במאבק למדינה

בד’ באייר תש”ח, 13 במאי 1948 – יום לפני הכרזת העצמאות של ישראל, נפל גוש עציון. גוש עציון – המורכב מהיישובים כפר עציון, רבדים, משואות יצחק ועין צורים – הוקם בין השנים 1943 – 1947. רוב תושביו (למעט רבדים – השייך לשומר הצעיר) היו בני הציונות הדתית. עם החלטת החלוקה באו”ם ב-29 בנובמבר 1947, מצאו עצמם תושבי הגוש בתוך שטח ערבי צפוף, ותחת מתקפה הולכת וגוברת מצד ערביי אזור חברון ובית לחם. לגוש הייתה חשיבות אסטרטגית מן המעלה הראשונה, מאחר והוא שלט על ציר התנועה בדרום לצפון לכיוון ירושלים וריתק אליו כוחות ערביים לא סדירים גדולים, שיכלו לתקוף את ירושלים.

מפקדת ההגנה בירושלים ניסתה להעביר תגבורת ואספקה בשיירות לגוש עציון, אך אפשרות זו הפכה לבלתי אפשרית לאחר ש”מחלקת ההר” (הל”ה) שיצאה לעזרת הגוש באמצע ינואר 1948 הושמדה, וקרב שיירת נבי דניאל, שהצליחה להגיע לגוש ולהביא לו אספקה הותקפה ע”י כוחות ערביים לא סדירים, והושמדה אף היא; 14 מלוחמיה נהרגו והשאר הסגירו את נשקם וציודם לבריטים תמורת מעבר חופשי ובטוח לירושלים.

עם התעצמות הקרבות בירושלים – מבצע “יבוסי” (סוף אפריל – תחילת מאי 1948) ומבצעי “נחשון” ו”הראל” לפריצת הדרך לירושלים – לחץ הפיקוד בירושלים על הכוח בגוש עציון למנוע תנועה ערבית בכביש. הלוחמים בגוש תקפו תחבורה ערבית בכביש – ובכלל זה כלי רכב של הלגיון הערבי. הלגיון הערבי (ג’ייש אל-ערבי בערבית) , להלכה חלק מן הצבא הבריטי, אך למעשה כבר כוח הפועל עצמאית לפי הוראות עבדאללה מלך עבר הירדן, החל לתקוף באש כבדה את גוש עציון.

התקפה של בלתי סדירים, עם חיפוי של הלגיון, נהדפה ב-12 באפריל וכן ב-4 במאי . ב-13 במאי עלה כוח של הלגיון, יחד עם מאות לוחמים ערבים בלתי סדירים ובקרב קשה כבש את הגוש. לאחר כניעתם, נרצחו יותר ממאה מגיני כפר עציון ע”י לוחמים ערבים בלתי סדירים. בישובים האחרים, התערבו חיילי הלגיון ומנעו פגיעה בנכנעים. הפצועים הועברו לירושלים והשבויים נלקחו למחנות שבויים בעבר הירדן ושוחררו עם הסכם שביתת-הנשק עם ירדן באפריל 1949.

הפרסום הזה הוא מאגד לשלושה פרסומים בנושא אותם פרסמנו בעבר בבלוג של ארכיון המדינה

ב.1 | דו"ח יעקב אלטמן

(מאת שלמה מארק) בתיק מ 5040/16, השייך למשטרת הישובים העבריים – (Jewish Settlement Police), מצאנו דוח בכתב יד (ודוח מודפס באנגלית) של מפקד הנוטרים בגוש עציון, יעקב אלטמן, על הדיפת התקפה ערבית גדולה ב-14 בינואר 1948 (עמודים 12 – 15 בתיק).

יעקב אלטמן שימש מפקד הנוטרים (כפי שהיו יודעים אז אנשי משטרת הישובים העבריים) בגוש עציון ואח”כ נפל בקרב ב-13 במאי 1948, כסגן מפקד גוש עציון.

ילדיו שבו לגוש עציון לאחר מלחמת ששת הימים והקימו מחדש את כפר עציון – בו הם מתגוררים עד עצם היום הזה.

ב.2 | 2. נפילת מחלקת הל"ה (מאת נילי קורן)

בירושלים ישבה מפקדת המחוז של “ההגנה” שתכננה להגיש סיוע לנצורים. ניסיון ראשון להגיע לגוש עציון מירושלים לא צלח, המחלקה התגלתה ונאלצה לחזור על עקבותיה לירושלים. הניסיון השני תוכנן לצאת בדרך חלופית, מהמושבה הר-טוב. הבריטים סירבו לאשר תחת חסותם העברת לוחמים וציוד, ושיירת רכב ללא חסות על הכביש הראשי תהיה מועדת לתקיפות ערבים. לכן הוחלט על מסע רגלי בלילה דרך עמק האלה לגוש עציון, ציר תנועה הידוע ללוחמי הפלמ”ח, ועם זאת לא צפוי ביחס לאויב.

משלחת הלוחמים הורכבה מאנשי מחלקת ההר של הפלמ”ח ואנשי החי”ש (חיל שדה) – הכוח המגויס של ההגנה, בפיקודו של דניאל מס (מהפלמ”ח). המחלקה שמנתה 40 איש, יצאה מבית הכרם, ירושלים, בשעות הערב של יום חמישי, 15.1.1948 במשאיות משוריינות להר-טוב. הלוחמים לבשו בגדים אזרחיים וליוו אותם נוטרים נושאי נשק באישור, כדי לא להיראות חשודים. חלק מהדרך הם לווו ע”י צבי זמיר, מג”ד הפלמ”ח, ואליהו סלע, מפקד פלוגת הפלמ”ח. בערב הגיעו אנשי המחלקה להר-טוב ובעת ההתארגנות במבנה בית הספר המקומי התברר שחסרים 2 כלי נשק. מפקד הכוח, דניאל מס, סרב לאשר לשני לוחמים את היציאה. לפיכך נשארו יגאל בוטרימוביץ ויעקב זרחי בהר טוב.

רפאל בן-הרויא, מפקד המושבה הר-טוב, ייעץ למחלקה לדחות את היציאה בלילה בגלל השעה המאוחרת. מפקד הכוח, דניאל מס, סרב ואמר “נתגלה, נתגלה, אנחנו כבר נהיה קרובים לגוש ואז לא אכפת לי”. למרות העיכוב המשמעותי, בשעה 23:00 יצאו לדרך 38 אנשי המחלקה מצוידים בכובעי גרב, משקפת צמודה לעיניו של המפקד דניאל מס, מאתיים כדורים לכל רובה, לחלקם מקלע או תת-מקלע ותחמושת נוספת. לאחר כשעתיים של הליכה מעד אחד הלוחמים, ישראל גפני, ונקע את רגלו. מפקד הכוח החליט לשלחו בחזרה להר-טוב בליווי שני לוחמים נוספים, אורי גביש ומשה חזן. השלושה פרשו בשעה 01:00 בלילה וחזרו להר-טוב בדרך איטית עוקפת תחנת המשטרה הבריטית באזור. אנשי המחלקה הם שדאגו לשלום השלושה שחוזרים, ולא הפוך.

אנשי המחלקה המשיכו בדרכם המתוכננת. הם צעדו דרומה לכיוון נחל זנוח-עמק האלה-ואדי ג’דור (מושב רוגלית) והגיעו לאזור הכפר צוריף בשעות המוקדמות של הבוקר. שם הייתה נקודת המפנה: ב06:00 בבוקר בערך, ליד הכפר צוריף, פגשו שני לוחמים שתי נשים מהכפר שיצאו לקושש עצים. הלוחמים לא פגעו בהן והשתיים מיהרו למסור את המידע בכפר (עדויות ערבים מסרו במקביל כי הלוחמים פגשו ברועה ערבי מצוריף). מיד נשלחה מצוריף, ע”י איברהים אבו-דיה, חולית מחנה אימונים בעקבות המחלקה. החוליה דלקה אחרי הלוחמים, פגעה בהם במעלה ואדי שאב א-סייף, ותקפה אותם באש. אנשי המחלקה התפצלו לשתי קבוצות, וירדו לערוץ ואדי עציונה. שם הצליחו להסתתר מספר שעות. בשעה 14 בערך, החלו להעפיל אל הגבעה, לפניהם היו 5 ק”מ נוספים של טיפוס בגובה 400 מטר. תוך כדי הטיפוס הותקפו באש אויב אולם המשיכו ולא הותירו חברים פצועים מאחור. הם הגיעו לראש גבעת הקרב, מצאו עצמם מכותרים ומותקפים מכל עבר, ושם נערך הקרב האחרון של אנשי מחלקת הל”ה. הלוחמים נלחמו עד טיפת דמם האחרונה, השיבו אש כאשר הכוח הערבי מסביבם הלך והתחזק. כילו את כל התחמושת שניתנה להם. למרות כמותם העצומה של הערבים, הצליחו האחרונים לכבוש את פסגת הגבעה רק כאשר תחמושת מחלקת הל”ה אזלה, והלוחמים נהרגו כולם.

בינתיים, בגוש עציון, המתינו בדאגה למשלחת שבוששה לבוא. 35 הלוחמים אמורים היו להגיע בבוקר יום ו’, ה-16.1.1948. באותו היום נשלחו חוליות חיפוש מגוש עציון, וכן מטוסי ה”הגנה” חגו בשישי ושבת מעל האזור, אך לא גילו את מקום אנשי המחלקה. בשבת יצאו 90 לוחמי ההגנה מהר-טוב בעקבות הכוח אך נאלצו לסגת בחזרה עקב התקפת ערבים, ממנה נהרג גם לוחם נוסף, משה לוי, ושניים נפצעו. רק במוצאי שבת הגיעה הידיעה על מציאת גוויות 35 הלוחמים בין הכפר ג’בע וצוריף. קצין משטרת חברון הבריטית, היימיש ג’ון דוגן, הוא שגילה את גוויות הלוחמים, מחוללות ומרוטשות, ודאג להביאן לכפר עציון. על פי עדותו וחקירותיו את הערבים, ניתן היה לנסות לשחזר מה עלה בגורלם של הלוחמים עד למותם הטרגי. הלוחמים זוהו ע”י חבריהם לנשק וע”י הרב אריה לוין שהיה שותף בקבורה. הם נקברו בכפר עציון ב-19.1.1948. ארבעה חודשים לאחר מכן קמה מדינת ישראל וחללי גוש עציון ובהם אנשי מחלקת הל”ה, פונו מקבריהם ונקברו מחדש בבית הקברות הצבאי הר הרצל (אוקטובר 1949).

ניסיונות נוספים לסייע לאנשי גוש עציון נכשלו, ויום לפני הכרזת העצמאות (ב-13 במאי 1948) נפלו יישובי גוש עציון בידי הכוחות הערבים שצרו עליו. 127 לוחמים יהודים נפלו בקרב זה, ורבים אחרים נפלו בשבי.

מפורסם שירו של חיים גורי “הנה מוטלות גופותינו” שנכתב על האסון. חיים גורי שהה בבודפשט כששמע במקרה על האסון ממודעה בעיתון מקומי, והכיר מקרוב את דניאל מס, שהיה חברו לקורס המפקדים בפלמ”ח. השיר נכתב בסערת רגשות ודפיו כמעט נהרסו ע”י גורי עצמו, שבסופו של דבר שלח אותו אל עורך “דבר” אברהם שלונסקי. שלונסקי פרסם אותו ומאז השיר מזוהה עם האסון.
במלאת שנה פורסמו בכתב העת “העולם” דברים לזכרם של אנשי המחלקה, כולל שיר מאת א. ראובני, ושמות הנופלים.

גורל מחלקת הל”ה היה אבדה נוראה לכוח המגן העברי. הקרב האחרון על “גבעת הקרב” נחשב לאחד מסמלי מלחמת העצמאות בעיני היהודים ואף בעיני הערבים שצפו באנשי המחלקה הנלחמים אל מותם. סיפורם הפך למיתוס, ולסמל גבורה.

אנדרטת מחלקת הל”ה ליד קיבוץ נתיב הל”ה

ב.3 | "ועתה כל מה שהנכם מוצאים לנחוץ בעניין ההגנה עשו. בנו כל הדרוש ואל תתחשבו בשבת קדשנו. זה לא רק מותר, אלא חובה לעשות. וה' יגן עליכם ויחוש ישועתו..." – דברי הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג למגיני גוש עציון - במלאת 71 שנה לנפילת גוש עציון במלחמת העצמאות (מאת יאיר פרץ).

עץ האלון ההיסטורי (“האלון הבודד”) במרכז גוש עציון, על-יד אלון-שבות (מתוך “ויקישיתוף”)

השבוע ימלאו 71 שנה לקרב האחרון על כפר עציון ולנפילת ישובי גוש עציון בידי הלגיון הירדני, על פי הלוח הלועזי, שהייתה השלב הסופי במערכה על גוש עציון. כיבוש כפר עציון על ידי הירדנים והטבח שנעשה במגיניו התרחשו ב-13.5.1948, ג’ באייר תש”ח (יום לפני הכרזת המדינה) ושלושת הישובים האחרים נכנעו למחרת. לפני כחודש עלה בבלוג פוסט לרגל ציון יום השנה העברי לאירוע קשה זה. במסגרת פוסט זה פורסם דו”ח על הדיפת ההתקפה הגדולה על הגוש ב-14.1.1948. התקפה זו הייתה חלק ממצור ומערכה צבאית קשה שעברו על ישובי גוש עציון לאורך תקופה ממושכת מפרוץ מלחמת העצמאות ב-30.11.1947 ועד לנפילתם בידי הירדנים כחצי שנה לאחר מכן.

לרגל ציון יום השנה הלועזי לנפילת גוש עציון אנו מפרסמים כאן התכתבות מפברואר 1948 בין דב קנוהל, מזכיר כפר עציון בתש”ח, לבין הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, הרב הראשי האשכנזי לארץ-ישראל, בנוגע לגבולות ההיתר לביצוע פעולות ביטחוניות בשבת מדין “פיקוח נפש”. התכתבות זו התקיימה על רקע עובדת ההשתייכות של שלושה מבין ארבעת ישובי גוש עציון לתנועת “קיבוץ הדתי” (כפר עציון, עין צורים ומשואות יצחק היו קיבוצים דתיים בזמן שהקיבוץ הרביעי, רבדים, השתייך לתנועת “השומר הצעיר”). כפועל יוצא של זהותם הדתית והמערכה הצבאית הקשה שבה היו נתונים, התחבטו חברי כפר עציון והישובים הדתיים האחרים מידי שבת בדילמות הלכתיות לגבי השאלה אלו פעולות הכרוכות בחילול שבת ממלאות צורך בטחוני חיוני שהופך אותן למותרות מדין “פיקוח נפש” ואלו פעולות הן ברמת דחיפות נמוכה יותר המחייבת את דחייתן לאחר השבת או את ביצוען “בשינוי”. בנוסף להתכתבות המקורית אנו מפרסמים מכתב ששלח דב קנוהל לרבנות הראשית יותר מ-20 שנה מאוחר יותר המתייחס להתכתבות זו. שלושת המכתבים שמורים באוסף הרב הרצוג הנמצא בארכיון המדינה (באתר של ארכיון המדינה פורסם מבחר תעודות בנושאי דת ומדינה מארכיון הרב הרצוג).

דב קנוהל (מתוך “ויקישיתוף”)

להלן שלושת המכתבים (הנמצאים בתיק שסימולו פ-4251/3): מכתב שכתב דב קנוהל לשני הרבנים הראשיים ב-12.2.1948, העתק מכתב תשובה לא מתוארך מהרב הרצוג (שנכתב כנראה כמה ימים לאחר מכן) ו-מכתב שכתב דב קנוהל לרב זלמן דרוק מהרבנות הראשית ב-10.3.1971, שבו הוא מתאר את הרקע להתכתבות בינו לבין הרב הרצוג ב-1948, לקראת פרסום ספר שו”ת (שאלות ותשובות) של הרב הרצוג.

מכתבו של קנוהל לרב הרצוג נכתב כחודשיים אחרי פרוץ השלב הראשון של מלחמת העצמאות. ארבעת ישובי גוש עציון היוו קבוצה מבודדת של ישובים המוקפים בכפרים פלסטינים ומייד עם פרוץ המלחמה הם נכנסו למצור מחמיר והולך ולשורה של התקפות מצד תושבי הכפרים המקיפים אותם. מצב קשה זה בא לידי ביטוי בתוכן ההתכתבות.

רקע היסטורי קצר לאירועים המוזכרים במכתבים.

בחלקה הראשון של המלחמה (30.11.1947 – 14.5.1948) עדיין הייתה ארץ-ישראל נתונה לשלטון המנדט הבריטי, אך הבריטים צמצמו בהדרגה את נוכחותם הצבאית ברחבי הארץ, באופן שאיפשר התפתחות של מאבק צבאי בין הישוב היהודי המאורגן, בעיקר כוחות “ההגנה” והפלמ”ח, לבין האוכלוסיה הפלסטינית בתוך גבולות שלטון המנדט (צבאות ערב ובתוכם הלגיון הירדני פלשו לארץ רק סמוך לסיום המנדט). המוקדים המרכזיים של המאבק בשלבי המלחמה הראשונים היו הישובים היהודיים המבודדים והדרכים המובילות אליהם שבהם התפתחה “המלחמה על הדרכים”. אספקת הנשק, תחמושת והמזון לישובים אלה וכן העברת תגבורות התבצעה בשיירות ממוגנות שהותקפו פעמים רבות באש על-ידי תושבי הכפרים הפלסטינים שישבו סביב הדרכים המחברות בין אותם ישובים למרכזי האוכלוסיה היהודית. בחלק מהמקרים הצליחו המתקיפים למנוע את הגעת השיירות ליעדן או בדרכן חזרה במחיר חללים רבים שנפלו מקרב אנשי השיירות.

במקרה של ישובי גוש עציון התנהלה התחבורה בשיירות שהעבירו לגוש אספקה מירושלים בציר העובר דרך בית-לחם. דרך זו הייתה קשה במיוחד למעבר וכבר כעשרה ימים לאחר פרוץ המלחמה ב-11.12.1947 נערכה התקפה קשה על אחת השיירות שיצאה מירושלים לגוש שמנעה את הגעתה ליעדה וגבתה מאנשיה מחיר כבד של עשרה הרוגים, שעל שמו כונתה השיירה “שיירת העשרה”. כחודש לאחר מכן ב-13.1.1948 נערכה התקפה על שיירה אחרת בדרכה חזרה מגוש עציון לירושלים שגבתה הפעם מחיר של שני הרוגים ולכן היא קיבלה את השם “שיירת השניים”. למחרת ב-14.1.1948 נערכה התקפה ישירה על ישובי הגוש (שבה עוסק הפוסט הקודם) שנהדפה במחיר של 3 הרוגים ו-9 פצועים. התקפה זו עוררה צורך בתגבורת ובאספקה מידית לישובי הגוש, אך בשל הקושי בהעברת שיירות ממונעות הוחלט בפיקוד הפלמ”ח לשלוח תגבורת באמצעות מחלקת לוחמים שתגיע אל גוש עציון ברגל מכיוון המושבה הרטוב. מחלקת פלמ”ח שיצאה לדרכה אל הגוש בלילה ה-16.1.1948, שקבלה בדיעבד את הכינוי מחלקת הל”ה, התגלתה סמוך להגעתה ליעדה ונקלעה לקרב קשה מול תושבי הכפרים באזור שבו נהרגו כל לוחמי המחלקה.

שרשרת אירועים קשים אלה החמירו את המצב הבטחוני של גוש עציון הנצור ואחת הדרכים שהוצעו להעברת אספקת נשק ותחמושת ופינוי פצועים הייתה באמצעות הנחתת מטוסים קלים, שהיה צורך להכין עבורם מנחת מטוסים. בהקשר זה התעוררה בקרב מגיני הגוש השאלה האם מותר לבצע את עבודת הכנת המנחת גם בשבת במקביל לשאלות הלכתיות נוספות שהלכו והתרבו לגבי “גבולות הגזרה” של ההיתר לעבוד בשבת מדין “פיקוח נפש”. בשתי הפסקאות האחרונות של המכתב מדב קנוהל לשני הרבנים הראשיים הוא התייחס להיתר שנתן כבר הרב הרצוג למגיני הגוש לבנות ביצורים בשבת בעקבות פרשת “שיירת העשרה” והציג את השאלה האם היתר זה תקף להבא גם לפעולות מסוג הכנת מנחת המטוסים (שכבר בוצעה בפועל קודם לכן): “אחרי ההתקפה על השיירה שלנו בכ”ח כסלו קבלנו הוראה מאת הרב הראשי מרן הרב הרצוג שליט”א, שמותר לנו לעסוק ביום השבת הקרוב בביצורים ובניין עמדות כפי הדרוש לנו. השבת עמדנו בפני שאלה דומה אצלנו: קשיי התחבורה הם חמורים. בעת ההתקפה הגדולה היו אצלנו בגוש פצועים, אשר הרופאים המקומיים לא יכלו לטפל בהם ובתנאים הרגילים לא היה שום סיכוי להעבירם. עקב זה הוחלט להכין מקום לירידת אווירונים בעת הצורך. האנשים שעבדו עם הטרקטורים בשטח זה פנו ואמרו כי גמר העבודה צריך לקחת עוד יומיים שלושה וביקשו רשות לעבוד גם בשבת, בהתחשב בזה כי אין אנו יודעים מתי שעת הצורך יכולה להתקרב. הדיעות ביננו היו חלוקות ולבסוף סוכם – כן לבצע את הדבר, בהתחשב בחשיבותו מבחינת הביטחון. נא להודיע לנו איך לנהוג במקרה דומה לזה בעתיד”.

במכתב התשובה של הרב הרצוג הוא נתן להם היתר כמעט ללא הסתייגות וסיים את מכתבו בברכה לבטחונם: “במקרה דומה לזה בעתיד – אם לא תספיקו לעשות מלפני שבת וכשפי שיקול דעתכם יש לחוש להתנפלות פתאומית באופן שתוכל להתפתח סכנה לגוש ע”י השביתה בשבת מהמלאכה הדרושה, מותר לכם… ומובן שתיכף לגמר המלאכה, השבת חוזרת לכל תוקפה. בברכה ובתפילה לשומר ישראל לשמרכם ולהצילכם ולהגן עליכם למענכם ולמען בית ישראל כולו”. מעבר לתשובה ההלכתית יש חשיבות לדברי החתימה של המכתב המבטאים את הזדהותו של הרב הרצוג עם מתיישבי גוש עציון ואת דאגתו הרבה לשלומם שבאה לידי ביטוי גם בצירוף המילה “אחיכם” לפני חתימתו (הטקסט שבידינו הוא העתק של המכתב ולכן חתימת הרב הרצוג עצמה נעדרת ממנו).

המכתב השלישי שנכתב על-ידי דב קנוהל יותר מעשרים שנה אחרי האירועים שקדמו לנפילת גוש עציון והוא משקף מבט רטרוספקטיבי שלו על תקופה זו. בתחילת המכתב הוא מצטט את ההיתר שנתן הרב הרצוג לפעולות ביצורים בשבת בעקבות פרשת “שיירת העשרה” (זה הציטוט המופיע בכותרת של הפוסט) ומספר על האירועים הבטחוניים הקשים שהתרחשו בהמשך המערכה על גוש עציון לפני ואחרי חילופי המכתבים עם הרב הרצוג. בין השאר הוא מזכיר את שיירת נבי דניאל שנתקלה במהלך חזרתה מגוש עציון לירושלים ב-27.3.1948 למארב וקרב קשה, שגבה ממנה מחיר כבד של 14 הרוגים ו-40 פצועים. במוקד המכתב נמצאת סוגיית הצורך הבטחוני לעבוד בשבת. מעבר לשאלות ההלכתיות הוא מתייחס לקושי הנפשי הכרוך בעבודה בשבת עבור חברי כפר עציון הדתיים ומציין את העובדה ש: “חלק מהחברים נהגו במשך העבודה לשיר זמירות שבת או לדבר דברי תורה כדי לזכור על-ידי כך, כי שבת היום…”.

המערכה על כפר עציון במלחמת העצמאות הסתיימה כאמור בנפילתו בידי הירדנים ובטבח שנעשה במגיני כפר עציון שבו נרצחו כמעט כולם (למעט ארבעה). קנוהל עצמו ניצל מהטבח בזכות העובדה שנפצע כמה ימים לפני הקרב האחרון ופונה למשואות-יצחק הסמוכה. לאחר כניעת משואות יצחק נשלח קנוהל לשבי הירדני שם שהה תשעה חודשים. ב-1954 הוא הוציא לאור את ספרו “גוש עציון במלחמתו”, שהוא הספר המקיף ביותר על תולדות המערכה על גוש עציון.