ב.1 | הרישום לזרמים הופך ל"מלחמה על הבית"
התנועות הפוליטיות והרעיוניות ראו בחינוך את המפתח לדמותה העתידית של
תזמורת כפר הנוער בן שמן מתאמנת בחוץ. 1 ביוני 1949, צילם: זולטן קלוגר, לשכת העיתונות הממשלתית.
המדינה, וכפועל יוצא את הכלי להבטיח את גודלן ומידת השפעתן בשנים לבוא. ההכרה הזו הפכה את הליכי הרישום למוסדות החינוך של הזרמים למאבקי כוח שהלכו והחריפו, והביאו לעיתים להליכי רישום לא חוקיים ואף לפסילתם. כך למשל עולה ממכתבו של א’ פרלמן מה-7 בספטמבר 1951 עת ביקר בתחנות הרישום בבית ליד. הוא מצא, לטענתו, ניסיונות מצד הרשמים להטות את דעתם של ההורים שבאו לרשום את ילדיהם, ולהשפיע עליהם לרשום את הילדים לזרם אשר לא בהכרח תאם את השקפת עולמם. הוא תיאר למשל כיצד שאל הרשם את הילד ולא את אביו כמתחייב בחוק לאיזה זרם חינוכי ירצה להשתייך? והסתמך רק על תשובתו של הילד. עדות נוספת במכתבו להליך פסול נמצא בהצהרתה של אישה שרצתה לרשום את ילדיה לזרם המזרחי. הרשם הסביר לה על ארבעת הזרמים וכלל בתוכם גם את זרם העובדים הדתי אשר באותה השעה לא היה מוכר בחוק. מעדויות של אנשי מחנה בית ליד איתם שוחח כותב המכתב הסתבר שהורים בעלי השקפה דתית שרצו לרשום ילדיהם לזרם המזרחי, רשמו אותם בסופו של יום לזרם העובדים הדתי. [גל 10930/7].
כל הזרמים נקטו בשיטות שכנוע אגרסיביות, אולם נראה ש”הצטיינו” בכך בעיקר אנשי ההסתדרות הכללית עבור זרם העובדים. שיטות התעמולה שבהם נקטו כללו הבטחות לעבודה טובה ושיכון אם ירשמו את ילדיהם לזרם העובדים. הנתונים מלמדים שהשיטות האלו השיגו כנראה את מטרתן. כך למשל רוב ההורים במעברות רשמו את ילדיהם למוסדות החינוך של ‘זרם העובדים’, שכללו גם את זרם העובדים הדתיים, ורק מקצתם רשמו אותם לזרם הכללי או למזרחי. כנראה שהקמת זרם העובדים הדתי נתנה לאלו שרצו להעניק לילדיהם חנוך דתי להחזיק את המקל משתי קצותיו – לרשום את ילדיהם לחינוך בעל אופי דתי וגם להבטיח לעצמם דיור מסודר ותעסוקה, לפחות לפי ההבטחות שנתנו להם…. האם באמת הציע הזרם הזה חינוך דתי אמתי? במכתב אל מר צמחוני, המפקח המחוזי אל זרם העובדים בחיפה, גולל אבנר שאקי (לימים חבר כנסת מטעם המפד”ל ושר בממשלה), את הנעשה בבית חינוך ‘אליקים’ המשתייך לזרם העובדים הדתי. לטענתו הוא גילה לתדהמתו כי מרבית חברי הוועד של בית הספר איתם בא בדברים בעניין בחירת מועמדים להוראת הדת, אופי השיעורים ושיטות ההוראה, הביעו את התנגדותם הנמרצת לכך כי ‘אנשים משלהם’ (מהמגזר הדתי) כהגדרתם ילמדו בבית החינוך. הם אמרו כי רצונם ‘…במורים מודרניים, אירופיים…ואילו הזקנים שלנו יחזירו את הגלגל אחורנית …’. [ג 832/14].
המאבקים התנהלו גם בין אנשי הזרמים עצמם. במכתב לשושנה פרסיץ, יושבת ראש ועדת החינוך של הכנסת הראשונה ב-21 בינואר 1952, גולל משה דפנא, סגן המפקח הכללי על בתי הספר הכלליים, את האיומים מצד אנשי “זרם העובדים” על אנשי “הזרם הכללי”. הוא כתב שהסכסוך בין הזרמים אף הגיע לידי כך שחיבלו בבית הספר הכללי בקרית שלום, בתל אביב, וכי “…הולכים הם מבית לבית ומאיימים על ההורים בסנקציות כלכליות..”. בתלונה נוספת נכתב כי ביום הראשון ללימודים עמדו אנשי ‘זרם העובדים’ בכניסה לבית הספר מן הזרם הכללי בקרית שלום בתל אביב, חסמו ולא נתנו להורים להביא את ילדיהם לבית הספר. בנוסף נרשמו דברי הסתה, השמצה ואיום על ההורים, ואת ילדיהם כינו – ‘בוגדים’. [פ 4082/6]
מאבקי הכוח בין הזרמים הפכו למלחמה של ממש – המלחמה על הבית, כפי שניסחו אותה בתנועת העבודה. “כידוע לך מתנהלת המלחמה הנ”ל בכל מיני אמצעים וביניהם העמדת משמרות, תגרות ידיים, מעשה אלימות והפרעת השלום הציבורי…” כתבה רות סטנר, היועצת המשפטית של משרד החינוך והתרבות ב-14 בספטמבר 1952 אל ד”ר ברוך בן-יהודה, המנהל הכללי של משרד החינוך והתרבות. [גל 18930/7].
לבית הספר המשתייך לזרם העובדים ולא לזרם הכללי כפי שרצה. לאחר פנייה למחלקת החינוך הוכח כי התלונה מבוססת, ואף הרושמת עצמה הודתה כי ניסתה להשפיע על העולה החדש. 
