מפעל דפי העד של יהודי אתיופיה

א.1 | תיאור המסע

בפרקים הבאים נסביר מהם דפי העד בהם מונצחים יהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל דרך סודן  – אך בפרק זה נפתח במסעם של העולים על פי אותם דפים.

כל דף עד מספר סיפור, לעתים סיפור שלם ולעתים תיאור טכני על מוות במחלה או ברעב של אחד הנספים. אך מחיבור הסיפורים עולה תמונה ברורה של דרך קשה ומסוכנת הכרוכה בגבורה ובמסירות נפש. מסלולם של עולי אתיופיה לישראל היה ארוך, מפותל, קשה ומסוכן ביותר. הם הלכו ברגל, או במקרה הטוב רכבו על חמורים, פרדות וסוסים, מהכפרים בהם התגוררו בצפון אתיופיה אל גבול אתיופיה-סודן בדרך הררית וקשה, לעתים תוך שהם סובלים מפגיעות וממעשי שוד של תושבי הכפרים הנוצרים והמוסלמים שבדרך ולעתים ממעשי מרמה של מורי הדרך ששכרו. כאשר חצו את הגבול וחדרו לסודן גברה הסכנה. על הקשיים הקודמים נוספו קשיי האקלים במדבר. שודדים גזלו מהם את הרכוש ואפילו את המזון. אם איתרע מזלם ותפסו אותם חיילים סודנים הם הפכו קורבן להתעללויות שונות. בחלק מהמקרים החזירו אותם החיילים הסודנים לאתיופיה. חלקם חזרו לכפרים מהם באו – אך עתה כבר איבדו את רכושם. לעתים הם שבו וניסו לעלות דרך סודן והיו שנדדו לאדיס אבבה ועלו משם ארצה, לעתים אחרי שנים רבות. אלה שלא הוחזרו לאתיופיה המשיכו במסעם אל אחד ממחנות הפליטים באתיופיה אום רקובה, גדריף, טואבה, וודיהלו וספא-אווה. תנאי החיים במחנות אלה היו קשים ביותר: סניטציה גרועה, מעט מזון ושירותי רפואה דלים של הצלב האדום. רבים מהילדים שנפטרו במחנות מתו לאחר שקיבלו זריקות במרפאות שבמחנות ויש המטילים דופי באותן זריקות כגורם לתמותת הילדים.

 

מחנה פליטים בסודן. מתוך החוברת “מנהיגות פורצת דרך”, 2016. באדיבות פורום ירוזלם

 

אחת הדוגמאות לקורות העלייה מאתיופיה הוא סיפורם של גטו ויגרדו בעדותם על בתם אדיסה גטו אג’גוו שנפטרה ב-1988 בגיל 3. העדות מופיעה בתיק “שם נספה: אדיסה. מספר תעודה: 277. שנת לידה: 1985”, ג-17855/74, עמ’ 6-5:

“בצאת החשיכה בשעות הלילה המאוחרות סופסוף הגיעה העת המיוחלת לה חיכינו מזה זמן רב. העת להגשים את החלום להגיע לציון ארץ הקודש. ארץ זבת חלב ודבש. תמיד ריחפה ידיעה באוויר גם אם לא נהגו להכריז על כך בראש חוצות שיום יבוא וניגאל. יבוא מישהו שיעלה אותנו לירושלים לאחינו היהודים. ורק ב-1988 קיבלנו את הבשורה להחל במסע לישראל. ההכנות למסע נעשו ללא ידיעת הילדים מחשש שכוונתנו לעזוב תתגלה ותימנע. הכנו מזון מיובש שיספיק לתקופה ארוכה כמו ‘דבוקולו’, ‘קולו’, ‘ביסו’.

תחנת האיסוף הראשונה, של כל המשפחות היהודיות מהכפרים השונים, שנתבשרו על העלייה לישראל הייתה בארמצ’יהו – הליכה של כחמישה ימים מהכפר בו גרנו ‘שמברה אהוו’. בנקודת מפגש זו בארמצ’יהו חיכו לנו שלושה מורי דרך המכירים את הדרך לסודן. משם אנחנו ושאר המשפחות התחלנו לצעוד אל דרך הלא נודע ביחד. ביניהם היו זקנים, נשים בהריון וילדים קטנים. את הצידה שהכנו לדרך שמנו על הסוסים והחמורים והגברים נשאו על כתפיהם וגבם תינוקות, זקנים ואנשים חולים בעלי קשיים בהליכה.

במהלך המסע צעדנו במשך כל הלילה והעצירות נעשו במשך היום במקומות מסתור על מנת שלא ניחשף. לאחר שעברנו את כל הכפרים שבאתיופיה והצלחנו לעבור את כל התלאות והצוקים המפחידים, הענקיים בגודלם עליהם נאלצנו לטפס יחד עם כל הסוסים, החמורים, התינוקות והזקנים כדי להמשיך במסע, לבסוף הגענו לג’ונגל. שם בימי גשם הגשמים ירדו בשיא עוצמתם והיו ברקים ורעמים מפחידים ששיתקו את כולם. כל האנשים היו מבוהלים ומפוחדים, צרחות של ילדים ולא היה ניתן להמשיך בצעדה. מה שנשאר בימים כאלו היה לעצור ולהתפלל שהקדוש ברוך הוא יפסיק וירגיע את היום הסוער ההוא. לאחר שעברנו את הג’ונגל הגענו למדבר שומם ושם היה חום אימים. ההליכה במדבר ארכה מספר ימים ושם לא היה מקום מוצל שניתן לשבת ולנוח או להסתתר מהחום הנוראי.

מכאן ואילך החלו הסיוטים של כל יהודי אתיופיה שעשו את המסלול הזה לכיוון ארץ ישראל [ההדגשה שלנו]. הקשיים שלא ציפו להם ולא היו מוכנים לקראתם. זאת אומרת שחווינו נקישות [הכשות] עקרבים, נחשים נתקלנו בכל מיני חיות טורפות, סבלנו מקור, היה חולי גדול, עייפות נוראית. הנעליים שהיו לרגלינו הלכו לאיבוד או נקרעו והיינו רעבים וצמאים. בנוסף כשעצרנו לפני ווציקוולי (גבול סודן) מורי הדרך החליטו לרמות אותנו. הם אמרו לנו שנשארו לנו עוד יומיים בלבד כדי להגיע לגבול סודן ושאסור לקחת עמנו שום חפץ מאתיופיה לתוך סודן. לכן עלינו לזרוק את כל התכשיטים, הכסף, התמונות. כל המזכרות שאתן יצאנו. וכן את מעט האוכל והשתייה ששמרנו לילדים ולזקנים. כולם צייתו וזרקו מעליהם הכול. וכך בלי כלום התחלנו לצעוד בתקווה להגיע בעוד ימיים לווציקוולי.

אך למרבה הצער המצב היה שונה בתכלית. מלבד זאת שנשארנו בחוסר אונים ובחוסר כל, ללא מזון, שתייה וכל המזכרות, נוסף לכך ההליכה לגבול סודן ארכה עוד ימים ארוכים ולא יומיים כפי שאמרו לנו מורי הדרך. בהדרגה אנשים החלו לאבד כוחות ולחלות. הייתה עזרה הדדית בין המשפחות עד שהגענו לבסוף לגבול סודן באפיסת כוחות. משלב זה אשתי יגרדו טרקיי חלתה מאוד והייתה במצב אנוש, כל שיער ראשה נשר, סבלה מתת תזונה וניצלה בנס.

לפני שהגענו לגבול סודן בנחל שצבעו חום בוץ. כולם רצו והתנפלו עליו כדי ללגום  מעט מים, בלי להסס ולחשוב פעמיים על צבעו, מראהו והנזק שעתיד להביא עמו. וכך הגענו לגבול סודן ‘ווציקלי’ לאוהל המוות. שם החלו למות תינוקות רבים. אנשים רבים חלו ולאחר תקופה מסוימת מספר גברים הלכו לצלב האדום לבקש עזרה. אנשינו הזדהו בתור אנשים שבמדינתם יש רעב ושבאו לחפש עבודה וכמובן שאנשינו הסתירו את זהותם, את היותם יהודים.

באותם ימים בתי אדיסה גטו בת השלוש ואחייני מנדפרו מרטו מתו באותו שבוע. הבת שלי חלתה ממלריה אך אחייני היה בריא ושלם התעורר באותו בוקר ולאחר מכן מצאו אותו מת במיטתו. אחרי ימים ספורים הגיעו  נציגים מהצלב האדום והחלו לבדוק שאכן מתו תינוקות והביאו משאית גדולה שעמה מובילים פרות והחלו להעמיס בצפיפות גדולה את כולנו, כל היהודים היו שם. הנסיעה הייתה בדרך לא דרך, מפותלת, לא סלולה ומפחידה. כולם ברגעים אלה היו מפוחדים מאוד. נסענו עד שהגענו למחנה פליטים ‘סוף אהווה’ [ספא-אווה].

גם ב’סוף אהווה’ מתו לנו הרבה אנשים ונוסף לאשתי שהייתה חולה מאוד במצב אנוש חלו גם שניים מילדיי והיו גם במצב קשה: בני הבכור מלקמו ובתי טרויה. ממחנה ‘סוף אהווה’ החלו להעביר אותנו לכיוון מחנה הפליטים האחרון ‘גדריף’. זה התבצע ב’גינשים’ בנגלות (קבוצה של מספר אנשים) כל פעם ממשפחה אחרת – כדי שלא יבחינו הסודנים שחסרים אנשים. רק מי שניצל ממוות עד כה זכה להגיע לגדריף. אחרי מספר חודשים ארוכים הגיע הסיבוב השני של ההעברה למחנה פליטים גדריף. […]

שם בגדריף בתוך מבנה היה ‘טוקול’ – שזה בית שעשוי מקרשים ובתוכו היינו 32 נפשות בצפיפות נוראית, ברעב, צמא וזיהומים. במחנה פליטים זה, הגברים יצאו לעבוד תמורת סכומים מינימליים על מנת להביא מעט תפוזים ובננות בסוף היום. ברוב המקרים הסודנים ניצלו את כוחם והעבידו אותם בפרך בחינם ללא תשלום. החיים בסודן היו בצל פחד וחשש תמידי מאלימות, התעללות מינית והרג. אם אחד היהודים פצה את פיו וזה לא בא לסודני בטוב היה חוטף מכות. הסודנים היו מרביצים כל זמן שהתחשק להם, גם בשביל ‘הכיף’ להפיג את השעמום, ראו בנו בתור מי שאפשר לנהוג כרצונם ולא ייענשו על כך. אין דין ואין דיין. השהייה בסודן ארכה תשעה חודשים, עד שעלינו לישראל. לישראל הגענו במטוס הרקולס בצפיפות גדולה. כשהגעתי לארץ ישראל כל נוסעי המטוס היהודים, ברגע שדרכה רגלם לראשונה, מיד נפלו לרגלם ארצה והחלו לנשק את האדמה. אדמת היהודים, ירושלים הקדושה, מדינת החלומות.

התחנה הראשונה שלנו בישראל הייתה אשקלון ושם ישירות נלקחתי לבית חולים [ברזילי] לטיפול רפואי וראוי. כשהופרדתי ממשפחתי […] לא נכחתי כאשר אשתי יגרדו נאלצה להתמודד עם חוסר האמון מצד הנציגים שטיפלו ברישום המשפחות. היא הייתה צריכה להוכיח שכל ילדיה הם אכן שלה כיוון שהייתה מאוד רזה […] לא נראית כמו שעברה שמונה לידות. על כן העידו אחי מרטו ואשתו. אשתי יגרדו מלבד הצער על היזכרות מות בתה שקרה לא מזמן, חוותה השפלות בכך שהייתה צריכה לחפש עדים שיעידו עבורה שילדיה הם אכן שלה. […] לא הייתי שם כדי לעזור לאשתי לעבור את תהליך רישום ילדינו.

תודה לאל שכעת ילדינו ניצלו ממוות במסע כבד מנשוא. בתום סיום הרישום יום למחרת הועברו כל [בני] משפחתי למרכז קליטה בקרית ים […]. לאחר שלושה ימים השתחררתי מבית החולים ומדריך […] הוביל אותי לקרית ים למרכז הקליטה ואיחד אותי שוב עם משפחתי.”

על העדות חתמה יגרדו ב-7 במרס 2013.

בעדות זו יש רמזים ליד מכוונת שארגנה את העלייה, לפחות בשלבים הראשונים. מישהו  ששלח את “הבשורה להחל במסע לישראל” ואף ארגן את “תחנת האיסוף הראשונה, של כל המשפחות היהודיות מהכפרים השונים, שנתבשרו על העלייה לישראל הייתה בארמצ’יהו”.

סיפורים בעלי עניין רב על העלייה מאתיופיה נמצאים בתיקים נוספים. למשל: העדות שנתנה אזמרה אברהם על מות בתה טומר מולה אברהם, 1984-1983, תיק ג-17855/66. וכן בעדות שנתן שמחה קסאי על מות אביו דמוזי קסאי טלה, 1981-1907, בתיק ג-17849/93.

 

א.2 | על החיים באתיופיה לפני המסע

דפי העד עוסקים בעיקר במותם של העולים שנספו בדרך לישראל, אך יש בהם גם מידע על חייהם באתיופיה. בדפים נתבקשו העדים לספר על משלח ידם של הנספים. שמנו לב שחלק גדול מאוד מהנספים הגברים היו חקלאים במקצועם. יתכן והם נהנו מהרפורמה האגררית של הממשלה המרכסיסטית באתיופיה שאפשרה ליהודים להחזיק בבעלותם אדמות שקודם, בתקופת הקיסרים, עיבדו אותה בתור אריסים של שכבת אצולה מצומצמת. רבות מהנשים שנספו היו עקרות בית, אך פה ושם מצאנו נשים שפרנסו את עצמן במקצועות אחרים. כך טסרו ברוק ג’מבר (מקונן), 1985-1926, אסירת ציון שנפטרה בבית סוהר במחנה אום רקובה, הייתה חקלאית וקדרית. ראו תיק ג-17855/107:

א.3 | סיבות המוות במסע

רוב הנספים מתו מרעב וממחלות. לדוגמה התינוקות התאומות טגאנש וזוודאלם, בנותיהם של ברהנו בן מקונן ובתיה, נפטרו ב-1984 בטרם מלאה להן שנה במחנה טואבה בסודן. הן מתו כי שדיה של אימן יבשו מחלב. ראו תיקים ג-17855/78, ג-17855/79. רצוף בזה קטע מתיק ג-17855/79, עמ’ 2:

 

 

 

 

 

אך היו כאלו שמתו במיני מיתות שונות ומשונות:

בעדות על מות אדיסה גטו אג’גוו שהובאה למעלה, כמו בעדויות רבות מאוד, מוזכר הקשר בין זריקות לבין מוות. כך בתיק ג-17857/97 בו מובאת עדות על מותה של הילדה וורקנש גרמאי בלאי, 1985-1981, כתוב:

 

 

 

 

עדות דומה מופיעה בתיק ג-17853/79, עמ’ 2 על מותה של הילדה רסטה גסמה טקה, 1984-1980:

 

 

 

 

 

התינוקת בת החודשיים ישראלה בווה פרדה נמחצה בזרועות אימה ב-1984 בעת שהאם לקחה אותה ואת שלושת ילדיה הנוספים במשאית למטוס. גווייתה של התינוקת התקשתה על גוף אימה והיה צורך בחימר כדי להפריד בין הגווייה לגוף האם. ראו תיק ג-17846/50:

 

 

 

 

 

 

זגייה מקונן גברו, 1984-1952, נדקר למוות כשניסה להפריד בין אנשים שרבו. ראו תיק ג-17855/29:

 

 

 

 

 

הילדה רטבה זראו הדרה, 1984-1973, נפטרה מהכשת נחש. ראו תיק ג-17849/90:

 

 

 

אישה בשם וודה וונדה יצחק, 1984-1939, מתה במחנה טואבה בסודן לאחר התעללות קשה וחקירה של השלטונות הסודנים כי בעלה יגזאו היה מורה דרך לקבוצות יהודים שעברו מאתיופיה לסודן. ראו תיק ג-17855/55:

 

 

 

 

 

 

 

אישה בשם ברקנש יאלאו סנבטה, 1983-1918, “נפטרה מצער ומכאב” בגלל מותם של בנה ובעלה. ראו תיק ג-17857/4:

 

 

 

היו שנפטרו על רקע של שמירת מצוות. סהליטו ימצה קללקו, 1984-1888, בתו של קייס, הקפידה על אכילת אוכל כשר בלבד. כתוצאה מכך היא מתה מרעב. ראו תיק ג-17855/67:

 

 

 

 

על רובל יעקב אסר, 1984-1900, מסופר שהקפיד מאוד בשמירת שבת. כאב לו שאין מקפידים על כך בסודן והוא הודיע לבתו ביום שלישי שהוא עתיד למות בשבת בשעה 4 אחר הצהריים וביקש שלא יקברו אותו בשבת אלא רק במוצאי שבת. הוא אכן נפטר בשבת בשעה זו. הבת כסתה אותו בסדין כדי שהדבר לא יתגלה – אך בכל זאת גילו זאת וקברו אותו בשבת. ראו תיק ג-17857/52:

 

 

 

 

 

 

 

 

מצד שני היו כאלה שלנוכח הקשיים העצומים שלחו יד בנפשותיהם. יתכן וזה היה המקרה של טבג’ו מלסה אשטה, 1956- 1990. היא טבעה בנהר בסמוך למחנה סוף אהווה לאחר שבעלה עזב אותה ועלה ארצה ומספר חודשים אחרי שבתם המשותפת נפטרה. אחותה הביעה השערה שזו הייתה התאבדות. ראו תיק ג-17848/31:

 

 

 

א.4 | ראשית הקליטה בישראל

אף שמטרת דפי העד היא להנציח את הנספים בסודן ובדרך לסודן יש בחלקם עדויות על הקליטה בישראל, במיוחד על התקופה הראשונה. ראינו זאת למעלה בעדות על מותה של אדיסה גטו אג’גוו.  דוגמה נוספת היא בעדותו של טדסה קניה על מות בנו מהרטו בסודן ב-1985, תיק ג-17851/110, עמ’ 5: