בעיסוק הישראלי בפרס נובל לשלום חלה תפנית מעניינת וזמנית ב-1965. ב-6 במרס הגיע נשיא תוניסיה חביב בורגיבה לירושלים העתיקה שהייתה אז תחת שלטון ירדני והפתיע את שומעיו בנאום בו קרא לשיתוף פעולה יהודי-ערבי, גינה את הקריאות להשליך את ישראל לים וקבע שחלוקת הארץ היא הרע במיעוטו. אמירות אלה, וכן התנגדותו של בורגיבה לניתוק היחסים הדיפלומטיים עם גרמניה המערבית (בגלל כינון יחסים דיפלומטיים בינה לבין ישראל) הביאו לגל הפגנות בעולם הערבי נגד תוניסיה ולקרע בין בורגיבה לבין נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר. ב-10 במרס הפיצה מחלקת ההסברה של משרד החוץ חוז”ם (חוזר מנכ”ל) מספר 20 בו הורתה לנציגויות ישראל להצביע על הנקודות החיוביות בנאומו של בורגיבה (תעודה 13).
ב-21 באפריל נאם בורגיבה בפני הסטודנטים של מפלגת השלטון בתוניסיה – “דוסטור”. נאום זה פחות נעם לאזני ישראל כי בורגיבה דרש שישראל תחזור לגבולות החלוקה של 29 בנובמבר 1947 – כלומר תפנה את רוב הגליל, המשולש, פרוזדור ירושלים, חלק מהנגב ויפו. נוסף לכך הוא דרש את החזרת הפליטים הפלסטינים ממלחמת העצמאות לישראל. בישיבת הממשלה ב-25 באפריל דיווחה גולדה על נאום זה (תעודה 14, עמודים 16-8 בישיבה זו).
מטעמים תכסיסיים לא יצאה ישראל למסע דה-לגיטימציה נגד בורגיבה אלא הסתפקה בהכרזתו של ראש הממשלה לוי אשכול בכנסת ב-17 במאי 1965 שישראל מעוניינת בשלום על בסיס גבולות שביתת הנשק מ-1949 עם תיקונים קטנים והדדיים וללא החזרת פליטים.
באוגוסט 1965 נודע לישראל שממשלת תוניסיה מנסה להשיג לבורגיבה פרס נובל לשלום. אף על פי שהערכה במשרד החוץ הייתה שאין סיכוי לכך הוחלט לתמוך בהצעה זו ובלבד שבורגיבה יידע שישראל תומכת בכך. שאול בר חיים ממחלקת המזרח התיכון במשרד החוץ כתב בעניין זה לשגריר ישראל בשטוקהולם יעקב שמעוני מברק באוגוסט ומכתב בספטמבר (תעודות 15, 16). ב-12 בספטמבר דיווחה גולדה לממשלה על פעילותו של בורגיבה. היא הביעה עמדה דו-משמעית כלפיו: “הוא רוצה ללכת שלבים שלבים, תכנית 1947, החזרת הפליטים וכו'”. אך מצד שני אין לתקוף את בורגיבה כי “יש לי מקום להניח שהוא לא חושב זאת [חיסול מדינת ישראל בשלבים] ברצינות”. לכן “שלחנו שני שליחים אליו ישירות”. התברר ש”בורגיבה חושב שהוא היה צריך לקבל פרס נובל בעד ‘המתנה’ שנתן למדינת ישראל. התחלנו לחשוב: מה אכפת לנו, אולי אפשר, אבל אין לזה כל תקווה. בכל אופן לא אנחנו מחלקים פרס זה”, תעודה 17, עמ’ 32-29. ואכן, כפי שציפו בישראל, בורגיבה לא קיבל פרס נובל לשלום.
