באפריל 1957 כתב הציר בשטוקהולם חיים יחיל למנכ”ל משרד החוץ וולטר איתן בעניין פרס נובל לספרות. הוא טען שהניסיון של האוניברסיטה העברית “להריץ” בכל שנה מועמד אחר: ש”י עגנון, חיים הזז וזלמן שניאור – אינו יעיל ויש להגיש כל שנה את אותו מועמד. הוא טען שלא ניתן להציג את מועמדותו של עגנון בלי לתרגם לשפות אירופיות את ספריו הגדולים. כמו כן הוא הציע לנסות להשיג פרס נובל לשלום עבור מוסד ישראלי כדוגמת עליית הנוער. אולם יחיל חשש שמא מבצע סיני יקשה על השגת הפרס בשנת 1957. הוא אף חיווה דעתו על האישים הקובעים בנורווגיה (תעודה 8).
באוגוסט 1957 כתב מנהל המדור לקשרי תרבות במשרד החוץ אליעזר דורון לשרת החוץ גולדה מאיר שלדעתו ולדעת יחיל המועמד העדיף לפרס נובל לספרות הוא מרטין בובר כי ספריו של עגנון לא תורגמו עדיין (תעודה 9).
בינואר 1959 שב יחיל והביע את עמדתו בעד מועמדותו של בובר שספריו תורגמו לאנגלית ולגרמנית בפני זלמן שזר שכיהן אז כממלא מקום יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית בירושלים (תעודה 10). ימים אחדים לאחר מכן כתב זאת גם לראש הממשלה דוד בן-גוריון ולשרת החוץ גולדה מאיר (תעודה 11).
בפברואר 1964 כתב חיים יחיל, שעתה כיהן כמנכ”ל משרד החוץ, אל שגריר ישראל בשטוקהולם משה ביתן מכתב בו שב והביע את דעתו בעד הצגת מועמדותו של בובר לפרס נובל לספרות. הוא העריך שלישראל אין סיכוי לזכות בפרס נובל באחד המדעים. יחיל המשיך להחזיק בדעה שלעגנון אין סיכוי לזכות בפרס נובל לספרות (תעודה 12). אולם יש לציין שבסוף 1964 הופיע תרגום לגרמנית של סיפורו של עגנון “אורח נטה ללון” והתקבל בהצלחה מרובה בציבור הגרמני. אפשר והדבר השפיע על מקבלי ההחלטות בשטוקהולם.
