עד שנת 1989 נדרש תיאטרון הקאמרי, כמו תיאטראות אחרים לקבל את אישורה של המועצה לביקורת סרטים ומחזות לצורך העלאת מחזה כלשהו על הבמה. זאת מתוקף סמכותה של המועצה למנוע מראש את הצגתו של מחזה הפוגע על-פי שיפוטה בסדר הציבורי.
המועצה לביקורת סרטים ומחזות (או בשמה השגור בציבור: הצנזורה), בחנה בקפדנות כל מחזה שעמד לעלות על במת התיאטרון, דרשה להציג את הטקסט בפניה זמן רב לפני המועד המשוער להעלאת המחזה לציבור ואסרה באיסור חמור להציג את ההצגה טרם יתקבל אישורה. המועצה גם לא היססה לפנות למשטרה במקרה בו הועלתה הצגה ללא אישור מוקדם שלה (פניה למשטרה) במרבית המקרים התקבל בסופו של דיון – שהיה לעיתים מלווה גם בחילוקי דעות פנימיים בין חברי המועצה – אישור להעלאתו בפני הקהל. מחזות מסוימים נדרשו לקצץ או לשנות קטעים כאלה ואחרים, ולעיתים אף שקלו חברי הוועדה בדעתם אם לאסור כליל על הצגת מחזה בפני הקהל. המועצה גם הכניסה למערכת שיקוליה עניינים של מורל לאומי כמו לדוגמה במחזה “שבעה מהם” (או: “הם יגיעו מחר”) שעלה על במת “הקאמרי” בתחילת שנת 1950. הצנזורה דרשה להשמיט קטעים מהמחזה משום שהציגו תמונות קשות של יחס לשבויים ערבים ואת החיילים כאחוזי פחד, והדבר עלול לגרום לדמורליזציה. אחד מחברי המועצה אף טען ש”מחזה כזה יכול לשמש כעין “גיס חמישי”.
במקרה אחר נדרש התיאטרון להשמיט את המילה “להשתין” 
מתוך המחזה “לילות הזעם”. לאחר סירוב עקשני מצד “הקאמרי” ומכתב עוקצני ששלח לוועדה יוסי ידין – אושר השימוש במילה זו (מותר להשתמש במילה “להשתין”).
ההתנגשויות בין תיאטרון הקאמרי לבין המועצה לביקורת סרטים ומחזות נמשכו הרבה מעבר לימי בראשית אלה והגיעו עד לסוף שנות ה-80 – מועד בו בוטלה הפקודה המנדטורית לביקורת מחזות, כמו לדוגמה במחזות “הזונה הגדולה מבבל” (1982) ו”החילוני האחרון” (1986).העימות הידוע מכולם התחולל בשנת 1970 עם החלטת המועצה לפסול את הסאטירה “מלכת אמבטיה” מאת חנוך לוין. המועצה אמנם חזרה בה מהחלטתה, אך המחזה עצמו הורד מהבמה לאחר 19 הופעות בלבד. (ראו בהמשך “אמרת חנוך לוין – אמרת מלכת אמבטיה – אמרת הקאמרי”)
יוסי ידין בהצגה קזבלן, 1954. ויקיפדיה
