1. גישושים להסכם עם ירדן, ספטמבר 1993 – אפריל 1994
ב-26 באוקטובר 1994 חתמו נציגי ישראל וירדן על הסכם שלום בטקס חגיגי ליד מעבר הגבול ערבה, שלימים ייקרא מעבר יצחק רבין. הטקס היה שיאו של תהליך שהחל בהחלטתן של המדינות לעבור לעידן חדש ביחסיהן – מעבר מיריבות לשותפות ומעוינות לשלום. עבור ישראל היה ההסכם חשוב מאד. הוא הצליח להבטיח את השקט בגבול המזרחי, הגבול הארוך ביותר של ישראל, החליש את השפעת החרם הערבי על ישראל, וחשוב מכל, הוא חיזק את השותפות הביטחונית עם ירדן והפך אותה לגלויה. גם עבור ירדן הייתה השותפות עם ישראל חשובה מאד, בעיקר בתחום הכלכלי, המדיני והביטחוני.
מפקדים ישראלים וירדנים לוחצים ידיים במהלך טקס חתימת חוזה השלום בין ישראל וירדן. על הבמה נשיא המדינה עזר ויצמן, המלך חוסיין, נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, ראש הממשלה יצחק רבין, הנסיך חסן ומזכיר המדינה וורן כריסטופר. 26 באוקטובר 1994. צילום: אבי אוחיון, לע”מ
טקס החתימה היה רגע היסטורי. אזרחי ישראל וירדן שהוזמנו לטקס, חלקם חיילים ותיקים שלחמו במשך שנים משני צדי המתרס ואורחים מכל קצוות העולם, היו עדים להסכמתן של שתי המדינות לחיות זו לצד זו בשלום. הם חזו בראש ממשלת ישראל יצחק רבין, מפקד חטיבת הראל במלחמת העצמאות ורמטכ”ל מלחמת ששת הימים, עומד לצדו של המלך חוסיין בן טלאל, מנהיג הממלכה הירדנית. רבין וחוסיין אמנם הכירו זה את זה שנים רבות, וגם יחסי ישראל ירדן התחילו הרבה קודם, אך בכל פעם שנעשה ניסיון להגיע להסכם רשמי ביניהן חסם מכשול אחר את הדרך. דוגמה למגעים שהתקיימו בעבר ניתן למצוא בנספח לפרסום זה, המציג פגישה חשאית בין רבין והמלך חוסיין ואישים נוספים משני הצדדים ב-1975 (נספח).
בפרסום זה אנו מציגים אוסף תעודות מתוך תיקים שנחשפו לעיון לראשונה זה עתה. התעודות מתארות את המכשולים בדרך אל ההסכם וההתגברות עליהם. אנו מציגים רבות מהן גם על ציר זמן, שממחיש את השתלשלות האירועים שהובילו אל הטקס בערבה. נקודת ההתחלה שבה בחרנו היא ה-13 בספטמבר 1993. ביום זה חתמו בוושינגטון שר החוץ שמעון פרס ומחמוד עבאס (אבו מאזן) – בנוכחות ראש הממשלה רבין ויאסר ערפאת – על הצהרת עקרונות על הסדרי ביניים לממשל עצמי של הפלסטינים, המוכרת כהסכם אוסלו א. (לפרסום של ארכיון המדינה על הדרך להסכם אוסלו ראו כאן). החתימה על הסכם העקרונות הסירה חסם חשוב בדרך לתהליך השלום עם ירדן, ולראייה – כבר למחרת, ב-14 בספטמבר, נקבע בוושינגטון סדר יום מוסכם בין שתי המדינות להמשך התהליך (תעודה 1). סדר היום המשותף היה למעשה כבר מוכן בנובמבר 1992, אך הירדנים עדיין לא היו מוכנים לפרסם אותו בגלוי בשעתו.
התבוננות בציר הזמן משקפת את הזיקה בין שני התהליכים – הירדני והפלסטיני, שהתנהלו במקביל והשפיעו זה על זה. העובדה שרוב אוכלוסיית ירדן היא פלסטינית, וקיימה קשרים כלכליים ומשפחתיים בין ירדן לגדה המערבית, בה שלטה הממלכה עד 1967, יצרה תחושת מחויבות של הירדנים כלפי הפלסטינים. השפעת הסוגיה הפלסטינית על יחסי ישראל-ירדן קיבלה ביטוי גם בוועידת השלום, שהביאה למדריד בסוף אוקטובר 1991 נציגים של סוריה, לבנון, מצרים ומשלחת ירדנית-פלסטינית משותפת, והחלה את המגעים הרשמיים הראשונים בין ישראל לפלסטינים. בעקבות הוועידה התקיימו שיחות בוושינגטון בין המשלחת הירדנית-פלסטינית לבין המשלחת הישראלית, בראשותם של מזכיר הממשלה אליקים רובינשטיין, ועבד א-סלאם אל-מג’אלי, שבמאי 1993 מונה לראש ממשלת ירדן. חלק נכבד מהסוגיות שיעלו בהמשך הדרך במשא ומתן על הסכם השלום נדונו כבר בוושינגטון, אבל השיחות לא הבשילו בשל התנגדותו של אש”פ, שרצה לשלוט במשא ומתן הפלסטיני. עם חתימת הסכם אוסלו השתחררו הירדנים מהחסות שנתנו לפלסטינים, ויכלו להתמקד באינטרסים של ירדן עצמה.
אליקים רובינשטיין (במרכז) וחברי המשלחת הישראלית בשיחות בוושינגטון, 1992. בצד ימין הנציג הירדני מונזר חדאדין. תמונה באדיבות אריה זהר
אך למרות הסרת החסם הפלסטיני, מעט מאוד התקדמות הושגה במגעים בחודשים הראשונים. באותה תקופה היו שתי פגישות חשובות, הפגישה הראשונה הייתה פגישת חשאית ב-26 בספטמבר 1993, בה רבין הסביר לחוסיין על המגעים עם אש”פ וביקש להתניע את המשא ומתן עם ירדן. הפגישה החשאית השנייה הייתה בין השר פרס למלך חוסיין ואחיו, הנסיך חסן, בין ה-2 ל-3 בנובמבר. בפגישה זו הגיעו הצדדים להסכמה על מסמך לא מחייב (non paper) חתום בראשי תיבות, שמטרתו – התקדמות מהירה להסכם, בדגש על שיתוף פעולה כלכלי. ביום המחרת נחשף קיומה של הפגישה בתקשורת הישראלית. הדבר הביך את חוסיין והוא חזר בו מההסכמות שהושגו (תעודה 2).
במקביל למגעים החשאיים, נפתחו ב-4 בנובמבר שיחות טרילטרליות (תלת-צדדיות) בין ישראל, ירדן וארצות הברית, במטרה לקדם את המשא ומתן בערוץ נוסף. הערוץ הבילטרלי (דו-צדדי) בין ישראל לירדן המשיך לפעול כשבראש המשלחת הישראלית עמד אליקים רובינשטיין, ובראש המשלחת הירדנית עמד פאיז א-טראונה. על שיחות אלה, שעסקו בנושאים כלכליים, ניתן ללמוד מהמסמכים שבתיקים א-17 / 8081 , א-15 / 8083. למרות המאמץ להתקדם, נתקלו הצוותים בקשיים שונים שהאטו והגבילו אותם. ההדלפה על פגישת פרס-חוסיין לא רק הביכה את חוסיין, אלא גם פגעה באמינותה של ישראל בשיחות. ב-25 בפברואר 1994 התרחש גם הטבח במערת המכפלה, שזעזע את העולם הערבי, הקפיא את השיחות עם הפלסטינים לתקופה מסוימת והציב קושי נוסף לשיחות עם הירדנים (על הטבח ותוצאותיו ניתן לקרוא בפרסום ארכיון המדינה על הסכם קהיר). לאחר הטבח, ובתגובה לו, ביצע ארגון חמאס שני פיגועי התאבדות קשים בעפולה ובחדרה. ישראל מצידה האשימה את ירדן במתן חסות לפעילי חמאס (שם, תעודה 96). קושי נוסף התעורר בשל הסגר הימי האמריקאי על נמל עקבה, המוצא היחיד של ירדן לים. הסגר הוטל בעקבות התמיכה של ירדן בעיראק במלחמת המפרץ (1991) והחשד שהנמל משמש את עיראק לעקוף את הסנקציות נגדה. לאור הפגיעה הכלכלית, החלו הירדנים להתנות את המשך השיחות בהסרת הסגר (תעודה 3).
נוכח ההאטה בשיחות, עשה הצוות הישראלי מאמצים לשמר את המגעים בחיים ובחן גישות שונות להתקדמות בו. הצד הירדני מצדו היה עדיין מסויג ביחס להסכם שלום מלא, והעדיף לדון בבעיות ספציפיות בין שתי המדינות, בעיקר בשאלות של חלוקת המים וקביעת הגבולות, הצוות הישראלי מצדו עמד על כך שמטרת השיחות תהיה להסכם שלום מלא. אריה זהר, המשנה למזכיר הממשלה, הזהיר שדיון בכל סוגיה בנפרד ימנע מהצדדים להגיע לוויתורים הדדיים והמליץ על “עסקת חבילה” שתאפשר התחשבות בנושאים החשובים לכל צד (תעודה 4). למרות מאמצי הצוותים, הנושא היחיד שנרשמה בו התקדמות ממשית באותה תקופה היה מטרד הזבובים. תושבי בקעת הירדן והערבה סבלו מכמויות גדולות של זבובים, בשל הדשן ששימש את החקלאות משני צדי הגבול. הדיון בנושא כביכול שולי נתן לשני הצדדים הזדמנות לעסוק בנושא שיש בו אינטרס משותף, אך גם כזה שניתן להתקדם בו יחסית בקלות. עד כמה עסקו בבעיית הזבובים ניתן ללמוד מריבוי המסמכים בנושא זה (למשל בתיקים גל-11 / 66302, גל-18 / 66302).
2. פריצת דרך ומפגש היסטורי בוושינגטון , אפריל – יולי 1994
באביב 1994 קרו כמה דברים שהביאו לפריצת דרך: הושגה הסכמה עם האמריקאים על פתרון הסגר הימי על עקבה (תעודה 5), וב-4 במאי נחתם בין ישראל לאש”פ הסכם קהיר על הקמת הרשות הפלסטינית ברצועת עזה וביריחו. זמן קצר לפני כן נחתם בפריז הסכם שהסדיר את היחסים הכלכליים בין ישראל לרשות (ראו הפרסום על הסכם קהיר) שלא לקח בחשבון אינטרסים ירדניים בגדה המערבית. הירדנים נוכחו לדעת שהפלסטינים לא רק יכלו לנהל משא ומתן עצמאי מול ישראל, אלא אף החלו לעקוף את הירדנים בהתקדמות שלהם. גם המגעים בין ישראל וסוריה בתיווך אמריקאי חודשו באותה תקופה, וגרמו לחוסיין לחשוש שמא ירדן תישאר מאחור (תעודה 7). במאי 1994 נפגשו רבין וחוסיין בלונדון ודנו על דרכים להתקדם. השניים הסכימו, על שיחות דו-צדדיות גלויות ועל העברתן מוושינגטון לירדן וישראל ועל הסכם שלום מלא (תעודה 6).
אפרים הלוי, המשנה לראש המוסד ושליחו של ראש הממשלה רבין למלך חוסיין, מילא תפקיד מרכזי במגעים הסודיים עם ההנהגה הירדנית. צילום: אבי אוחיון, לע”מ
הבנות אלו האיצו את המשא ומתן, כשאירוע משמעותי נוסף התרחש ב-22 ביוני 1994, אז נפגשו המלך חוסיין ונשיא ארצות הברית ביל קלינטון בבית הלבן. לדברי איש המועצה לביטחון לאומי הדגיש קלינטון “שארצות הברית רוצה לסייע לירדן, אבל זקוקה גם לעזרת ירדן, ולקבל מהמלך משהו בדמות צעד פומבי משמעותי, שיאפשר לנשיא ללכת לקונגרס ולבקש תמיכה בכל אותם דברים שהמלך מעוניין בהם” כמו סיוע כלכלי וצבאי, וזה מותנה בהתקדמות המשא ומתן עם ישראל ובמעבר למגעים גלויים (תעודה 9). מה שאירע בפגישה ממחיש לנו, בדיוק כמו בסוגיית הסגר הימי על עקבה, שחלק מהאינטרסים הירדניים להגיע להסכם עם ישראל נבעו מהלחץ שהאמריקאים הפעילו, כמו גם מהתגמולים שהציעו לירדן, שביקשה לטפל בחובות שצברה ולפתוח את עצמה להזדמנויות כלכליות חדשות. ישראל מצידה תמכה בבקשותיה של ירדן, בין היתר באמצעות אפרים הלוי שנשלח באותו הזמן לוושינגטון, כל עוד הראתה ירדן רצינות במשא ומתן מולה.
בקיץ צברו המגעים תאוצה משמעותית. ב-18 ביולי, לאחר פגישות הכנה שקיימו בתחילת אותו חודש, נפגשו צוותי המשא ומתן של ישראל וירדן לראשונה באופן גלוי בעין עברונה שבערבה, בהתאם לסיכום בין רבין וחוסיין במאי. לירדנים היה חשוב שהמפגש הראשון יהיה באופן סמלי על הגבול שבין שתי המדינות, בכדי להראות לעם הירדני את רצינות הצדדים בנושא הגבול. יומיים לאחר מכן, במסגרת המפגש המשולש החמישי (ירדני-ישראלי-אמריקאי), נפגשו פרס, מזכיר המדינה האמריקאי וורן כריסטופר וראש הממשלה אל-מג’אלי במלון בים המלח בצד הירדני.
אך השיא היה המפגש של חוסיין ורבין בוושינגטון ב-25 ביולי, בנוכחות קלינטון, אז חתמו הצדדים על הצהרת וושינגטון. ההצהרה הגדירה את סיום מצב הלוחמה בין שתי המדינות ועקרונות מוסכמים נוספים להמשך המשא ומתן לקראת הסכם שלום מלא (תעודה 15).
ראש הממשלה יצחק רבין וחוסיין מלך ירדן לוחצים ידיים לפני החתימה על הצהרת וושינגטון, 25 ביולי 1994. צילום: יעקב סער, לע”מ
לאה רבין, המלכה נור והילארי קלינטון עם בעליהן בארוחת ערב חגיגית בבית הלבן בוושינגטון, 25 ביולי 1994. צילום: יעקב סער, לע”מ
ב-8 באוגוסט מיסדו המדינות את ההתקרבות ביניהן על ידי פתיחת מעבר גבול בערבה (תעודה 21).
3. מהצהרת וושינגטון להסכם השלום, אוגוסט – נובמבר 1994
עד לרגע זה דנו הצוותים והדרג המדיני על עקרונות כלליים שינחו את ההסכם העתידי, אך אחרי הצהרת וושינגטון הגיע הזמן לתרגם את העקרונות המוסכמים לפרטים מעשיים: צריך היה להסכים על תוואי הגבול, על חלוקת מי הירדן, על הסדרי ביטחון וכו’. בין הפגישות הגלויות לפגישות החשאיות בקיץ הצליחו הצדדים ליישר קו ולהגיע להסכמות מסוימות, אך נותרו מספר מחלוקות (תעודה 25).
ראשי המשלחות הישראלית והירדנית, אליקים רובינשטיין ופאיז א-טראונה, שגריר ירדן בוושינגטון שהחליף את אל-מג’אלי כראש המשלחת הירדנית, בפתיחת השיחות בים המלח, 9 באוגוסט 1994. צילום: צביקה ישראלי, לע”מ
ירדן ביקשה להעלות את נושא הפליטים שוב ושוב, אך ישראל הבהירה שלא תהיה מוכנה לדון בכך, אלא במסגרת הסדר הקבע שייחתם מול הפלסטינים.
נושא רגיש שצריך היה להתייחס אליו היה ירושלים. באופן מסורתי חוסיין והשושלת ההאשמית ראו את עצמם כאחראיים לווקף ולניהול היומיומי של המוסדות הדתיים המוסלמים בירושלים ובגדה המערבית. היו קולות בתוך ישראל שחששו שאישור ישראלי ל“תפקידה המיוחד הנוכחי של הממלכה ההאשמית של ירדן במקומות קדושים למוסלמים בירושלים“, כפי שהוצג בהצהרת וושינגטון, ומאוחר יותר בחוזה השלום עצמו, יאיים על ריבונותה של ישראל בירושלים ומעמדה במקומות הקדושים. ראו בעניין זה את זעקתו של הרב הראשי של חיפה, הרב שאר ישוב הכהן, במכתבו לרב הראשי, הרב ישראל מאיר לאו (תעודה 17).
הרב שאר ישוב כהן . תמונה: ויקימדיה
ישראל יכלה לקבל את הצורך של ירדן בשמירה על מעמדה מכיוון שהיה בזה המשך לסטטוס קוו בירושלים, שנקבע לאחר מלחמת ששת הימים (תעודה 37). אך גם הפלסטינים ראו את עצמם צד לעניין. על פי הסיכום של ישראל עם הפלסטינים ידון גורל ירושלים בשיחות העתידיות על הסדר הקבע. ערפאת מצדו החליט למנות שר ברשות שיהיה אחראי על הנושאים הדתיים בגדה ובירושלים. בסוף ספטמבר הגיעה ירדן למסקנה שמוטב לצמצם את העימות עם הפלסטינים בנושא זה ולהתרכז בדברים החשובים מבחינתה. באישור ממשלת ירדן החליט המלך חוסיין לנתק את האפוטרופסות הדתית של ירדן על הגדה המערבית, אך להמשיך את זו שבירושלים (תעודה 24).
בחודש ספטמבר, ובעיקר בסופו, התקיימו מפגשים חשובים בין הצדדים בניסיון לגשר על הפערים המשמעותיים שנותרו בהסכם: ביטחון, מים וקביעת קו הגבול. בנושא הסדרי הביטחון הצליחו הצדדים להתקדם באופן עקבי, ועזרה לכך העובדה שהגבול בין ישראל לירדן היה יחסית שקט במשך שנים רבות. סוגיות הגבול והמים לעומת זאת היו קשות יותר. בנושא חלוקת המים הבעיה הייתה די ברורה – אין מספיק מים באזור, ולדעת אנשי צוות המשא ומתן לענייני המים, הכמויות שירדן דרשה היו פוגעות במשק המים הישראלי.
שאלת הגבול הייתה הרבה יותר מסובכת. התברר, שלמעט קטע מאוד קצר באזור אילת, הגבול בין שתי המדינות מעולם לא סומן בשטח באופן רשמי, ושני הצדדים הביאו לשיחות מפות עם סרטוטי גבול שונים שהטיבו עימם (תעודה 10). הבעיה מצד ישראל הייתה חמורה במיוחד. הסתבר שהיו שטחים חקלאיים וקידוחי מים בערבה “שזחלו” עם השנים לתוך שטח ירדן, או כמו שתיאר זאת אליקים רובינשטיין: “פתאום קם גדר בבוקר ומרגיש שהוא גבול ומתחיל ללכת…” (תעודה 33), כך שגם לפי התוואי שישראל הסכימה לו, היו שטחים מעובדים שישראל הייתה עלולה לוותר עליהם. שני הנושאים הללו היו מרכזיים עבור ירדן, והם מקבלים ביטוי ברור בהתכתבות שבין רבין לחוסיין. המלך והצוות הירדני טענו כי העם שלהם לא יסלח להם אם יוותרו על אינץ’ מאדמת ירדן, או על זכותם על מי הירדן. רבין מצדו התקשה מאד לוותר על שטחים מעובדים ומקורות מים.
בחודש אוקטובר התקרבו הצוותים להסכמות על תוואי הגבול בערבה, ובעיית האדמות המעובדות בערבה נפתרה ברובה דרך חילופי שטחים מוסכמים. בפגישות חשאיות חלה התקדמות בעניין שני אזורים מיוחדים בהסכם: צופר בערבה ונהריים (בקורה) בצפון בקעת הירדן. אך למרות ההתקדמות הבינו הצוותים שהמחלוקות שנותרו יכולות להיפתר רק על ידי הדרג המדיני, ולמעשה רק בין המלך חוסיין לראש הממשלה רבין. כבר לאחר כישלון המגעים של פרס בנובמבר 1993, הבין רבין כי עליו להוביל את התהליך מול המלך. ההתכתבות בין רבין לחוסיין מעידה על מערכת יחסים חמה ביניהם. בתיקים שחשפנו לקראת פרסום זה, תוכלו למצוא את הברכה ששלח רבין לחוסיין ביום השנה למלכותו, ואף מכתב תנחומים ששלח חוסיין לרבין למחרת הסוף הטראגי של פרשת חטיפתו של החייל נחשון וקסמן ב-14 באוקטובר (תעודה 32). אך המעניינים ביותר הם המכתבים ששלחו זה לזה המנהיגים בתחילת חודש אוקטובר. המכתבים מתארים את מאמציהם של שני המנהיגים לגשר על הפערים ונקודות המחלוקת, לצד השפה הדיפלומטית ניכרת תרומתו של הקשר האישי והכבוד ההדדי לקידום המשא ומתן. חוסיין משתף את רבין בחששותיו, שהמאמצים שעשתה ירדן מאז הצהרת וושינגטון לקדם את כינונו של “שלום חם בין ארצותינו ועמינו” ירדו לטמיון. “השאלה שגורמת לי ללילות ללא שינה מאז פגישתנו האחרונה היא: האם אנו עומדים בפני משבר שלא ניתן להתגבר עליו…”. בתשובתו מביע רבין את התרגשותו מיכולתו של המלך לתת ביטוי לתחושותיו ומביע הבנה לקשיים שלו, אך אומר שגם לו יש מגבלות: “אם חס וחלילה ניכשל, מה נוכל להגיד לילדים שלנו? שלא הצלחנו להגיע לפשרה מכובדת, אמינה והגיונית?[…] בחשבון האחרון אתה ואני, הוד מלכותך, נצטרך לקבל החלטות פוליטיות”. את המכתבים בגרסתם המלאה ניתן לקרוא כאן (תעודה 26 , תעודה 29).
וההחלטות אכן התקבלו. בפגישה ב-17 באוקטובר הגיעו שני המנהיגים לפשרות בעניין הגבול והמים. באותו יום, ולאחר לילה מאומץ להשלמת המשא ומתן, בו לקחו חלק גם פרס והנסיך חסן, חתמו רבין ואל-מג’אלי בעמאן על טיוטת ההסכם בראשי תיבות. הירדנים השתכנעו שנכון יותר לפתח מקורות מים בני קיימא, במקום לקבל כמויות מים גדולות מנהר הירדן. לאחר שהתקבלה הסכמה על חילופי שטחים נקבע גם קו הגבול בין שתי המדינות עם שתי חריגות: צופר ונהריים. יש לציין כי לא מדובר בישובים, אלא בשטחים חקלאיים של המושב צופר ושל קיבוצי אשדות יעקב, ובמקרה של נהריים גם בעלות פרטית (תעודה 18). ישראל קיבלה את תביעת הריבונות של ירדן על השטחים הללו, וירדן מצידה קיבלה את רצונה של ישראל לא לפנות את השטחים החקלאיים, אותם עיבדה בעמל רב, ולכן הוסכם על “משטר מיוחד” זמני למשך 25 שנה, עם אפשרות להארכה. הכוונה היא לא להסכם חכירה, כפי שטועים לחשוב, אלא להסדר ייחודי, שיאפשר לחקלאים להיכנס באופן חופשי לשטח ולעבד אותו ויאפשר למשטרת ישראל להיכנס אליו בעת הצורך ועוד.
העמוד הראשון של טיוטת חוזה השלום עם ירדן, 17 באוקטובר 1994. תיק א-4 / 412
על השלבים האחרונים במשא ומתן סיפרו רבין, פרס ורובינשטיין בישיבה מיוחדת של הממשלה באותו יום (תעודה 33).
ב-25 באוקטובר הציג רבין את פרטי ההסכם בכנסת, בדבריו אמר: “אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אזרחי מדינת ישראל, בשבוע שעבר עמדנו בשעת לילה במרפסת ארמון המלך בעמאן, ומנגד בהקו אורות ירושלים. כל כך קרובה, רק כמה עשרות קילומטרים, אך 46 שנים של איבה הפרידו בין עמאן ובין ירושלים. חברי הכנסת, מעתה, הדרך פתוחה“. לאחר דיון חגיגי וארוך אושר נוסח חוזה השלום בכנסת ברוב גדול.
ב-26 באוקטובר 1994 חתמו ראש הממשלה רבין, ראש ממשלת ירדן אל-מג’אלי, ונשיא ארצות הברית קלינטון על הסכם השלום בטקס מרשים בערבה. שר החוץ פרס, שר החוץ הרוסי קוזירוב, ומזכיר המדינה כריסטופר הוסיפו את חתימותיהם.
הפרחת בלונים בצעי דגלי ישראל וירדן במהלך טקס חתימת חוזה השלום במעבר הערבה, 26 באוקטובר 1994. צילום: יעקב סער, לע”מ
דף החתימות בהסכם השלום, הסכם השלום המקורי חצ-11 / 11780 + חצ-11 / 11682 . נחתמו ארבעה עותקים בטקס בערבה, שני עותקים ניתנו לירדן, ושני עותקים ניתנו לישראל השמורים בארכיון המדינה
למחרת נאם קלינטון בכנסת. במפגש טקסי נוסף, שהתקיים שבועיים לאחר מכן, ב-10 בנובמבר, בבית גבריאל שעל גדות הכנרת, החליפו רבין וחוסיין ביניהם מסמכי אשרור להסכם השלום (חצ-9 / 11777), ובכך הפכו אותו לעובדה מוגמרת. באותו מעמד הביע חוסיין את תקוותו שיהיה זה: “שלום מכובד, שלום מאוזן, שלום שיחזיק, כי מהרגע הראשון זו הייתה מטרתנו“.
ציר הזמן שלנו מסתיים כאן, אך המסע לכינון היחסים בין ישראל לירדן רק התחיל: שתי המדינות יקימו ועדה ליישום ההסכם ויגיעו להסכמים נוספים, ייפתחו שגרירויות בתל אביב ובעמאן ותיירים ישראלים יבקרו בסלע האדום.
בין המסמכים ששיבצנו בפרסום תמצאו אגרות חשאיות שהחליפו ביניהם המנהיגים, מברקי משרד החוץ, סיכומי ישיבות של צוות המשא ומתן הישראלי ועוד, מעט מהתעודות בפרסום נלקחו מתיקים שלא ניתן היה לחשוף, במקרים אלה לא צוין מספר התיק המקורי. ציר הזמן מתמקד בהיבטים שאנו ראינו כמשמעותיים ביותר: השפעת הערוץ הפלסטיני והערוץ הסורי על השיח, התרומה החשובה של הנשיא קלינטון וצוות השלום האמריקאי לתהליך, יחסי המלך חוסיין וראש הממשלה רבין, והמאמצים של צוותי המשא ומתן בכלל, והצוות הישראלי בפרט, בחיפוש אחרי נוסחת השלום. תמונה שלמה יותר תתקבל מעיון בתעודות שבקישור מצד ימין. קישור נוסף יפנה אתכם לרשימת התיקים, ובהם תוכלו למצוא חומרים היסטוריים נוספים על התהליך ועל התקופה. אנחנו מזמינים אתכם לעבור על ציר הזמן, להתרשם מהתעודות ההיסטוריות, ולקרוא את התיקים שחשפנו עבורכם.
ראש הממשלה רבין מארח את המלך חוסיין בבית גבריאל על חוף הכינרת, ביום אשרור הסכם השלום, 10 בנובמבר 1994. בתמונה גם שר החוץ פרס, ראש לשכת רבין, איתן הבר, מנכ”ל משרדו, שמעון שבס, ועובדים אחרים במשרד ראש הממשלה. צילום: יעקב סער, לע”מ
ברצוננו להודות מעומק הלב לאנשים שסייעו לנו בפרסום: לשופט בדימוס אליקים רובינשטיין, אז מזכיר הממשלה וראש המשלחת לשיחות השלום עם ירדן, לאריה זהר, אז סגן מזכיר הממשלה, ולעינת שלאין, מנהלת מחלקת שיתוף פעולה בין לאומי במשרד החוץ, ובעבר השגרירה בירדן, על הזמן שהקדישו לנו ועל הידע הרב ונקודת המבט האישית שחלקו עמנו ותרמו רבות לפרסום זה.
