ד.1 | ביקור הנשיא בחבל ימית, 28 ביולי 1981
בראשית שנות השבעים של המאה העשרים החלה ממשלת ישראל בהקמת יישובים באזור בצפון חצי האי סיני, שנקרא “חבל ימית” (או “פתחת רפיח”). מטרת ההתיישבות הייתה להקים חיץ בין רצועת עזה וחצי האי סיני שיישאר בשליטת ישראל גם אם תהיה נסיגה מסיני ויושג שלום. החבל כלל את העיר ימית ושורה של יישובים חקלאיים. בניגוד להתנחלות בשטחי יהודה ושומרון ועזה שהייתה נתונה במחלוקת חריפה בציבור בישראל, הרי שההתיישבות בימית הייתה כמעט בלב הקונצנזוס. אולם היו גם מתנגדים. בזיכרונותיו מספר יצחק נבון שבדיון שנערך בסיעת רפ”י לאחר מלחמת ששת הימים הוא התנגד להקמת ישובים ונמל בימית בטענה שהדבר עלול לפגוע בסיכוי לשלום עם מצרים.
במארס 1979 נחתם חוזה השלום עם מצרים, ובו התחייבה ישראל לפנות את היישובים שהקימה בסיני ובהם חבל ימית, עד אפריל 1982. הממשלה החליטה להרוס את המבנים ולשלם לתושבים פיצויים. הנשיא נבון היה תומך נלהב בשלום עם מצרים (ראו פרקים ג ו-ד למעלה), ועם זאת היה ער לכאבם של המתיישבים. רבים מהם חשו נבגדים מכיוון שנשלחו על-ידי ממשלות מפלגת העבודה ואחר כך הליכוד להקים יישובים שיישארו לתמיד, כפי שכתב תושב מושב שדות לנשיא ביולי 1981. הוא הסביר שגם אם ישלים עם החלטת הפינוי אין למנוע ממנו להביע את כעסו על הממשלה והכנסת, שלדעתו “בגדו באופן כה מביש באנשים שהיא עצמה שלחה לחבל ארץ זה, כדי לשמש חיץ בין רצועת עזה וסיני לכשיבוא השלום (כדברי משה דיין בביקורו בחבל ב-1973). כמו כן אין אנו מנועים מלהרהר אם השלום (שאישית מפקפק אני בטיבו) מחייב לעקור 15 ישובים פורחים ושלווים.” תיק נ 304/2, סיור הנשיא בחבל ימית, עמ’ 100).
מאז ימי הנשיא בן-צבי, התקבע הנוהג שאזרחים רואים בבית הנשיא מוסד שעומד מעל המחלוקות הפוליטית, ותפקיד שמציע אוזן קשבת במקום שבו האזרח מרגיש אטימות מצד מוסדות השלטון. חלק מהמתיישבים בחבל ימית פנו אפוא לנבון וביקשו ממנו להתנגד לפינוי, והיו שמחו בפניו על תנאי הפיצוי ועל הסחבת וחוסר ההתחשבות של משרדי הממשלה.
בשנת 1980 נפגש נבון עם קבוצת מתיישבים מחבל ימית שביקשו להתיישב ב”חבל השלום” (שהיום הוא חלק ממועצה מקומית אשכול), לפי תכנית ממשלתית להציע להם הקמת ישוב חליפי במקום לקבל פיצויים (תיק נ 314/1). נאמן לחזון בן-גוריון ליישוב הנגב, ביקש נבון לסייע בקידום התכנית, שנתקלה בקשיים ביורוקרטים ומחסור בתקציב (עמ’ 195-193). הוא גם פעל למען נשות צבא הקבע שהתגוררו בעיר ימית, ומילאו שם תפקידים ציבוריים. הנשים באו בטענות על הוצאת משפחותיהם מן היישוב והתפוררות החברה בטרם עת. (ראו מכתב עוזרו עמי גלוסקא לסגן השר מרדכי ציפורי, עמ’ 184).
למרות תכניות הפינוי, עמדו תושבי חבל ימית לחגוג עשור להקמת היישובים בחבל. ב-25 במאי 1981 קיבל הנשיא הזמנה מיגאל סגל, יושב ראש מנהל האזורי איתם (הוא חבל ימית), להשתתף בערב חגיגי שנועד לציין את האירוע. נבון לא נענה להזמנה, אולם מסר שהוא עומד לבקר בחבל ביולי. הוא שלח לתושבים ברכה, המעידה על הערכתו הרבה למפעלם החלוצי לצד רגישות לכאבם (תיק נ 311/2, עמ’ 657).
כהרגלו, עשה הנשיא “שיעורי בית” והתכונן לביקור בחבל ימית באיסוף נתונים על המקום, מאפייני התושבים ותהליך מתן הפיצויים לקראת הפינוי. במסמך שנשלח לנשיא על-ידי מתי שמואלביץ, מנכ”ל משרד ראש הממשלה, ב-26 ביולי 1981, הוצגו עקרונות הפיצויים למתיישבים (נ 304/2, עמ’ 268-264). שמואלביץ הוסיף, שקבוצה קטנה של תושבים המסרבים לכל פיצוי יחד עם תלמידי ישיבת ההסדר ותושבים המערערים על גובה הפיצוי, מסכנים את הסיכוי לפינוי שקט ומסודר.
במכתבו של שמואלביץ ניתן לחוש את מערבולת הרגשות שליוותה את הפינוי מימית. היו שהתנגדו לנסיגה בכל תוקף, נעמי שמר כתבה שיר נגד הנסיגה, ואילו אחרים טענו שעם כל ההבנה למצוקת המתיישבים אין בררה ולמען השלום צריך לשלם את המחיר. היו אף כאלו שהאשימו חלק ממתיישבי החבל בלא פחות מסחטנות וניסיון להתעשר על חשבון המדינה. ב-28 ביולי יצא נבון ללב הסערה וביקר בעיר ימית ובמושבים נאות סיני ושדות. הוא נפגש עם מורים ותלמידים בבית הספר האזורי “אבשלום” ועם קבוצות תושבים. רבים מהם השמיעו טענות נגד הנסיגה. אחרים, למשל נשות קציני הקבע, השמיעו טענות קשות בקשר לאפליה בתהליך קבלת הפיצויים. חלק מן התושבים פנו אליו במכתבים ובמברקים נרגשים, והובטח להם שהנשיא ייפגש עמם. בעלי העסקים העלו טענות בקשר לסחבת בקבלת הפיצויים והטלת תנאים דרקוניים, וגם נציג מועצת הפועלים טען שעובדיה לא זכו לתנאים מיוחדים שהוענקו לעובדי מדינה.
לאחר הביקור ציינו התושבים לשבח את ההקשבה של הנשיא “בתקופה קשה זו, תקופה שבה אין מי שיקשיב לכאבם ולמצוקתם של התושבים”, כפי שכתב לו מזכיר מועצת הפועלים בימית. גם ראש מנהל איתם הודה לו וציין: “ניסינו לשקף במהלך הביקור את אותם קשיים מיוחדים הנובעים מהמצב המיוחד בו מצוי האזור ….נוכחתי שהדברים הומחשו לך כראוי ובחדות הבחנתך אכן ראית נכון את המתרחש”.(עמ’ 93).
קטע ממכתבו של מזכיר מועצת הפועלים, עודד דהרי (שם, עמ’ 49)
נבון אף ביקש להעביר לסגן שר הביטחון מרדכי ציבורי תזכיר על בעייתן של נשות קציני הקבע (שם, עמ’ 59). אולם משרד הביטחון חשש שאם יתנו פיצויים לקבוצה זו ייווצר תקדים לגבי משפחות אנשי קבע המתגוררים בדירות שירות ומתבקשים לעבור לשרת בבסיס אחר (תשובת משרד הביטחון, שם, עמ’ 43)
