לכרכי הסדרה (מלבד כרך מס. 10), מצורף כרך לוואי באנגלית. ראו רשימה באתר הארכיון באנגלית
תעודות מדיניות ודיפלומטיות (כרך מקדים): דצמבר 1947-מאי 1948
עורך: גדליה יוגב. ירושלים, תש”ם, 1979
כרף זה נערך בשיתוף עם הארכיון הציוני המרכזי. התעודות בכרך חושפות את המאבק הדיפלומטי של המוסדות היהודיים ממועד החלטת החלוקה של האו”ם ועד להקמת המדינה. מדינות ערב והוועד הערבי העליון דחו את החלטת החלוקה והזהירו כי תיפתח מערכה אלימה לביטולה. ואמנם, החל מראשית דצמבר החלו הערבים במעשי טרור והתקפות על יישובים יהודיים ודרכי תחבורה. בריטניה עמדה בסירובה לסייע בביצוע ההחלטה, לא התירה לוועדת הביצוע של האו”ם להיכנס לארץ ולא פתחה נמל לעלייה יהודית.
גם בוושינגטון גברה הדעה שתכנית החלוקה אינה ניתנת לביצוע, וארצות-הברית אף העלתה במרס 1948 הצעה להקים משטר נאמנות זמני בארץ ישראל. נציגי הסוכנות ומוסדות היישוב, ניהלו, בניצוחו של משה שרתוק, פעילות מאומצת באו”ם לסיכול המהלך. הם גם ניהלו מגעים עם עבדאללה מלך ירדן, כדי להשיג את הסכמתו לכך שהלגיון יתפוש את החלק הערבי של ארץ ישראל ולא יפגע במדינה היהודית, אך המגעים נסתיימו ללא תוצאות. לקראת סיום המנדט הוקמה ועדת מצב לביצוע התהליך הקמת המדינה ו”מועצת העם”, המוסד המדיני העליון של היישוב, והיא בחרה מתוכה גוף מצומצם, “מנהלת העם”, אשר שימש כממשלה זמנית.
בכרך נכלל גם סיפורן של ה”פאנים”, שתי אניות הענק שיצאו מבולגריה ועליהן 15,000 מעפילים, ולבסוף הגיעו לקפריסין.
תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל
כרך 1: 14 במאי – 30 בספטמבר 1948
עורך: יהושע פרוינדליך. ירושלים, תשמ”א, 1981
הכרך עוסק בחודשים הראשונים שלאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל. התעודות שבכרך מתארות את התמודדותה של המדינה הצעירה עם ארבע המשימות העיקריות שהעסיקו את מדיניות החוץ שלה: א) הפעלת האו”ם לצורך בלימת הפלישה הערבית עד לחיסולה. במוקד הפעילות בעניין זה עמדו שליחותו של הרוזן ברנדוט והדיונים במועצת הביטחון; ב) חתירה לקבלת לגיטימציה בין-לאומית למדינת ישראל; ולהכרה בה על ידי מדינות העולם, ובעיקר המעצמות, ושאלת ייצוגה באו”ם; ג) יצירת התנאים המדיניים להמשך העלייה; ד) אבטחת מקורות נשק, דלק ומימון.
כמו כן מתוארים בכרך הקמתו וגיבוש דפוסי עבודתו של משרד החוץ בראשות משה שרת (שרתוק), וניסיונות למגעים עם מדינות ערב, שאלת הפליטים הערבים ועוד.
| כרך 2: אוקטובר 1948- אפריל 1949 |
| עורך: יהושע פרוינדליך. ירושלים, תשמ”ד, 1984 |
במרכזו של הכרך עומדים סיום המלחמה בארץ ישראל, ביסוס מעמדה הבין-לאומי של מדינת ישראל, ויחסיה עם מדינות ערב ומדינות מזרח אירופה. התעודות עוסקות בשורה של נושאים ובהם: המאבק נגד חלקים בדוח של המתווך פולקה ברנדוט שנידונו בעצרת האו”ם בספטמבר 1948; המצב המדיני בעקבות מבצעי “יואב” ו”חירם” בסתיו 1948, החלטת עצרת האו”ם בדצמבר 1948 שהסיטה את מוקד הדיונים להקמת ועדת פיוס וההכנות לדיוניה; שאלת מעמדה הבין-לאומי של ירושלים ושאלת הפליטים הערבים.
כמו כן מתוארים מאמציה של ישראל להתקבל בתור חברה באו”ם והמגעים עם מדינות ערב בחסות האו”ם שהביאו לחתימת הסכמי שביתת הנשק.
הנפת הדגל בצירות ישראל בוורשה, סוף ספטמבר 1948. ארכיון המדינה
כרך 3: שיחות שביתת הנשק עם מדינות ערב, דצמבר 1948– יולי 1949
עורכת: ימימה רוזנטל. ירושלים, תשמ”ג, 1983.
הכרך השלישי חורג מן המתכונת הכרונולוגית של הסדרה וכונסו בו תעודות העוסקות במשא ומתן על הסכמי שביתת הנשק בין ישראל לשכנותיה. 358 תעודות חושפות את פרטי השיחות שהתקיימו בנפרד עם כל אחת מהמדינות השכנות: מצרים (6 בינואר – 24 בפברואר 1949); לבנון (14 בינואר – 23 במרס 1949); ירדן (4 במרס – 3 באפריל 1949); וסוריה (6 באפריל – 20 ביולי 1949).
השיחות התקיימו בחסותו של האו”ם ובניהולו של ראלף באנץ’, המתווך בפועל מטעם האו”ם. הן היו שונות באופיין, בשל ההבדלים הצבאיים והגיאופוליטיים ששררו בכל אחת מן החזיתות ובשל ההבדלים בטבעם ובמזגם של האישים שנטלו בהן חלק. מן התעודות עולה התקווה שתלו הישראלים בהסדר שלום שיבוא בעקבות ההסכמים, אך גם בולטים הליקויים והפשרות שלימים פגעו בביצוע הסכמי שביתת הנשק.
הנוסח הרשמי בעברית ובאנגלית של ההסכמים מופיע בנספחים לכרך, לצד מפות של קווי הפסקת האש וכן קווי שביתת הנשק.
עורכת: ימימה רוזנטל: ירושלים, תשמ”ו, 1986
הצירים העיקריים שסביבם נעה מדיניות החוץ בתקופה זו היו ועידת הפיוס בלוזן (אפריל – ספטמבר) והדיונים בעצרת האו”ם (ספטמבר – דצמבר). הנושאים העיקריים בלוזן היו שאלת הפליטים הערבים והסדרי הגבולות. ישראל גרסה כי הגבולות הסופיים צריכים להתבסס על גבולות שביתת הנשק וכי מדינות ערב אשמות בבעיית הפליטים ויש ליישב אותם במדינות ערב. הערבים דחו את הצעתה של ישראל לקלוט 100,000 פליטים והוועידה התפזרה ללא הסכם.
במוקד הפעילות בעצרת האו”ם עמדה שאלת מעמדה של ירושלים. ב־ 9 בדצמבר קיבלה העצרת הצעת החלטה אוסטרלית המחייבת את בינאום ירושלים. בתגובה החליטה ממשלת ישראל להכריז על ירושלים כבירת ישראל ולהעביר את מוסדותיה מתל אביב לירושלים.
תעודה מתוך הספר – קטע מיומן בן-גוריון: תגובתו להחלטת האו”ם על בינאום ירושלים
עורך: יהושע פרוינדליך. ירושלים, תשמ”ח, 1988
התעודות שבכרך מציירות תמונה של שנה בה לא עמדה ישראל בפני הכרעות דוחקות בעלות אופי קיומי. המלחמה הסתיימה אמנם ללא חוזה שלום, אך ישראל המשיכה לנהל מגעים עם שכנותיה, בייחוד עם ממלכת ירדן, ומדי פעם הסתמן סיכוי להסדר יציב יותר. התנהל דו-שיח עם מדינות הגוש המזרחי ויהודים עדיין יצאו מהן לישראל.
אך התעודות חושפות גם כמה אבני הנגף: התלות הכלכלית בארצות-הברית וריבוי התקריות בגבולות. מדינות ערב הצהירו על כוונתן לפתוח ב”סיבוב שני”. מעצמות המערב חתרו להבטיח יציבות באזור והצהירו ב”ההצהרה המשולשת”, על התנגדותן לפגיעה בגבולות כל המדינות במזרח התיכון. יחסיה של ישראל עם ברית-המועצות סבלו בשל כך מקשיים שהחריפו עם החלטת המערב להתערב במלחמת קוריאה ותמיכתה של ישראל במדיניות האו”ם בעניין זה. ישראל עדיין ביקשה לשמור על קו עצמאי, והכירה בסין הקומוניסטית ותמכה בכניסתה לאו”ם, בניגוד לדעתה של ארצות-הברית.
עורכת: ימימה רוזנטל. ירושלים, תשנ”א, 1991
הנושאים המרכזיים במדיניות החוץ בשנה זו היו הסכסוך עם מדינות ערב, עיצוב מקומה של ישראל במערכת הבין-לאומית והשילומים מגרמניה המערבית. התעודות עוסקות בסכסוך החולה ומגעים להסדר עם סוריה; מגעים להסדר עם ירדן עד לרצח המלך עבדאללה ביולי 1951; בעיית מעבר סחורות לישראל בתעלת סואץ; בעיית הפליטים הערבים וועידת הפיוס בין ישראל למדינות ערב בפריס.
התעודות גם חושפות את שיחותיו של הגנרל הבריטי רוברטסון בישראל, בפברואר 1951, שלא הביאו לשיתוף פעולה בריטי-ישראלי כפי שקיווה ראש הממשלה דוד בן-גוריון, את סיפור קשייה של ישראל לחזק את יחסיה עם ארצות-הברית ואת שלב ההכנה הדיפלומטי לפתיחת שיחות על הסכם השילומים עם גרמניה.
עורך: יהושע פרוינדליך. ירושלים, תשנ”ב, 1992.
בתעודות שבכרך זה מתואר מפנה במדיניות החוץ הישראלית, מאי־הזדהות עם מי מן הגושים, למדיניות של נטייה למערב וניסיון (שכשל) להשתלב בארגון הגנה אזורי הנשען על ארצות המערב. באותה עת נטשה ישראל גם את הגישה שראתה בממלכת ירדן את בן השיח הערבי הראשון בדרך להשגת הסדר מדיני. מעתה ניסתה להגיע להסדר מדיני קודם כול עם מצרים. ניסיונות אלו גוועו בגלל התנגדותו של המלך פארוק, וחודשו בעקבות מהפכת הקצינים ביולי 1952.
מוקד נוסף של מדיניות החוץ הישראלית היה המאמץ להגיע להסדר שילומים עם גרמניה המערבית, שהביא לחתימה על הסכם השילומים ב־ 10 בספטמבר בלוקסמבורג למרות ביקורת קשה ביותר בקרב חלק מהציבור.
העמוד הראשון של הסכם השילומים, שנחתם ב-10 בספטמבר 1952
עורכת: ימימה רוזנטל. ירושלים, תשנ”ו, 1995.
המצב בגבולות והסכסוך עם מדינות ערב הם בין הנושאים המרכזיים שנחשפים בתעודות על שנת 1953. כניסתו של הנשיא אייזנהאואר לבית הלבן בינואר הובילה לשינוי במדיניות האמריקאית שעיקרה חיזוק מעמדה במדינות ערב ותיקון האפליה שהייתה עד תקופה זו לטובת ישראל. התעודות חושפות את ביקורו של שרת בארצות הברית ואת ביקורו של מזכיר המדינה דאלס במזרח התיכון ואת הצעדים שנקט הממשל שהדאיגו מאוד את הממשלה בירושלים. היחסים עם ברית המועצות התדרדרו מאוד על רקע עלילה נגד רופאים יהודים ותגובה נסערת בארץ שהסתיימה בפיצוץ בצירות הסובייטית בתל אביב. היחסים בין שתי המדינות נותקו, וחודשו רק לאחר שישראל הבטיחה שלא תצטרף לבריתות נגד ברית המועצות.
היחסים עם מדינות ערב נעו בין שיחות רמות דרג לחלוקת האזורים המפורזים בין ישראל וסוריה ולהסתבכות סביב המפעל להטיית מי הירדן. מתיחות בגבול עם ירדן הובילה לפעולת קיביה ב- 13 באוקטובר. תוצאות הפעולה זעזעו את העולם והביאו לגינוי במועצת הביטחון.
עורכת: נעמי ברזלי. ירושלים, 2004
הכרך התשיעי עוסק בהתמודדותה של ישראל עם המצב שנוצר בעקבות “הסכם סואץ” בין בריטניה למצרים (אוקטובר 1954) על פינוי כוחותיה של בריטניה מאזור תעלת סואץ והעברת הבסיסים שם לידי מצרים; בחתימת “ברית בגדאד”, בפברואר 1955; בתמיכה הגוברת של ברית-המועצות במדינות ערב, שאחד מביטוייה היה הטלת וטו, לראשונה בהצבעות במועצת הביטחון, בעניין הגבלות השיט בתעלת סואץ והעבודות להטיית מי הירדן. ולעומת אלה, הידוק היחסים עם צרפת, שהפכה בהדרגה לספקית הנשק החשובה של ישראל.
הכרך עוסק גם במתיחות בגבולות ובתקריות, שהבולטת בהן הייתה רצח נוסעי האוטובוס במעלה עקרבים. כמו כן נחשפים מאמציו של משה שרת, שהתמנה גם לראש הממשלה, להנהיג מדיניות הבלגה והצלחתו למנוע פעולה צבאית בצפון לאחר ההפיכה בסוריה. בשנה זו התקיימו מגעים עם מצרים לפתרון המשברים ביניהן: המתיחות בגבול, ההגבלות על השיט, פרשת האנייה “בת גלים” ו”עסק הביש” – רשת החבלה הישראלית שנתפסה במצרים וחבריה הועמדו לדין. שיאם של המגעים היה בחילופי שדרים בין שרת לנאסר.
שוטרים ומשקיפי או”ם מחפשים את עקבותיהם של תוקפי האוטובוס במעלה העקרבים, 18.3.1954. לע”מ
עורכת: ימימה רוזנטל. ירושלים, 2016
הספר מביא את סיפורה של אחת השנים הגורליות בתולדות מדינת ישראל. 1955 עמדה בסימן התערערות מצב הביטחון בגבולות, פעולות התגמול שלא הביאו להכרעה והיחלשות מעמדה הבין-לאומי של ישראל. ישראל הייתה עדה לחדירה המסיבית של ברית המעוצות למזרח התיכון בעקבות עסקת הנשק שרקמו הסובייטים בין צ’כוסלובקיה ומצרים, עסקה ששינתה את מאזן הכוחות היחסי. יחד עם זאת, היו גם נקודות אור, במיוחד הקשרים שהתחזקו עם צרפת, ובהתחלות של יחסים עם עמי אסיה. במאי 1955 הגיע ראש ממשלת בורמה, או נו, לביקור ראשון של ראש ממשלה בישראל.
ההידרדרות ביחסים עם מצרים החלה בפעולת תגמול גדולה ורבת נפגעים בעזה בסוף פברואר 1955. לפעולה היו סיבות אחדות, ובכלל זה שובו של דוד בן-גוריון למשרד הביטחון וביצוע גזרי דין המוות נגד שני יהודים מנאשמי משפט הריגול בקהיר. פעולות התגמול הבליטו את חילוקי הדעות הפנימיים, במיוחד בין משה שרת, ראש הממשלה בראשית השנה, ודוד בן-גוריון, שר הביטחון שחזר לראשות הממשלה אחרי הבחירות ביולי 1955.
שרת המשיך לשמש ראש ממשלה בפועל עד נובמבר 1955. בעקבות עסקת הנשק הצ’כית הוא יצא פעמיים לחו”ל כדי להשיג נשק מתקדם לישראל. בדצמבר 1955 ניהל שיחות בארצות הברית. בעודו שם יצאה ישראל לפעולת תגמול נגד סוריה. פעולת כנרת הפתיעה רבים בעיתויה ובממדיה. מחלקת המדינה הגיבה בחומרה והפרשה הסתיימה בהחלטת גינוי של מועצת הביטחון.
לא הוכן כרך לוואי באנגלית: בספר מבוא באנגלית ורשימת תעודות עם תמצית הנושאים העיקריים
עורך: ברוך גלעד. ירושלים, תשס”ח 2008
המסמכים המתפרסמים בכרך חושפים את תחושת המצור של ישראל בשנה זו ואת מאמציה הכבירים לרכוש נשק מגן מכמה ממדינות אירופה ומארצות־הברית. מאמצים אלו זכו להצלחה חלקית בבריטניה, איטליה וקנדה; ואולם, מערכת יחסים אינטימית שנוצרה בין מערכות הביטחון של צרפת וישראל הביאה לפתיחת מחסני הנשק של צרפת בפני צה”ל. במסגרת יחסים אלו שיתפה צרפת את ישראל בסוד מגעיה עם בריטניה לקראת תכניתן לתקוף את מצרים, בתגובה על הלאמת תעלת סואץ ב־26 ביולי, והציעה לה להשתתף במבצע. הדיונים הסופיים בין שלוש המדינות התנהלו בסוור, על יד פריז, ובכרך שלפנינו התפרסם לראשונה פרוטוקול ועידה זו בשפת המקור – צרפתית, עם תרגום לעברית. הכנותיה הצבאיות של ישראל למבצע הדאיגו את ארצות־הברית שהפצירה בה “להימנע מנקיטת צעדים שיסכנו את השלום”. ישראל הגיבה בתשובות מתחמקות.
עוד בספר, תעודות השופכות אור על יזמת תיווך של ארצות־הברית בין ישראל למצרים וכן על מאמצי המזכיר הכללי של האו”ם, דאג האמרשלד, להביא לרגיעה בגבולות.
הספר מסתיים ב־29 באוקטובר ביום תחילת מלחמת סיני, בכרך 510 תעודות וכן נספחים ותמונות.
כרך 12: מלחמת סיני: המערכה המדינית, אוקטובר 1956 – מארס 1957
עורכת: ננה שגיא. ירושלים, תשס”ט, 2009
כרך זה מוקדש למערכה הדיפלומטית שניהלה ישראל כדי לשמר לפחות חלק מהישגי המלחמה שניהלה בסתיו 1956- מלחמת סיני. הוא נפתח במקום בו הסתיים הכרך הקודם, בהכנות לפעולה צבאית נגד מצרים. התעודות מתארות את תהליך גיבוש המדיניות בעקבות המבצע: תהליך שעבר תהפוכות דרמטיות ונתגלעו בו חילוקי דעות קשים עם האו”ם ומזכירו, דאג האמרשלד, עם ארצות-הברית ועם ברית-המועצות.
הכרך עוקב אחר המערכה החל מקביעת עובדות צבאיות בתום הלחימה, דרך המאבק בזירת האו”ם, השלמת הפינוי מסיני, תביעת ישראל לערובות לחופש השיט במפרץ אילת ולהמשך השליטה ברצועת עזה עד למשבר חריף עם האמרשלד. לבסוף נפתחו מגעים ישירים עם ארצות-הברית, שהציעה לתת ערובות לחופש השיט ולגבש הסדר לרצועת עזה. ישראל קיבלה את הצעותיה ושרת החוץ, גולדה מאיר, הודיעה בעצרת הכללית על נסיגה משרם אל-שיח’ ועזה. לאחר ביצוע הנסיגה, מינו המצרים מושל לרצועת עזה ודין ודברים התנהל עם ארצות-הברית על מילוי התחייבויותיה לישראל.
הרמטכ”ל משה דיין נואם לפני חיילים בשארם אל שיח. לצדו אסף שמחוני ואברהם יפה, 6.11.1956. פריץ כהן, לע”מ
עורך: ברוך גלעד. ירושלים, 2001
כרך זה, המוקדש לשנתיים בתולדות מדינת ישראל, מתחלק לפרקים נושאיים וגיאוגרפיים. בין הנושאים המופיעים בו, תגובת ישראל לאיחוד מצרים וסוריה ב”הקהילייה הערבית המאוחדת” (קע”ם) ואיחוד עיראק וירדן. איחודים אלו הגבירו את תחושת הבידוד שלה, כל שכן שהאיחוד השני קירב לגבולה המזרחי מדינה שסירבה לחתום אתה על הסכם שביתת הנשק.
עיקר מאמציה של הדיפלומטיה הישראלית הושקע, מחד גיסא, בניסיונות להשיג ערבויות לביטחונה ממעצמות המערב, ומאידך גיסא להגדיל את מקורות הרכש שלה. כן נעשו מאמצים, שלא צלחו, להתקשר עם ברית נאט”ו.
ההפיכה הצבאית בבגדאד ב-14 ביולי 1958, שמיגרה את המשטר הפרו-מערבי, עוררה חששות לגורלן של לבנון וירדן, שביקשו את עזרתן של ארצות-הברית ובריטניה. אלה ביקשו אישור למטוסיהן לעבור במרחב האווירי של ישראל על מנת להחיש סיוע לירדן. ישראל נענתה בחיוב, וכך הוכיחה את חשיבותה כמשען יציב למערב. לאחר שקיבלה איגרת מחאה מברית המעוצות, ישראל ביקשה להפסיקן. צעד זה גרם לחילופי דברים חריפים עם ארצות-הברית, אך לצדם נמסר לישראל בהסתר מסר שבמקרה של התקפה סובייטית יחושו לעזרתה כוחות אמריקנים. כן מכרה ארצות-הברית לישראל 100 תותחי לא-רתע.
עוד מספיחי המשבר היה הידוק היחסים בין ישראל לבין איראן, טורקיה ואתיופיה.
עורך: ברוך גלעד. ירושלים, תשנ”ז, 1997
בשנת 1960 המשיכו מדינות לפעול כדי לערער את מעמדה הבין-לאומי של ישראל ולפגוע בביטחונה. במארס היה אך כפסע בין ישראל ובין מלחמה עם מצרים וסוריה, שאותה עת היו מאוחדות במסגרת “קע”מ”; המעבר בתעלת סואץ עדיין היה אסור לכלי שיט ישראליים; נעשו מאמצים לסכל את תכניותיה של ישראל להוביל מים מן הירדן לנגב והופעלו איומי חרם על חברות שסחרו עמה. כן פעלו מדינות ערב להכשלת יזמותיה המדיניות, כגון השגת הסכם התקשרות עם הקהילייה הכלכלית האירופית והרחבת הקשרים עם המדינות החדשות באפריקה ובאסיה.
נוכח איומי מדינות ערב והקצב המואץ של התחמשותן, בסיועה הפעיל של ברית-המועצות, שאפה ישראל להרחיב את מעגל ספקי הנשק שלה, ולרכוש נשק גם מארצות-הברית, אך ללא הצלחה.
האירוע המרכזי באותה שנה היה הפגישה ההיסטורית של בן-גוריון עם קנצלר גרמניה המערבית, קונרד אדנאואר, שבעקבותיה קיבלה ישראל סיוע ביטחוני וכלכלי רב-ערך. בן-גוריון נפגש גם עם מנהיגי צרפת ובריטניה, אך ניסיונותיו להיפגש עם מנהיגי ברית-המועצות לא צלחו.
במאי 1960 לכדה ישראל בארגנטינה את פושע המלחמה אדולף אייכמן במטרה להעמידו למשפט. הדבר גרם למשבר עם ארגנטינה, אך עד סוף השנה יושבו ההדורים.
דוד בן-גוריון ונשיא צרפת שארל דה גול בפאריס, 14.6.1960. פריץ כהן, לע”מ
