מפעל דפי העד של יהודי אתיופיה

ב.1 | פתח דבר

מאז 1991 נעשו מאמצים להנציח את זכרם של בני העדה האתיופית הרבים שנספו בדרכם לישראל דרך סודן. תחילה התרכזו המאמצים בהקמת אנדרטה לזכרם בירושלים. נקבעו מספר אתרים, אך בסופו של דבר החליטה הממשלה ב-2003 להקים את האנדרטה בהר הרצל בסמוך לבית העלמין הצבאי. האנדרטה הושלמה בשנת 2007 והיא כללה מראה של בקתות כפריות (טוקולים) ובתוכן סיפוריהם של בני העדה על מסעם הקשה לישראל. לפני הבקתות מוקמו מעין סלעים בצורת טריזים אפורים שבאו לגלם את הצוקים שדרכם צעדו בהרי אתיופיה. ראו למעלה הצילום הראשי של הפרסום (כיום התריזים צבועים בשחור – ועל כך להלן).

האנדרטה נתנה הנצחה קבוצתית לנספים הרבים אך באותה עת היא חסרה ממד של הנצחה אישית של כל אחד ואחד מהנספים.

ממשלת ישראל החליטה להעניק גם הנצחה אישית לנספים ב-27 בנובמבר 2011:

לאחר מכן קיבלה הממשלה החלטות נוספות לגבי אופי הנצחתם של הנספים. בסופו של דבר הוחלט לחקוק את שמות הנספים על הטריזים שבאנדרטה – אשר עתה נצבעו בשחור. הוקמה ועדה מייעצת, תחילה בראשות השר מיכאל איתן ולאחר מכן סגן השר אופיר אקוניס. הוועדה קבעה קריטריונים להנצחה באנדרטה ולהנצחה בחוברת רשמית.

אלה הקריטריונים להנצחת הנספים:

• הנפטר יצא לדרכו במסע רגלי מתוך כוונה להגיע לארץ ישראל דרך סודן, בין התאריכים 1.1.1979 עד 31.12.1990.
• נפטר בדרכו לארץ ישראל, בסודן או בדרכו לסודן בשטח אתיופיה.
• מקום קבורתו של הנפטר לא ידוע או שאינו קבור בבית קברות יהודי.

לגבי נעדרים הוחלט שלא לחקוק את שמם באנדרטה שהרי הם בחזקת חיים ולכן יש לרשום את שמם בחוברת בלבד לפי הקריטריונים האלה:

• הנעדר יצא לדרכו מתוך כוונה להגיע לארץ ישראל דרך סודן, בין התאריכים 1.1.1979 עד 31.12.1990.
• עקבותיו של הנעדר נעלמו בסודן או עוד בדרכו לסודן בשטח אתיופיה.
• מהעדויות עולה אינדיקציה לכך שהאדם נעדר בדרך לארץ ישראל ולא שינה מהחלטתו.

אגף ממשל וחברה במשרד ראש הממשלה נקבע כגורם מתכלל בין כל הגופים השונים בניהול הפרויקט. ההסתדרות הציונית מינתה בנובמבר 2013 צוות עובדים יוצאי אתיופיה בראשות ציונה מקונן שיאסוף דפי עד על הנספים והנעדרים – בדומה לדפי העד לנספי השואה ביד ושם. הצוות

שמנה עשרה רכזים אזוריים ועובדים נוספים גבה בשלב הראשון, ב-2014-2013, כ-1,800 עדויות.  כל עדות קיבלה מספר מזהה (מספר תעודה).

ב.2 | מבנה דפי העד

השאלון בתיק “שם נספה: זמה. מספר תעודה: 43. שנת לידה: 1955”, ג-17846/94 הוא דוגמה למבנה השאלונים שבאוסף. שם התיק מורכב משמו הפרטי של הנספה, מספר תעודה (העדות) ושנת הלידה.

זה העמוד הראשון:

העמוד הראשון מוקדש ל”פרטים אישיים”: שם פרטי של הנספה, שמות פרטיים של הוריו, סביו וסבותיו. שם בן הזוג (אם היה). בטופס אין שם משפחה כי באותה תקופה לא היו שמות משפחה. אנשים הזדהו באמצעות רצף של שמם פרטי, שם האבא שלהם ושם אבי האב (הסבא) שלהם. מכאן שהטופס הנ”ל מנציח אישה בשם זמה קסה איסו (או איאסו). כמו כן יש בעמוד הראשון פרטים על שנת לידה ושנת פטירה, מגדר, מצב משפחתי ומשלח יד, מקום הלידה, מקום המגורים באתיופיה ומקום הפטירה (בסודן או באתיופיה בדרך לסודן) ונסיבותיה. שמות העדים הישירים לפטירה ושנת עלייתם ארצה. במקרה זה אדם בשם מולה קסה שעלה ב-1984. מוסר העדות (שלעתים היה גם עד ישיר למות הנספה ולעתים היה עד עקיף) התבקש למסור תמונות של הנספה אם היו בידו. בתחתית העמוד כתוב שהתאריכים בטופס הם אתיופיים אלא אם כן צוין אחרת, אולם נראה שרוב העדים ציינו את התאריכים על פי הלוח הכללי (הגרגוריאני) שבאותה תקופה יש להפחית ממנו 8-7 שנים כדי לדעת מהו התאריך על פי הלוח האתיופי. (כאן המקום להסביר שבשנה האתיופית יש 13 חודשים. לכן כשנוקבים בשנה אתיופית יש להוסיף במאה ה-20 8-7 שנים כדי לדעת מה הייתה השנה לפי הלוח הכללי. כך לדוגמה שנת 1919 אתיופית היא שנת 1926 גרגוריאנית ואילו שנת 1976 אתיופית היא שנת 1984 גרגוריאנית.)

בטופס כתוב שזמה קסה איסו (או איאסו) נולדה בשנת 1955 והייתה בת 29 במותה בשנת 1984. זוהי דוגמה לכך שכתבו תאריכים גרגוריאניים ולא אתיופיים. שכן אילו שנת הפטירה 1984 הייתה בהתאם ללוח השנה האתיופי זמה לא הייתה נכללת בפרויקט להנצחת עולי אתיופיה כיוון שעל פי הלוח האתיופי זו שנת 1992. זמה נספתה כמו 62% מהנספים ב-1984. נראה שב-20 השנים שחלפו מהאירועים עד למועד הכנת דפי העד התרגלו העולים לשימוש בתאריך הכללי (או “הלועזי” אצל חלק מהעדים).

זמה הייתה נשואה לאדם בשם תשומה והיו לה שלושה ילדים שנפטרו. כתוב שהיא מתה ממחלה. כמו מחצית מהנספים היא מתה במחנה אום רקובה בסודן.

העמוד השני בו מוצגים פרטי מוסר העדות על הנפטר:

החלק השני של הטופס מוקדש ל”הצהרות וחתימות”. כאן מופיעה עדותו של האדם שמילא את הטופס. שמו מולה קסה (שהופיע גם בעמוד הראשון כעד ישיר למותה של זמה) הוא אחיה של זמה והוא אימץ את שמו הפרטי של אביהם – קסה – כשם משפחתו (כך עשו רבים מעולי אתיופיה). מולה קסה חתם שלוש פעמים: פעם ראשונה חתם שהוא מעיד אמת, פעם שנייה חתם שהוא מסכים ששם אחותו יונצח בפרויקט, ובפעם השלישית חתם שהוא מסכים שישתמשו בעדותו לצורך הכנת סרט תיעודי על הנספים. נוסיף כאן שהיו מקרים נדירים בהם אין חתימת עד במקום החתימה השנייה (שהוא מסכים שיקירו יונצח בפרויקט) – ככל הנראה בגלל שכחה. במקרים אלה לא חשפנו לציבור את התיק אלא לאחר שהשגנו אישור מבני משפחתו של הנספה. לאחר מכן מופיעים פרטי הרכז שגבה את העדות וחתימתו. בתחתית הדף מופיע החלק השלישי “נסיבות הפטירה” ובו תיאור קצר של נסיבות המוות. בטופס זה כתוב “הייתה חולה”.

לעתים נוסף חלק רביעי “סיפור העלייה” לטופס ובו תיאור מילולי של עליית בני משפחתו של הנספה, בעברית או באמהרית. בסוף החלק הרביעי הזה יש מקום בו נתבקש גובה העדות לרשום את התאריך המדויק בו נגבתה העדות. למרבה הצער רוב הטפסים הופקדו בארכיון המדינה בלי חלק זה. קרוב לוודאי שטפסים אלה מולאו ללא החלק הנ”ל. כתוצאה מכך בדרך כלל איננו יודעים באיזה תאריך בדיוק מילאו את הטופס. רק במעט מקרים כתב הרכז ביוזמתו על חלק ראשון או שני של הטופס את התאריך בו גבה עדות מהעד. לפיכך, בלית בררה, אנו יוצאים מהנחה שהטפסים בהם אין לנו מידע על התאריך מולאו בשנת 2013 – כי זו השנה בה מולאו רוב העדויות שלהן יש לנו תאריך.

ב.3 | הפקת הנתונים מדפי העד

חלק מהעדויות היו עדויות כפולות לאותו נספה. הוקמה ועדת אימות בראשות פרופ’ מיכאל קורינלדי וזו ישבה על המדוכה כדי להכריע בכל מקרה בו היו ספקות – על פי הכללים שקבעה הוועדה המייעצת. הוועדה אישרה 1,366 שמות של נספים ושמותיהם נחקקו לפי סדר אלפביתי באנדרטה בהר הרצל ובחוברת שיצאה לאור במאי 2014. כמו כן אישרה הוועדה שמות של 64 נעדרים ששמותיהם נרשמו אך ורק בחוברת. יש לציין שבשנים 1990-1979 לא היו עדיין באתיופיה שמות משפחה. לפיכך נרשמו השמות בדרך המקובלת באתיופיה דאז: שם פרטי, שם האב ושם אבי האב (הסבא). ב-2015 היה מבצע השלמות לאיסוף דפי עד נוספים. מבצע זה הביא עוד כ-150 שמות של נספים שנרשמו ביחד באנדרטה בהר הרצל ובחוברת וכ-20 נעדרים נוספים ששמותיהם נרשמו בחוברת (משרד ראש הממשלה, פרויקט הנצחה ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לארץ ישראל) שיצאה במהדורה שנייה באוקטובר 2015.

שמות הנספים שנוספו ב-2015 והשלט המציין זאת. צילם ארנון למפרום, 28.11.2020. ארכיון המדינה

אף לאחר המבצע המשלים ב-2015 לא הצליחו לאסוף דפי עד על כל הנספים שיתכן ומספרם הגיע לכ-4,000. בחלק מהמקרים הדבר נבע מכך שמשפחות שלמות נספו ולא היה מי שייוותר כדי לספר על מי שנספה. מצב זה מזכיר את כך שגם מוסד “יד ושם”, מסיבות דומות, לא הצליח להשיג דפי עד על כל ששת המיליונים שנספו בשואה אלא רק על חלק מהם.

עם זאת, בעת שרשמנו וחשפנו את תיקי דפי העד מצאנו בתיק ג-17855/32 רשימה של 21 שמות נספים שיתכן ולא הונצחו עד כה. בתיאור התיק הוספנו את השמות בעברית. אלה אנשים שהעד ארגאו אליאס קבר בעצמו:

רשימה דומה של נספים שמסר העד ליגבאו וובנך מצאנו בתיק ג-17857/113 ואף כאן רשמנו את שמותיהם בתיאור התיק.

בסך הכול הגענו ל-1,551 שמות של נספים ונספות ול-82 שמות של נעדרים ונעדרות.

במהדורה השנייה של החוברת הובאו נתונים כלליים על נספי אתיופיה על בסיס דפי העד: 54% מהנספים הן נשים, נערות, ילדות ותינוקות-נקבות ואילו 46% הם גברים, נערים, ילדים ותינוקות-זכרים. 62.15% מהנספים מתו בשנת 1984, השנה בה החל מבצע משה. עוד 4.21% מתו ב-1985 בה הסתיים המבצע. 61% מהנספים מתו מגיל 0 (תינוקות ביום היוולדם) עד גיל 10 שנים. 49.84% מתו במחנה הפליטים אום רקובה שבסודן.

ההסתדרות הציונית פרסמה טבלה ובה רשומים 1,385 נספים.