הנספח: החלת חוק לימוד חובה, 1949

ה.1 | הכנת החוק במשרד החינוך

 ‘…עם פרסום חוק חובת החינוך, מתחילה פרשה חדשה בתולדות החינוך העברי, ראויה עובדה זו לציון מיוחד… (ד”ר הנדל אל ברוך בן-יהודה’. [ג 797/13]

ב-14 במאי 1948 עם הכרזת העצמאות קמה בישראל הממשלה הזמנית. למרות החשיבות הגדולה שייחסה המדינה שזה עתה קמה לנושא החינוך, ולמרות שמערכת החינוך עברה מרשות הוועד הלאומי לרשות הממשלה הזמנית, לא מונה בה למרבה ההפתעה שר לעמוד בראש מערכת החינוך והתרבות, והיא התנהלה בפיקוחה של ועדת שרים לענייני חינוך בראשותו של דוד רמז   לצד תפקידו כשר התחבורה. המצב הזה עורר תמיהות ומחאה. “…אין צורך להסביר לך אדוני ראש הממשלה, את ערכו של החינוך בשביל עתיד האומה…מובן מאליו כי כל מדינה הדואגת לקיומה בעתיד, צריכה להעמיד באחד ממרכז פעולותיה את חינוך הדור הצעיר…’ כתב לראש הממשלה בכ”ט בתמוז תש”ח אזרח ללא ציון שמו. הכותב קבל על כך שבממשלה הזמנית של מדינת ישראל אין מרכז לחינוך, אין מיניסטריון וכל נושא החינוך נדחק לפינה. דבר אשר עלול לתת אותותיו ולסכן את כל החינוך בעתיד. [ג/797/13].

ב-10 במרס הוקמה הממשלה הראשונה בישראל והפעם מונה שר חינוך ותרבות – זלמן רובשוב שעם בחירתו עברת את שם משפחתו לשזר. שר החינוך הראשון נכנס למשרד החינוך חדור בכוונה להפוך אותו לגורם חשוב בעיצוב החברה בישראל. שזר האמין כי הגשמת הציונות מבוססת על שלוש רגליים: מדינית ביטחונית וכלכלית-התיישבותית – שיקבעו לשיטתו את גבולות המדינה, את מעמדה הבין-לאומי ואת מצבה הכלכלי, והרגל התרבותית רוחנית, שהיא זו שתעצב את דמותה ואת אופייה התרבותי והמוסרי. [זלמן שזר, הנשיא השלישי, מבחר תעודות מפרקי חייו [1974-1889], עורך: ד”ר חגי צורף, עמ’ 325-326].  הוא ירש מערכת חינוך עמוסת בעיות. על מערכת החינוך הוטל לקלוט רבבות תלמידים חדשים שזה עתה עלו לישראל ולא דברו או קראו עברית. שרר מחסור חמור בכיתות לימוד, במורים, בספרי וחומרי לימוד. בחינוך התיכוני למדו רק כמה אלפי תלמידים רובם מהשכבות היותר מבוססות.  תופעה שהדאיגה אותו במיוחד היו הנתונים שנמסרו על כך שאלפי תלמידים כלל לא התחילו את לימודיהן או שנפלטו ממערכת החינוך משום שהוריהם לא רצו או לא יכלו לשלם את שכר הלימוד. דוח שהתפרסם בשנות ה-30 על מערכת החינוך ביישוב היהודי בארץ-ישראל מצא שרק 20-25 אחוז מהתלמידים שמתחילים את כיתה א’ מסיימים את כיתה ח’. הקמת המדינה והמצב הכלכלי הקשה שבו הייתה נתונה לא שפרו מן הסתם את הנתונים האלו ויתכן שאף החמירו אותם. בקווי היסוד של הממשלה הראשונה נכתב שהממשלה תדאג לחוקק חוק לימוד חינם שיאפשר לכל נער ונערה ללמוד בבית הספר ללא קשר למצבם הכלכלי של הוריו. המשימה הזו הוטלה על שזר והוא זכה לגיבוי מלא ודוחף מצדו של ראש הממשלה בן-גוריון שראה בכך משימה לאומית חשובה ביותר.  ביום שבו נכנס למשרד החינוך תלה שזר את מגבעתו ואמר למזכירו: “רשום בבקשה, כל ילדי ישראל בין גיל ארבע לשמונה עשרה יקבלו חינוך חינם ברמה הגבוהה ביותר”.

במשרד החינוך החלו מיד בהכנת החוק. המהלך חייב הוצאות גדולות מקופת המדינה המרוששת. המדינה הצעירה התמודדה עם שלל משימות ובהן קליטת העלייה ההמונית, התיישבות חקלאית נרחבת ובניית צה”ל. אולם ראש הממשלה העניק גיבוי מלא והבטיח שהמקורות הכספים לחוקת החינוך ימצאו. ב-27 באפריל 1949, הציג ד”ר ברוך בן-יהודה, מנהל אגף החינוך,  בוועדת החינוך והתרבות של הכנסת הראשונה את  ‘חוקת החינוך’ שגיבש משרדו. היא כללה חינוך חובה וחינם לכל ילדי ישראל שיונהג בסופו של דבר בארבעה שלבים: חינוך לפני בית ספר (גן ילדים), בית ספר יסודי, בית ספר תיכון או החינוך לתיכון, והחינוך הגבוה.  [ג 797/13].

ה.2 | הדיונים בממשלה ובכנסת על החוק

 

בישיבת הממשלה ב-7 ביוני 1949,  תיאר שר החינוך שזר את חוק חינוך חובה שהיה בתהליכי הכנה והתייחס בדבריו גם לנושא הזרמים: ‘…אתם יודעים שיש לנו זרמים, ואנחנו התחייבנו לשמור עליהם..לא נגענו באבטונומיה, ביכולת הקיום של הזרמים …’. שר החינוך הציע להחיל את החוק בהדרגה במשך ארבע שנים שיחלו כבר בשנת הלימודים הקרובה תש”י, ובסיומם הוא יקיף 11 שנים – שנתיים גן, שמונה שנות בית ספר יסודי וכיתה ט’. הייתה זו הצעה למסגרת נדיבה ורחבה שלא היה לה כמעט אח ורע בעולם באותה העת. [ישיבה י”ט/ש”ט, 7 ביוני 1949, עמ’ 42]. ב-21 ביוני 1949 שוב נידון העניין בישיבת הממשלה. בדיון הועלו הקשיים התקציביים בהם היתה נתונה המדינה הצעירה באותם ימים. ובכל זאת נשמע דוד בן-גוריון ראש הממשלה נחרץ מתמיד. ‘…אי אפשר למדינת ישראל שיהיו בה ילדים מחוץ לכל חינוך, זוהי חרפה שלא נוכל לשאת בה, ואנחנו נצטרך לקצץ בכל מקום אחר, …כי לא תיתכן מדינת ישראל בלי חינוך חובה, עליה לוותר על דברים אחרים, אבל לא על דבר זה….’ [ישיבה כ”ב/ש”ט, כ”ד בסיון תש”ט, 21 ביוני 1949, עמ’ 27]. שזר בחזונו ראה בתחום החינוך והתרבות את הכלי לעיצוב אופייה התרבותי והמוסרי של המדינה הצעירה.  הוא סבר כי במציאות של העלייה ההמונית, אשר שינתה את ההרכב הדמוגרפי מן היסוד – רק פעולות של חינוך ובראשן לימוד השפה העברית יכולות ליצור בסיס משותף לכלל האוכלוסייה ולהפוך אותה מאוסף של שבטים ותרבויות לחברה בעלת מכנה משותף. הוא הסביר לשרים כי רק חוק לימוד חינם יאפשר הגשמה של המטרות האלו ואת השתת החינוך בבתי הספר על  השפה והתרבות העברית. בישיבת הממשלה אמר  אמר שר החינוך: ‘…חובה על כל בית ספר המינימום שקבענו בחוקת המדינה: אם לא עברית, אם לא תנ”ך, אם לא ידיעת הארץ – בית הספר פסול…’. .

בדיונים בממשלה, בוועדת החינוך של הכנסת ובפורומים מפלגתיים, הועלו טענות שהחוק הוכן בחופזה, ונשמעו פקפוקים לגבי יכולתה של המדינה לשאת בנטל הכספי שדרוש להפעלתו בקצב המוצע.  אולם שזר התעקש וטען שלנוכח המצב החמור במערכת החינוך יש להתחיל בו כבר בתש”י. לאחר שלושה דיונים החליטה הממשלה להביא בפני הכנסת את “חוק לימוד חובה תש”ט – 1949; להחילו על שמונה שנות לימוד בלבד ולתקצב אותו כנדרש.

ב-13 ביולי הביא שזר את  הצעת בחוק בפני הכנסת. הוא טען שיש אלפי ילדים שאינם לומדים משום שהוריהם אינם יכולים לממן את שכר הלימוד. ילדים אלו עובדים כמוכרי שרוכי נעליים או מחלקי עיתונים וחלקם מתדרדר לפשע. “האם ניתן לכתם ממאיר זה שיוסיף לאכול בנו?” שאל. ב-12 בספטמבר 1949 התקבל החוק בקריאה שלישית בכנסת. החוק קבע תשע שנות לימוד חובה (שנת גן אחת ושמונה שנות בית ספר יסודי)  שיינתנו חינם ויחולו על כל ילדי ישראל בגיל 13-5 (וכן על נערים עובדים בגיל 17-14 שלא סיימו בית ספר יסודי). נקבע כי החלת החוק תחל בשנת הלמודים תשי”א.

חוק לימוד חינם תש”ט – 1949 היה מההישגים הגדולים של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות. היה זה חוק מתקדם שהוחל בהיקפים מרשימים גם יחסית למדינות אירופה המערבית. אולם בחודשים הבאים התקדמה החלת החוק בעצלתיים ונתקלה בקשיים רבים ובהם קשיים תקציביים ניכרים. בשנת הלימוד תשי”א עדין לא פקדו את בית הספר אלפי תלמידים בשל מחסור בכיתות, מחסור במורים או חוסר פיקוח והתארגנות לקויה של משרד החינוך.  אולם היה זה הבסיס מפעולות חקיקה נוספות בשנים הבאות שהלכו והרחיבו את מסגרת החוק. כיום נהנה כל תלמיד בישראל ממסגרת לימוד חינם בגיל 18-3.