ב-15 באוגוסט 1961 נערכו הבחירות לכנסת החמישית. קרן מפא”י ירדה בעקבות אירועי פרשת לבון והיא איבדה חמישה מנדטים, שהקטינו את סיעתה בכנסת לכדי 42 חברים בלבד. יחד עם שותפותיה הערביות, עלה המספר לכדי 46 מושבים. לקראת המשא ומתן על הקמת הקואליציה, קם בכנסת גוש של ארבע מפלגות: הליברלית, המפד”ל, מפ”ם, ואחדות העבודה. גוש זה, שכונה ‘המועדון’ או ‘מועדון הארבע’ מנה 46 מושבים גם כן, וחבריו דרשו ממפא”י להעניק להם שוויון מלא במספר השרים בממשלה ובמשקל התיקים כתנאי להצטרפותם לקואליציה. היה זה שינוי מהותי בהרכב הממשלות שכן בתשע הממשלות הקודמות שמרה מפא”י תמיד על רוב במליאת הממשלה. רק בממשלה הזמנית שהתקיימה במלחמת העצמאות לא היה למפא”י רוב.
ב-5 בספטמבר, החל הנשיא יצחק בן-צבי את מפגשיו עם הסיעות השונות, על מנת לקבל המלצתן למועמד מתאים להרכבת הממשלה. בהתאם לנוהל המקובל נפגש בן-צבי תחילה עם המפלגות הגדולות: מפא”י, חרות, ליברלים והמפד”ל. לכל אחת מהמפלגות: חרות וליברלים, היו 17 מנדטים, אך חרות קיבלה מהציבור אלף קולות יותר ולכן בן-צבי התייעץ עמה לפני שהתייעץ עם הליברלים. מפא”י המליצה על דוד בן-גוריון, חרות מצידה בקשה כי הנשיא לא יאפשר שיהוי בהתנהלות בן-גוריון. באם יתעכב, ביקשו להעביר אליהם את התפקיד הנכסף (תעודה 1, ארכיון המדינה, נ-56/1). לכאורה יכלו חברות מועדון הארבע לפנות אל תנועת החרות ולהקים אתה קואליציה בת 63 חברי כנסת – אך לא היה סיכוי למהלך כזה. בגין, שהבין היטב את כוחן של ארבעת המפלגות המרכיבות את הגוש החוסם, הביע את דעתו בדבר המפה הפוליטית המתגבשת, במכתב שהעביר בשלב מאוחר יותר בתקופה זו (תעודה 5, ארכיון זאב ז’בוטינסקי, פ- 72/9/20).
ב-6 בספטמבר התייעץ הנשיא עם נציגי מפ”ם, אחדות העבודה, הקומוניסטים, אגודת ישראל, הסיעות הערביות ופועלי אגודת ישראל (תעודה 2, ארכיון המדינה, נ-56/1). לאחר סיום ההתייעצויות בבית הנשיא, ביקש בן-צבי להטיל את תפקיד הקמת הממשלה על בן-גוריון. בן-גוריון חש היטב את המלכוד בו הוא מצוי, והחליט למחרת להשיב את המנדט אל נשיא המדינה. הוא הודה על רגשי האמון שנתן בו וסיכם, “לצערי הרב איני מוכן לקבל על עצמי בתנאים הקיימים הרכבת הממשלה” (תעודה 3, נ-55/28). עתה, עבר השרביט לשר האוצר לוי אשכול, שהפך לדמות המרכזית במפא”י, במיוחד מאז פרשת לבון.
