ג.1 | א. הרקע לחקיקת החוק
‘המאבקים בין הזרמים ו”ציד הנפשות” שהתנהל ביניהם עורר הסתייגות רבה בציבור. היו שטענו שהמלחמה הפוליטית המכוערת בין התנועות מתנהלת על גבם של הילדים הרכים, ובהם ילדי גן, שנחשפים בעל כורחם והרבה טרם זמנם לפיצול ולקיטוב בחברה ישראלית במלוא כיעורו. ילדים בגיל הזה צריכים ללמוד על המאחד ולא על המפריד – את יפי הארץ, את חגיה ותרבותה,ולא לחזות במכות ודחיפות בשערי בית הספר או בתחנות הרישום. … ב-7 בספטמבר 1952, כתב י’ אביזוהר אל שר החינוך דאז בן-ציון דינור: “במובן תוכן הלימודים
והחינוך, אין כל הבדל בין בית-ספר לבית ספר, לעומת זאת, גדול מאוד הנזק שהמילים האלו גורמות לנו בשמשם גורם לשנאה ולמלחמה בין אחים..” כתב . במכתב ביקש אביזוהר לאחד בין כל זרמי החינוך. הוא הצר על כך כי דווקא בשדה החינוך שהוא הבסיס לקיום המדינה, קיימת מלחמה תמידית. [גל 18930-7]. כל זאת ועוד הביאו לכך שיו”ר ועדת החינוך והתרבות של הכנסת טענה כי הגיעה העת לעשות חשבון נפש ולהקים במדינת ישראל מערכת חינוך אחידה , בעלת מגמות וגוונים פדגוגיים שונים שתשמש כור היתוך לאחדות העם. [גל 18930/7, עמ’ 84-90]. הלכי הרוח האלו עודדו את המבקשים להקים מערכת חינוך אחידה. בן-גוריון טען כי החינוך המפלגתי מעמיק את התהום בין הילדים..’.. כי התהומות בין ילדי המשקים הולכות ויוצרות מצב כזה, שילדי שני משקים אינם יכולים לדור בכפיפה אחת ואינם יכולים ללמוד בבית ספר אחד..עוד אמר כי הוא ‘..מקווה ומאמין שאנחנו נהרוס את המחיצות האפלות והארורות המחלקות את ילדינו בין זרמים…’.
לצד הביקורת הציבורית הוכחה שיטת הזרמים כלא יעילה. הצורך לקיים את הזרמים הוביל לעתים למצבים אבסורדיים שהביאו להקמת כמה בתי ספר ביישובים קטנים. בתזכיר מאת ועדת הפעולה של הפיקוח על בתי הספר הכלליים, כתב משה דפנא כי פרט לנזק הלאומי שיש ביצירת ‘דור ההפלגה’ ומלבד הבזבוז בכספי המדינה הנגרם על-ידי הקמת ארבעה בתי ספר מקבילים לארבעה זרמים גם במקומות שמספר הילדים מספיק או מספיק בקושי לבית ספר אחד, הרי שעצם מפעל החינוך נחבל בצורה קשה על-ידי מלחמה זו. מלחמה שאיננה בוררת באמצעים, החל מהתעמולה המפלגתית הבאה לידי ביטוי במעשי כפייה מוסרית וכלכלית, במעשי טרור ובחטיפת ילדים. מעשים חמורים אלה מביאים לידי שחיתות, לירידה ברמה הלימודית שכן הרדיפה של אותה מפלגה אחר כמות הילדים מכניסה לתוך מערכת החינוך מורים חסרי השכלה כללית ומקצועית. לאור מצב זה, מבקש דפנא להגביר את התביעה לחינוך ממלכתי. [פ 4082/6]. דפנא הציע כי תחת מעטה החינוך הממלכתי, המבנה הכללי של בתי הספר היהודיים יהיה מורכב משלושה גוונים: בתי ספר של ‘הזרם הכללי’, יוכרו כבתי ספר ממלכתיים ללא ציון גוון מיוחד בצד שמם; בתי ספר של ‘זרם העובדים’, יוכרו אף הם כבתי ספר ממלכתיים בעלי גוון של חברת עבודה; ובתי ספר של ‘המזרחי’ ושל ‘אגודת ישראל’ אשר יוכרו כבתי ספר ממלכתיים דתיים. כן תבוטל חובת ההורים לרשום את ילדיהם לאחד הזרמים, במקום זה, ירשמו את שם הגן, או שם בית הספר אליו ילכו הילדים. תכנית הלימודים הרשמית של משרד החינוך תכלול חומר לימוד במקצועות השונים שיהיו בגדר מקצועות חובה על כלל בתי הספר היהודיים, בנוסף ילמד חומר לימוד נוסף המייחד כל אחד משלושת הזרמים. בבתי הספר הדתיים יהיה מקצוע חובה נוסף שיכלול תפילות ולימודי דינים. [פ 4082/6]. ההצעות לביטול הזרמים גררו ויכוח עז ונוקב ונידונו בכנסת. בתום הדיון שנערך ב-13 בפברואר 1953 במליאת הכנסת, החליטה הכנסת לבקש מהממשלה להכין הצעת חוק לביטול הזרמים המפלגתיים ולהנהגת חינוך ממלכתי בעל שתי מגמות – “אחת דתית ואחת אחרת”.
ילדי הגן בחגיגות יום העצמאות החמישי למדינת ישראל, 19 באפריל 1953. צילם: טדי בראונר, לשכת העיתונות הממשלתית
