שחקני הקאמרי בהצגה “חתונת הדמים” מאת לורקה, 26.7.1946. מאלבום אברהם בן-יוסף ואסתר לבית מרגלית. אתר ישראל נגלית לעין
בשנות הארבעים שלטה בעולם התיאטרון העברי שבחברה היישובית הגישה חמורת הסבר, המעמיקה ורוויית הפאתוס מבית מדרשו של הבמאי המיתולוגי ומפתח תורת המשחק – קונסטנטין סטניסלבסקי. תפיסה תרבותית זו אפיינה את שני התיאטראות המרכזיים שהיו קיימים בארץ ישראל בתקופה זו: “הבימה” שנוסדה ברוסיה והטמיעה גישה זו מרגע היווסדה, ותיאטרון “האהל” שנוסד אמנם בארץ ישראל בידי הסתדרות העובדים והעסיק בתחילת דרכו פועלים שהתפנו לעסוק במשחק בסיום יום עבודתם. בתוך אווירה זו הלך והתגבש הצורך בתיאטרון 
משוחרר וצעיר יותר, מאופיין באווירה ישראלית עכשווית ודינמית ומאויש בשחקנים שגדלו בארץ ישראל, דוברי עברית רהוטה, נעדרת מליצות מיותרות וכזו המשקפת את רוח השפה המתחדשת .
בסתיו 1944, כינס יוסף מילוא (פסובסקי) ארבעה שחקנים: את רעייתו, ימימה מילוא (לבית פרסיץ), שחקנית ובמאית; את רוזה ליכטנשטיין, שחקית עולה מגרמניה; את אברהם בן-יוסף (בזיק), שחקן ובמאי וממייסדיה של האופרה הישראלית העממית; ואת בתיה לנצט, בוגרת הסטודיו למשחק של צבי פרידלנדר שחקנית בתיאטרון הבימה וחברת הלהקה הצבאית שהקים פרידלנד עבור החיילים העבריים בצבא הבריטי. החמישה ייסדו קבוצת תיאטרון שנקראה “להקת המערכונים” וב-24 לאוקטובר, עלתה במרתף קולנוע מוגרבי בתל אביב, הצגת הבכורה: “מאז ועד היום”: מופע שכלל ארבע מערכונים קצרים. המופע זכה להצלחה וזו עודדה את השחקנים להמשיך בפעילותם. בתחילת שנת 1945 החליטה החבורה לייסד תיאטרון של ממש על בסיס “להקת המערכונים” ובחודש אוקטובר באותה שנה נפתח התיאטרון באופן רשמי, ו”להקת המערכונים” הפכה ל”תיאטרון הקאמרי” (אצ”מ 23/73S). אז גם הצטרפו לתיאטרון שחקנים נוספים שרבים מהם (כמו חנה מרון ויוסף (יוסי) ידין) הפכו במרוצת השנים לכוכבי על במונחים ישראלים שזוהו עם תיאטרון הקאמרי לאורך כל שנותיהם על הבמות. מרגעיו הראשונים של תיאטרון הקאמרי שימש יוסף מילוא כבמאי וכמנהלו האמנותי ועמד בראש ההנהלה שכללה מלבדו גם את אברהם בן יוסף ואת בתיה לנצט. בצד הניהולי והפיננסי של התיאטרון שזה עתה נולד, טיפל יצחק קדישזון, איש רוח וספרות ובעל ניסיון בתחום האמרגנות והתיאטרון שצבר בעבודתו בתיאטרון “לי-לה-לו”. רעייתו של קדישזון, אווה – תפאורנית במה, סייעה בידיו בתחומים אלה. התיאטרון התארגן מלכתחילה כקולקטיב ניהולי שדאג לפרנסת חבריו ולשמירה על זכויותיהם.
עד שנת 1950 כבר העלה תיאטרון הקאמרי 11 מחזות, רובם ככולם 
בבימויו של מילוא: קלאסיים ומודרניים, משל יוצרים עבריים ולא עבריים והצגות למבוגרים ולנוער- כולם בעיבוד חדש מתוך כוונה להתאימם לרוח המקום והזמן. בשנת 1948, בעיצומה של מלחמת השחרור, העלה התיאטרון את המחזה “הוא הלך בשדות” על-פי הרומן של משה שמיר שנכתב אך שנה קודם לכן. העלאת המחזה נתפסת בעיני רבים כמסמלת יותר מכל את המהפכה שחולל “הקאמרי” בעולם התיאטרון: סיפור המחזה שוזר את מרכיביה הבסיסיים ביותר של ההוויה הארץ-ישראלית של תקופת המעבר ממנדט לעצמאות: מאבק לביטחון ולחירות מדינית, מחויבות אידיאולוגית לכלל ולפרט, ואת הפער בין דמות הצבר השורשי לבין הטיפוס הגלותי, התלוש (ניצול השואה). את כל אלה העלה המחזה מתוך גישה עכשווית, ישירה ודינמית ובשפה נקייה מכבדות ומעודף מליצות.
ימי בראשית אלה לא היו קלים ולמרות ההצלחה הבימתית היו קשים במיוחד מבחינה כלכלית. בראיון לעיתון “מעריב” מיום 12 לפברואר 2019, נזכרה בתיה לנצט בתקופה זו שבה התנהלו חיי הקבוצה כקואופרטיב בחדר שכור ללא משכורת בתקופת החזרות וללא מזון מספק. לנצט תגברה את מנות המזון בתוספת של שמנת ובננות אותן הייתה מביאה מהמשק של הוריה בהרצליה, וחצקל איש כסית פתח בפניהם את בית הקפה ואפשר להם לסעוד בו בהקפה. פיני לייטרסדורף, התופרת ומעצבת התלבושות המיתולוגית, תפרה לקבוצה בגדים ללא תשלום, תמורת הבדים בלבד.
