א.1 | יחסי ישראל – דרום אפריקה עד 1961
ב-29 בנובמבר 1947, בעת ההצבעה בעצרת האו”ם על הצעת החלוקה, עמד בראש ממשלת דרום אפריקה יאן כריסטיאן סמאטס (Smuts), שהיה ידיד ותיק של התנועה הציונית וידיד אישי של חיים וייצמן מאז מלחמת העולם הראשונה (תמך בהצהרת בלפור). דרום אפריקה הצביעה אפוא בעד הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל.
פגישת ראש הממשלה דוד בן גוריון עם ראש ממשלת דרום אפריקה דניאל מאלאן, תל אביב, 15 ביוני 1953. צלם: האנס פין לע”מ
במאי 1948 הכירה ממשלתו של סמאטס במדינת ישראל, אולם באותו חודש הפסידו סמאטס ומפלגתו, מפלגת האיחוד, בבחירות הכלליות בדרום אפריקה. המנצחת בבחירות, המפלגה הלאומית, נקראה בעבר המפלגה הלאומנית וכללה בתוכה גורמים המזוהים עם ה- OWB – המפלגה הנאצית הדרום אפריקנית. למרות זאת ביוני 1949 הסכימה ממשלת דרום אפריקה לפתיחת קונסוליה כללית של ישראל ביוהנסבורג, ואחר כך הכירה בקונסול אדוארד דויד גויטיין כציר ישראל בדרום אפריקה. מאז היו לישראל שני מוסדות שייצגו אותה שם – הצירות, שישבה בפרטוריה ובקייפטאון לסירוגין, וקונסוליה כללית ביוהנסבורג. ראש ממשלת דרום אפריקה החדש ומנהיג המפלגה הלאומית, ד”ר דניאל מאלאן (Malan), אף ערך ביקור פרטי בישראל ביוני 1953.
אבן יסוד באינטרס הישראלי ביצירת הקשר עם דרום אפריקה הייתה הקהילה היהודית הגדולה במדינה (כ-100,000 איש). קהילה זו תמכה ביישוב היהודי בארץ-ישראל והגישה לו סיוע רב, בכלל זה במשלוח לוחמים מתנדבים למלחמת העצמאות, והמשיכה לסייע למדינת ישראל לאחר הקמתה. ממשלת דרום אפריקה הסכימה לקיומו של קשר הדוק זה ובכלל זה התירה העברת כספים של קרנות יהודיות לישראל (לפי החוק הדרום אפריקני אסור להוציא מטבע ראנד מדרום אפריקה) ועצמה עיניים כשיהודים מדרום אפריקה התגייסו לצה”ל ושירתו בו גם לאחר המלחמה.
מאמצע שנות החמישים החלו האפליה וההפרדה על רקע גזעי בדרום אפריקה (משטר האפרטהייד) להשפיע על יחסיה עם ישראל. תחילה בחרה ישראל להימנע מלעסוק בשאלות הנוגעות לדרום אפריקה ובכלל זה משטר האפרטהייד, אפליית האוכלוסייה ממוצא הודי בדרום אפריקה והמנדט על דרום מערב אפריקה. אולם ב-1955 הצטרפה ישראל להחלטה בעצרת האו”ם שגינתה את דרום אפריקה על אפליית המיעוט ההודי בקרב אוכלוסייתה. הגינוי נבע גם מעמדתה העקרונית של ישראל נגד אפליה גזעית וגם מניסיון להתקרב להודו, שגילתה עמדה מסתייגת כלפי ישראל.
