרום אסיה, ב-23 בפברואר 1971. שיחה זו, שעסקה במגעים המדיניים עם מצרים ובשאלת הנסיגה של ישראל מסיני, התקיימה מספר חודשים לאחר מותו של נאצר (ב-28 בספטמבר 1970) ועלייתו לשלטון של אנואר סאדאת. בניגוד לקודמו היה סאדאת מעוניין להתקרב לארצות הברית, ולא להסתמך רק על ברית המועצות. במסגרת יוזמה מחודשת של יארינג, שהגיש מעין ‘שאלון’ לשני הצדדים, הביע סאדאת נכונות להסכם שלום עם ישראל, בתמורה לנסיגה מלאה בכל החזיתות. הלחץ על ישראל גבר. במהלך אותה פגישה אמר רבין לסיסקו: “אמרתי שבהיותי רמטכ”ל עמדתי בפני מומנט [רגע] קריטי מאד בהיסטוריה הישראלית שתוך יומיים-שלוה [שלושה] יונ”פ [ UNEF] נעלם במהירות מסחררת וע”י תזוזת כוחות מצריים לשרם א-שייך נאצר העמיד אותנו בפני הברירה להיכנע או לפתוח בירייה הראשונה. אני לא אתן ידי לשום דבר שעלול להביא לחזרה על מצב כזה ולא ארצה ששום רמטכ”ל יעמוד בפני ברירה כזו” (תעודה 11). למרות דבריו התקיפים של רבין בפגישתו עם סיסקו, המליץ שהממשלה תשיב תשובה יותר חיובית לשאלות יארינג, כדי להראות רצון טוב בפני האמריקאים (פנקס שירות,  ע’ 356-354).

מימין ג’וזף סיסקו ומשמאל יצחק רבין, בעת ביקור סיסקו בישראל, 28/7/1971 . צילום: משה מילנר, לע”ם

כשגריר היה רבין כפוף באופן רשמי לשר החוץ אבן, אך בין השניים התקיים מתח שקדם לכניסתו של רבין לתפקיד. רבין ואבן השתייכו למחנות פוליטיים שונים במפלגת העבודה ואחזו בתפיסות פוליטיות שונות. אבן היה איש מפא”י ורבין היה שייך למחנה ‘אחדות העבודה’.

למתח ששרר ביניהם לא תרמה העובדה שלשניים היו גישות שונות באופן מהותי לדיפלומטיה: אבן היה הדיפלומט המסורתי, שהשתמש בנאומיו המרשימים ככלי עבודה מרכזי. בעוד רבין, ה’צבר’ הישראלי ואיש הצבא בהווייתו, העדיף דיבור ‘ישר ולעניין’. דוגמה טובה לפער זה ניתן לראות בתפיסתם את האו”ם: אבן האמין כי הכרחי שישראל תאבק על מעמדה בזירה זו, בעוד רבין חשב שהמאמץ באו”ם הוא “בזבוז כספי המדינה למטרה עקרה“. בדרכו הישירה כתב: “גורמים מסויימים במשה”ח [במשרד החוץ] עושים מאמץ להנחיל לצבור בארץ באמצעות “כתבלבים” מדיניים בירושלים שהאו”ם הנו במה בינלאומית חשובה. עד כה היה האו”ם במה לדמגוגיה אנטי-ישראלית…” (תעודה 20 וראו גם תעודה 13).

מימין לשמאל: פיליפ קלוצניק, ממנהיגי יהדות ארצות הברית, אברהם אבידר, קונסול ישראל בשיקגו, ושר החוץ אבא אבן משוחחים בוועידת J.U.F (Jewish United Fund)

19/3/1969, מתוך אוסף אבא וסוזי (שושנה) אבן . טס-11 / 11209

קיומו של ערוץ התקשורת המיוחד בין ניקסון לגולדה, שעבר דרך רבין וקיסינג’ר, הגביר את המתח בין שר החוץ לשגריר. רבין הקפיד אמנם לעדכן את השר ואת משרד החוץ באופן שוטף, אך בעניינים המדיניים הרגישים דיווח ישירות לראש הממשלה. תכליתו של ערוץ תקשורת זה הייתה, בין השאר, למנוע הדלפות, שהיו נפוצות כשהשדרים עברו דרך משרד החוץ (גל-16 / 15557 ע’ 7). על כן הקפיד רבין על תפוצה מצומצמת ככל האפשר למברקיו, ובמיוחד בכל הנוגע לאבן ואנשיו (תעודה 14).

רבין אף האמין כי אבן, ואנשיו במשרד החוץ, מנסים לטרפד את מהלכיו, בין אם בהמעטת הישגי השגרירות, כמו למשל בסקירות המשרד שיש בהן “סילופים וחצאי אמיתות” (תעודה 19), ובין אם בהדלפות לעיתונות שנועדו להביך אותו (א-3 / 7061 ע’ 14).  במכתב אל אשתו לאה כתב כי חלק מאנשי משרד החוץ ניהלו נגדו מסע הסתה והוא מצטער שהיא ודליה, בתם, נקלעו למצב זה (תעודה 12).

כאמור, גם עם גולדה לא הייתה לרבין מערכת יחסים חלקה לגמרי. ראש הממשלה סמכה על רבין, כמי שהבין את הצרכים של צה”ל ואת הסיכונים הביטחוניים של ישראל. אך מצד שני, היא לא פעם כעסה על עצמאות היתר שלו. דיניץ מספר בריאיון שהמתח לפעמים הגיע למצב שהיו צריכים לקרוא לשר החינוך יגאל אלון, מפקדו של רבין בפלמ”ח וידידו לאורך השנים, כדי שיישר את ההדורים:

קטע מהריאיון עם שמחה דיניץ, גל-17 / 15557 ע’ 19

העובדה שלעיתים רבין לא נמנע מלהביע את דעתו גם הדגישה את הפערים שבין תפיסת עולמו המדינית לבין גישתה של ראש הממשלה לאותם נושאים. מול הלחץ להתקדם במשא ומתן עם מצרים הביעה ראש הממשלה עמדה תקיפה שגרסה הסדר מוגבל, אותו התנתה בוויתור של האמריקאים על תוכנית רוג’רס (עוד על עמדת גולדה בנושא זה ראו ספר ההנצחה לראש הממשלה גולדה מאיר, עמ’ 399-396). כאמור, חשב רבין אז, שישראל צריכה להציג יותר גמישות ביחס להצעת סאדאת מ-4 בפברואר 1971, לנסיגה חלקית בסיני, כדי לזכות בשיתוף הפעולה של הנשיא ניקסון. במקרים כאלו,  חלק רבין לעיתים את עמדותיו האישיות עם קיסינג’ר, דבר שבעיני ראש הממשלה החליש את עמדתה של ישראל, והיא נזפה בו על כך. רבין “התיישר” על פי הוראותיה של ראש הממשלה, אך התנהלותו הדאיגה אותה.

בריאיון עם עמוס ערן, היועץ המדיני בשגרירות בוושינגטון תחת רבין (שערך מרכז רבין בשנת 2002) סיפר ערן שבאחד הביקורים שלה בארצות הברית, שאלה אותו ראש הממשלה: “סיסקו עשה שטיפת מוח לרבין?… יש לו כזו השפעה עליו?”. הצורך של רבין לשקף את העמדה האמריקאית, וההצעות שהציע בהמשך לכך, העלו חששות מסוימים בליבה של ראש הממשלה, שרבין מבטא יותר את עמדת האמריקאים, מאשר את צרכיה את ישראל (אד-10 / 3732 ע’ 241).

ראש הממשלה גולדה מאיר משוחחת עם השגריר רבין בזמן טיסה למילווקי, בעת ביקורה בארצות הברית, 2/10/1969 . צילום: משה מילנר, לע”מ

למרות המתחים, היו יחסי העבודה בין רבין לגולדה תקינים, והתבססו על אמון והערכה הדדית. ראש הממשלה הבינה היטב את ערך הצלחתו של רבין לרקום קשרים טובים עם הבית הלבן, וייתכן שלא רצתה לאבד אותו כנכס נוכח אתגרי התקופה. רבין מצידו כיבד אותה, וגם בימיו האחרונים בתפקיד, במהלך ביקורה האחרון בוושינגטון, בתקופת כהונתו בתפקיד השגריר (26/2/1973 – 11/3/1973), עמד לצידה ופעל ככל יכולתו כדי לסייע לה. מעידה על כך ההתכתבות הענפה בין לשכת ראש הממשלה לשגריר בתקופה שקדמה לאותו ביקור, חלקו הבולט בשיחותיה עם הנשיא ובכירי הממשל ותיעוד השיחות שקיים במהלך הביקור, במטרה לסייע להצלחתו (ראו למשל: א-24 / 111,  חצ-11 / 6723, א-8 / 7062).

בין השאר פעל רבין בכל חזית אפשרית ובמהירות כדי לצמצם את הנזק, שנוצר אך מספר ימים קודם לכן, בעקבות תקרית הפלת מטוס לובי אזרחי מעל סיני ותגובתה של ארצות הברית, כפי שניכר מסיכום שיחתו עם קיסינג’ר, ערב פגישתה בארבע עיניים של ראש הממשלה עם הנשיא ניקסון (תעודה 25).

השגריר יצחק רבין וראש הממשלה גולדה מאיר משוחחים בזמן ביקורה בארצות הברית, 26/2/1973 . צילום: משה מילנר, לע”מ

א.6 | סיום התפקיד – ועכשיו לפוליטיקה

בצד חילוקי הדעות עם ראש הממשלה גברה, לאורך שהותו בוושינגטון, גם האכזבה של רבין ממנה, כמנהיגת המפלגה, בשל אי קידומו לתפקיד שר. רבין סבר שהממשלה היא המקום הבא בו עליו להיות. הוא היה רמטכ”ל מלחמת ששת הימים, צבר ניסיון פוליטי-מדיני בתפקידו כשגריר בוושינגטון והיו לו מספר חברים נאמנים במפלגה, כיגאל אלון וישראל גלילי, שביקשו לקדם אותו. אך למרות זאת חסמו יריביו במפלגה, ואבא אבן ביניהם, את דרכו לממשלה שוב ושוב. רבין חשב שאם ראש הממשלה הייתה מטילה את כל כובד משקלה בסוגיה, הרי שהוא כבר היה חוזר לארץ ומתמנה לשר.

ההתכווננות של רבין לקראת עתידו בפוליטיקה מקבלת ביטוי במכתב ששלח ללאה ביולי 1971, בו שיתף אותה בחשיבות שהוא מייחס להגדרה של זהות ייחודית טרם הכניסה לחיים הפוליטיים: “החשוב ביותר בעיני הוא לייצר דמות העומדת ברשות עצמה ואיננה חוששת לומר גם דברים שאינם מקובלים על חלק מן הצמרת (או אפילו מרביתה) ואפילו על דעת חלק מהציבור. אין זו מטרה כשלעצמה, אך במידה ויש נושאים שאני סבור שהנם קובעים ויש להתייחס אליהם והם מחייבים התנגשות, מוטב להתנגש מאשר להתבטל בפני אלה הסבורים שכל החוכמה שבעולם ירדה ועומדת לרשותם” (תעודה 12).

הצורך לקדם את כניסתו לפוליטיקה הפך דחוף יותר בעיניו  כשב-1972, בעודו ממשיך בתפקידו כשגריר, מונה הרמטכ”ל שהחליף אותו ב-1968, חיים בר-לב, לתפקיד שר המסחר והתעשייה. רבין מצידו הבין שאינו יכול להסתמך עוד על קיום ההבטחות שקיבל מגולדה ואחרים. במכתב ממאי 1972 שיתף את לאה בלבטיו לגבי העתיד, והעלה את האפשרות שיהיה עליו לחזור לארץ ולהיות אקטיבי יותר בדרכו לפוליטיקה (תעודה 16).

לאה אמנם ליוותה את רבין בשליחותו, אך לא תמיד יכלה להיות לצידו וחילקה את זמנה בין וושינגטון וישראל. המכתבים שכתב לה בתקופה זו חושפים פן נוסף באישיותו – איש המשפחה המתמודד עם הקושי של החיים הרחק מהבית, הגעגועים והקשר הקרוב והפתוח עם אשתו, שאפשר לו לחלוק עימה את ההתמודדות עם אתגרי התפקיד ואת הלבטים ביחס לעתידו הפוליטי (מכתבים הנ”ל ומכתבים נוספים, ששלח רבין ללאה בתקופה זו שמורים בתיק ג-10 / 12824).

בקיץ 1972 התכונן רבין לקראת סיום תפקידו ולמעבר לשלב הבא בחייו. במכתב מ-9 באוגוסט, שיתף את לאה ברגשות המעורבים שעורר בו סיכום התקופה הזו בוושינגטון: “אני מודה שכפי שקרה לי בעבר, הרי גם הפעם אני עוזב התפקיד בצער. נהניתי מאד ממנו וכמובן שלדעתי הצלחתי בו בצורה מלאה. תמיד קשה לי לעזוב תפקיד שעבדתי בו, שהשקעתי בו כל כך הרבה. מענין שהרגשה זו הפעם הנה יותר מוחשית לי מאשר כאשר עזבתי את תפקיד הרמטכ”ל. בתום תקופת הרמטכל”ות הייתה לי הרגשה שהגעתי לסופו של פרק מסוים, הגעתי כפי שאומרים ‘בשיבה טובה’, כלומר במצב שניתן להפסיק בו. למעשה דבר זה יהיה נכון גם לגבי תפקידי בארה”ב. יחד עם זאת כנראה הרגשת אי-הוודאות הגדולה לגבי העתיד מציקה לי” (תעודה 21).

תמונה משותפת של הזוג, יצחק ולאה רבין, 24/1/1968 . צילום: כהן פריץ, לע”מ

ב-10 במרץ 1973 שב רבין לישראל, בתום כהונה בת כחמש שנים כשגריר ישראל בארצות הברית. בעודו מתכונן למערכת הבחירות שעמדה להתקיים באוקטובר 1973 ושתכניס אותו לפוליטיקה, פרצה מלחמת יום הכיפורים והבחירות נדחו. הטלטלות הציבוריות שבאו בעקבות המלחמה, התפטרותה של גולדה מאיר מראשות הממשלה באפריל  1974 ונצחונו של רבין על שמעון פרס בבחירות לראשות המפלגה, הביאו את רבין בסוג של ‘מסלול מהיר’ לעמדת ראש הממשלה בתחילת יוני 1974 (רבין נכנס לממשלה כשר העבודה במרץ 1974). את הניסיון שצבר בוושינגטון, לצד קשריו הטובים בבית הלבן, לקח עימו לתפקיד החדש, אך פרשייה מסוימת מתקופת השגרירות יצרה כתם שילווה אותו הלאה אל תוך כהונתו הראשונה כראש ממשלה – פרשת חשבון הדולרים. כשהתגלתה הפרשה החליט רבין להתפטר מתפקידו כראש הממשלה. התייעצות חשאית של בכירי הממשלה ב-11 באפריל 1977, לצד עדויות נוספות בתיק א-11 /7117,  מספרות עוד על הפרשה.

קצרה היריעה מלכתוב על כל תחומי פעילותו והישגיו של רבין באותן חמש שנים בהן כיהן כשגריר. ביקשנו בפרסום זה להתמקד בעיקרי פעילותו, ובמיוחד בשנתיים הראשונות, בהן התעצב כשגריר והתעצבה גישתו לתפקיד. התעודות שבפרסום זה, ובוודאי התיקים שנחשפו לאחרונה במיוחד עבור הפרסום, ייתנו לקורא תמונה שלמה יותר. הרחבה על פעילותו בשנים האחרונות לכהונתו (1971 – 1973) ועל נושאים נוספים כמו הקשרים עם יהדות ארצות הברית והפעילות למען יהודי ברית המועצות, תוכלו למצוא באוסף התעודות והתיקים בהמשך פרסום זה (לרשימת התעודות, לרשימת התיקים).

שי שהוענק לרבין בשלהי תקופתו כשגריר ב-22 בינואר 1973 על ידי הוועדה הלאומית למען ההסתדרות בישראל (The National Committee for Labor Israel) מת-7 / 12

כתב: אלעד קרייזל

עורכת ראשית: מיכל זפט

הגרסה באנגלית: לואיז פישר